סאוסן מוסא| הגליל ביצירותיה של הסופרת פאטמה דיאב

בת 36 נשואה ואם לארבעה ילדים. ילידת היישוב הגלילי נחף. סטודנטית לספרות. כותבת שירים בערבית ובעברית. יצירותיה פורסמו בכתבי מקוונים ברשת.

הגליל ביצירותיה של הסופרת פאטמה דיאב

הגליל הוא החלק הצפוני של ישראל. גבולותיו משתרעים במזרח עד לשקע הירדן ובצפון עד נהר הליטאני, במערב גובל בים התיכון ובדרום בעמק יזרעאל ובעמק חרוד. הגליל היווה מרכיב בסיסי ביצירות ספרותיות, והוא חלק בעל ערך מרכזי וגם מרכיב שבו מתרחשים אירועים ודמויות עוברות דרכו ומושפעים ממנו הקוראים והסופרים. סופרים ערבים פלסטינים בתוך ישראל, הוציאו ספרים רבים ופרסומים ספרותיים בהשראת ובעקבות המצב בחברה הערבית שלאחר הנכבה. אחת מן הסופרים היא הסופרת פאטמה דיאב, ילידת טמרה הגלילית, שנולדה בתאריך 27.09.1951 . דיאב התייחסה לגליל ביצירותיה מכיוון שהיא נולדה בו והוא היה חלק משמעותי בחייה, וזיכרונותיה התרכזו בו. בנוסף היא היתה עדה לשינויים שחלו באזור בהיבטים שונים מאז הנכבה ועד ימינו. הגליל נזכר בשני רומנים שלה: " אלח'יט ולטזיז- الخيط والطزيز" ו " מדינת אלריח- مدينه الريح", בהם היא תארה את הגליל כמו שהוא נתפס בזיכרונותיה.

דיאב מתארת את הגליל הערבי, על פי טבעו, ריחו, תרבותו, נופו ואפילו אדריכלותו. את הבתים שהיו בנויים מאבן, בוץ ואבץ. עוד היא מתארת את הרחובות כאשר היו סמטאות מאובקות. את הצמחים (זעתר ומיראמיה) שצמחו באזור ואת התושבים המקוריים שהשתמשו בהם. הסופרת מספרת כי תושבי הגליל הערביים שתלו את העצים בידיהם, השקו אותם בזיעתם וטיפלו בהם עד שנשאו פרי. פירות אלו היו , עץ החרוב, עץ האלון ובמיוחד עץ הזית שסימל את הערביות ואת האיתנות שלהם. לבסוף דיאב מדברת בספריה על השפה הערבית הנקייה הטהורה שלא התערבבה בשום שפה אחרת. תיאור שהוא דומה לתיאור של סבא וסבתא באותו מקום שחיו בו.

אני קוראת ספרים אלה, מסתכלת סביבי באזור הגליל ומחפשת כל מה שהוזכר, אבל כל מה שאני רואה הוא בניינים גבוהים שתפסו את מקומן של האדמות החקלאיות וכיסו את רובן. רחובות רחבים מלאים במכוניות ומובילים. מספר קטן של פרחי שזיף ורקפת רועדים מפחד הכחדה. מסורות התחילו להתעלם בהדרגה, והלבוש הזר תפס את מקומו של הלבוש הערבי המסורתי עד שקשה להבדיל בין ערבי לזר. אפילו השפה הערבית שלנו התחילה לאבד את המקוריות כאשר חדרו לתוכה כמה מילים בעברית. הסופרת פאטמה דיאב גם הדגישה על השינויים האלה ברומן "מדינת אלריח- مدينه الريح" , בקטע שבו דיברה על השינויים שחלו בנצרת שסיפרה לחבר שלה שנצרת שהוא מדבר עליה השתנתה, את האנשים, שלטים, רחובות ושמות וגם הבניינים שלמדה בהם, ימים שבה הנצרת הייתה ערבייה בדמי ערבים אבל היא רואה היום שהיא הסירה את התרבות הזו . "عن أي ناصره تتحدث, ناصره اليوم ام ناصره الامس؟ ناصره توفيق زياد والأول من أيار والاعلام الحمراء؟ انظر من حولك كل ما في الناصره مزيف الان! حتى الوجوه واللافتات والشوارع والاسماء اشعر انها مهجنه من عده أماكن... لم تعد الناصره اللتي اعرفها وعرفتها وعشت في اماكنها تلميذه في صف من بناياتها, ايامها كانت الناصره حقا عربية بدماء عربية اما الان فاشعر انها خلعت عن نفسها تلك الحضاره وذلك الثوب" עמ"131.

השינוי שהחל בגליל אחרי הכיבוש, הוא ביטוי לקולוניאליזם שהיא תופעה של התיישבות והקמת מערכת שלטונית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

למרות שמצדדי הקולוניאליזם מציינים את התמורות החיוביות שהביא הקולוניאליזם לארץ באופן כללי ולגליל באופן מיוחד כמו: התרחבות הפעילות הכלכלית , תעסוקה בחקלאות, הפקת מחצבים, בניית יישובים עירוניים , פיתוח תשתיות ודרכי תחבורה והתפתחות המסחר, התושבים המקוריים שהתגוררו באזור לפני הכיבוש לא רואים בהבדל זה אלא שינוי במנהגיהם, במסורותיהם ובציוויוליזציה שלהם. שינוי זה אינו אלא הרס אדמותיהם וניסיון להסתיר את מה שנשאר מתרבותם. לכן כל שינוי שהאחרים רואים בו פיתוח לאזור, הוא נחשב הרס לנכבשים.