נעם אבנרי| שיישן בינינו

יליד 1961. בוגר מדעי המחשב בטכניון שבחיפה. עובד כמנתח מערכות ומנהל פרויקטים בבית תוכנה. גר ברמת גן. גרוש ואב לשני ילדים



שיישן בינינו

מעטים האנשים היודעים איך ייראה יומם האחרון. אמיר ידע, כי הוא החליט שזה יהיה יומו האחרון. אבל לפני מותו הייתה משימה אחת שרצה לבצע.


שלושים ושבעה ימים. שלושים ושבעה ימים שאמיר ממתין מחוץ לבית ומחכה להזדמנות. ועוד לא הייתה פעם אחת עם התנאים המתאימים. הוא כבר חשב לנסוע הביתה, ואז ראה את האישה יוצאת מהבית עם בגדי אימון ותיק. היא נכנסה למכונית ונסעה, והוא ידע שזה הזמן המתאים. הוא חיכה מספר דקות, הסתכל שאין אף אחד בסביבה והלך לכיוון הבית. על הדלת נראה השלט הפשוט "כאן גרים דפנה גלעד וירון". הוא צלצל בפעמון ושמע את הצעדים המתקרבים לדלת מבפנים. גלעד פתח את הדלת. "את מי אתה מחפש?" שאל. "אותך," אמר אמיר ודחף אותו פנימה. אקדחו כבר היה שלוף בידו. "רגע רגע, מה אתה עושה?" "שתוק." "אבא מי זה?" נשמע הילד מהחדר השני. "ירון תישאר בחדר." אמר גלעד וניסה להישמע רגוע, מה שלא היה. אמיר הסתכל על גלעד. "אתה זוכר את הילד שדרסת?"


הוא בסך הכל הלך לשחק עם חבר שגר בקרבת מקום. "אבא, אני הולך!" "ביי חמוד, תחזור עד שבע לארוחת ערב." לימים הוא חשב - למה לא חיבקתי אותו? למה לא אמרתי לו שאני אוהב אותו? אם הייתי יודע שהוא לא יחזור, הייתי מחבק אותו, רק מחבק אותו ומסניף את הריח שלו. לפתע נשמע רעש עמום מבחוץ. ואחר כך הצרחות. הוא רץ החוצה, וראה מכונית שנעצרה במרכז הכביש ולא רחוק ממנה חבורת אנשים מתקהלים סביב נקודה מסוימת. התיק של יובל היה זרוק על הכביש. הוא פילס את דרכו בצעקות "זוזו! זה הבן שלי!" ולא זיהה את קולו שלו. הוא הגיע למרכז ההתקהלות כדי למצוא את יובל שוכב על הכביש, עיניו עצומות, ודם מראשו יוצר שלולית כהה על האספלט. הוא חשב לעצמו – אלוהים, כמה דם. לא ידעתי שבראש יש כל כך הרבה דם. הנהג הגיע מהמכונית בריצה. הוא היה נסער, חיוור כסיד, ומלמל "לא ראיתי אותו... הוא רץ לי לכביש." בחקירה התברר שהנהג קיבל בדיוק שיחת טלפון והסתכל לרגע על הסמארטפון. ברגע הזה הוא לא הסתכל על הכביש ודרס את הילד. אמיר הרים את יובל בזרועותיו. הילד היה אפאטי לחלוטין. "תתקשרו למד"א!" צעקה מישהי. אמיר הסתכל עליו ולא ידע מה לעשות. "יובלי, יהיה בסדר." לחש לו, אך ידע ששום דבר לא יהיה בסדר.


יובל היה הבן הבכור, מושא התקוות והחלומות של הוריו, איילה ואמיר. בכל פעם שיובל היה במצוקה כלשהי אמיר היה נוהג לחבק אותו וללחוש באוזנו את המשפט הקבוע – "יובלי, יהיה בסדר." וזה תמיד עבד. ועכשיו הוא היה חסר אונים לחלוטין. יובל פתח את פיו, אמיר חשב שהוא רוצה לדבר אבל אז הוא הקיא. איילה הגיעה פתאום, מבטה מבועת, מסתכלת עליו בציפייה שיתקן את המצב. והוא לא ידע מה לעשות, חוץ מאשר להחזיק את יובל וללטף את ראשו. נראה כאילו עברו שעות אבל האמבולנס הגיע תוך דקות, ונסע ביללת צופרים לבית החולים. בדרך אמיר החזיק לו את היד אבל לא קיבל שום תגובה.


בבית החולים קיבלו אותו במהירות, כמה אחיות ורופאים עטו עליו בעודו מועבר למיטה בחדר המיון. הרופאים חילקו הוראות במשפטים קצרים, האחיות ביצעו את הכל ביעילות. החומרה במצב ניכרה בדברי הצוות. אמיר ניסה שלא להפריע אך שוב ושוב עמד בדרכם של הרופאים והאחיות. אחת האחיות פנתה אליו. "שב בחוץ, הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר. נקרא לך." כאילו שהוא יכול היה לשבת. הוא התהלך באזור ההמתנה הלוך ושוב, כארי בסוגר. איילה דיברה בטלפון "אנחנו במיון עם יובלי. תאונת דרכים." היא הקשיבה לרגע "עוד לא יודעים כלום. מחכים לשמוע מהרופאים." "תוכלי לקחת את דרור אליך?" "אני לא יודעת מתי נחזור." "את יכולה להתקשר, אני לא יכולה להבטיח שאהיה זמינה." "בטח, נעדכן. תודה. תודה. הלוואי. ביי."


לאחר כחצי שעה יצא אליהם אחד הרופאים. הבעת פניו לא בישרה טובות. "הילד סבל מפגיעת ראש קשה. רסיסי עצם חדרו למוחו מעוצמת הפגיעה. בנוסף, נגרמו לו דימומים פנימיים בתוך הגולגולת." הם הקשיבו בשתיקה. הרופא המשיך. "אנחנו מעבירים אותו לחדר הניתוח. ננסה להציל אותו, אבל אתם צריכים לדעת שהוא פצוע קשה." איילה דיברה "מה הסיכויים להציל אותו?" הרופא היסס לרגע "אני לא אוהב להתנבא אבל הייתי אומר שסיכויי ההצלחה הם בסביבות 20%-30%. וגם אם הוא ישרוד, הוא לא יחזור להיות כמקודם. תהיה פגיעה קבועה בתפקוד, אם בדיבור ואם בפונקציות גופניות אחרות."


אמיר חשב לעצמו – רק שיחיה. מה אכפת לי אם יהיה על כסא גלגלים או אילם. רק שאוכל לתת לו נשיקה בכל לילה כשהוא הולך לישון ובכל בוקר, בקומו. הוא הועבר לחדר הניתוח. שוב הם מחכים בחוץ. "אתה רוצה משהו לאכול? לשתות? עיתון?" שאלה איילה. פתאום הוא הבין שכבר תשע בערב והוא לא אכל דבר מאז הצהריים "כריך." אמר לה. "משהו מסוים? גבינה? טונה?" שאלה אותו. הוא נתן בה מבט של מה-זה-משנה-תעזבי-אותי. "אני אמצא משהו." אמרה במהירות והלכה.


בקפיטריה היה מגוון גדול של כריכים ודברי מאפה שונים. היא קנתה כריכים, שתיה ועיתון וברגע האחרון לקחה גם חטיף פסק זמן קטן. היא ישבה בלובי וניסתה לסדר את מחשבותיה. ילד נכה במקרה הטוב, ילד מת במקרה הרע. שום דבר לא יהיה כמו קודם. היא חשבה שהיא תוכל לעמוד בזה, ולא הייתה בטוחה לגבי אמיר שנראה עכשיו על סף קריסה. ואיך בעצם היא יכולה לעזור לו כשידיה שלה יהיו מלאות גם ככה. היא נאנחה, כירסמה את חטיף השוקולד ולהפתעתה לא הרגישה את המתיקות. היא תהתה אם כך יהיו חייה מעתה והלאה. היא שלפה את הסמארטפון מתיקה. שני הילדים חייכו אליה מתמונת הרקע. "הוא נכנס לניתוח." "לא יודעים אבל זה לא נראה טוב." "איך דרור?" "יופי, נשיקות. נדבר."


היא חזרה לחדר ההמתנה. היו שם הרבה אנשים והרבה דאגות. "קח, זה עם טונה. הבאתי לך גם תפוזים." הוא לקח והודה לה, אוכל ברעבתנות את הכריך ושותה את המיץ בלגימות גדולות. המסך הגדול הציג את כל הניתוחים עם הסטטוסים שלהם. ברגע שבאחד הניתוחים השתנה הסטטוס ל"עבר להתאוששות" קמה קבוצה גדולה והלכה. "דרור אצל אמא שלי." אמרה לו. היא הנהן ולא אמר דבר.

ואז הופיע רועי, חברו של אמיר, רופא גסטרולוג במקצועו. הוא ניגש לאמיר וחיבק אותו, פנה לאיילה וחיבק גם אותה. "תעדכנו אותי." אמר קצרות. "מכונית פגעה בו," אמר אמיר, "הוא פצוע קשה, עכשיו בניתוח. גם אם הוא ישרוד הוא לא יחזור למה שהיה." הוסיף וקולו רעד בסוף המשפט. הייתה שתיקה. "אתם צריכים משהו? להביא לכם אוכל?" שאל רועי. שניהם הנהנו לשלילה. איילה חייכה אליו חיוך עייף. הרופא יצא אליהם ועדכן אותם לגבי הניתוח שהסתיים.


הילד הועבר לטיפול נמרץ. היו עוד שני ילדים במחלקה וכמה הורים. הפחיד אותו להסתכל על ההורים האלה – בגדיהם מקומטים ועיניהם כבויות. לבקשת הצוות הרפואי, רק מלווה אחד יכול להיות עם הילד בכל רגע נתון. אמיר ואיילה היו ליד יובל לסירוגין. חיברו את יובל לכל כך הרבה צינורות שבקושי אפשר היה להחזיק לו את היד. האחות עדכנה אותו שהילד מורדם ומונשם. אמיר חשב על צמד המילים הזה. למה הן תמיד באות ביחד. נשמעות כמו אמנון ותמר. צילי וגילי. ואם הוא מורדם ומונשם, הכל סביל כל כך, מה הגוף שלו בעצם עושה בעצמו? בשלב כלשהו התחילו צפצופים ממכשירי הניטור. האחות הגיעה במהירות. "תצא מפה בבקשה." אמרה האחות בנימוס אבל בתקיפות. הם חיכו במסדרון. היה שם עוד זוג הורים, שניהם כפופים, שקטים וחרדים. איילה ניסתה לנהל איתם שיחה. כל דבר, רק לא להשתגע. "תאונת דרכים. מטר מהבית." החוותה בראשה לכיוון החדר. הגבר לא דיבר. האישה אמרה בשקט "היינו בצימר. היא טבעה בבריכה. הלכתי לדקה לבדוק משהו בסלון. רק לדקה."


מנהל המחלקה ניגש אליהם בליווי אחות. "לצערי יש לי חדשות לא טובות. אנחנו חושדים שהוא במצב של מוות מוחי. צריך לוודא את זה, עוד מעט יגיעו לכאן שני רופאים בכירים כדי לקבוע בוודאות." לאחר כרבע שעה הגיעו שני הרופאים ונכנסו לחדר, פניהן חתומות. הם שהו בחדר כחצי שעה, ולא אמרו מילה גם בצאתם. "מנהל המחלקה מבקש לדבר אתכם," אמרה להם אחת האחיות, "בואו איתי בבקשה." הייתה בחדר אישה נוספת אותה הם לא הכירו. מנהל המחלקה קם וניגש אליהם "אני מצטער מאד, נקבע מוות מוחי ליובל." אמיר שמע אבל ברגע הראשון לא קלט. איילה החניקה יפחה. "הוא מקבל תרופות בעירוי תוך ורידי ומחובר למכשיר הנשמה ולאביזרי ניטור העוקבים אחרי פעילות הלב, הדופק ולחץ הדם." מנהל המחלקה הסתכל על האישה שלידו והיא פנתה אליהם. "אני מתאמת ההשתלות של בית החולים ואני משתתפת בצערכם." הם הודו לה בניד ראש אילם. "רציתי לשאול אתכם לגבי האפשרות של תרומת איברים." היא חיכתה לרגע, לתת לדבריה לשקוע. "אתם תוכלו להציל חיים של מספר אנשים. יש שיראו בכך זכות גדולה." איילה פנתה אליה "מה אתם מתכוונים להשתיל?" הרופא ענה "הפגיעה הייתה רק בראש, אפשר להשתיל לב, ריאות, כבד, וכליות. מדובר במתן חיים ל-6 ילדים. ההחלטה היא שלכם. ניתן לכם כמה זמן שצריך." הוא סימן למתאמת ההשתלות ושניהם יצאו מהחדר. איילה הסתכלה על אמיר. "אני בעד," אמרה לו, "את יובלי כבר אי אפשר להציל, אבל חלק ממנו ימשיך לחיות. תחשוב על זה." אמיר הניד בראשו. איילה תהתה מתי הייתה הפעם האחרונה בה דיבר וגם מתי תהיה הפעם הבאה ואם זה מה שמצפה לה. "אני לא רוצה שיפגעו בגוף שלו." אמר אמיר בשקט. כבר פגעו בגוף שלו, חשבה איילה אבל לא אמרה זאת. היא אמרה משהו אחר. "אנחנו נפרדים מהגוף שלו, אין לנו ברירה. אבל לא נפרדים מהנפש שלו ולא מכל הזכרונות. אהוב שלי, אנחנו ניתן חיים לכמה ילדים. אני בטוחה שזה היה משמח את יובל." אמיר הסכים והם חתמו על הטפסים. מתאמת ההשתלות לחצה את ידיהם בהתרגשות "עשיתם מעשה גדול. אני מאד מודה לכם." אמרה, אספה את הניירת שלה ומיהרה לדרכה. מנהל המחלקה שאל "אתם רוצים להיפרד ממנו?" הם הלכו למחלקת טיפול נמרץ, נכנסו לחדר ונעמדו משני צדי המיטה. היו פחות צינורות מחוברים אליו – נותרו רק אלה שנועדו לשמור על איבריו לצורך ההשתלות.

לא תמיד יודע אדם שהילדות שלו הייתה מאושרת. לעתים הוא מגיע להכרה זו רק בגיל מאוחר, ובתוך עצב כבד.

אמיר הסתכל על בנו המת.

הוא חשב על עצמו בגילו של יובל והיה מודע לכך שהייתה לו ילדות מאושרת.

השאלות הציפו אותו וסיחררו את מוחו. ומה עם יובל? האם הילדות שלו הייתה מאושרת? והשאלה שהטרידה את אמיר במיוחד – האם הוא עשה הכל כדי שיובל יהיה מאושר?

אמיר סיכם במהירות את עשר שנות חייו. הבלחים של רגעים מחיי יובל עלו במוחו.

ילד קטן בבריכה, צוהל ומתיז מים לכל עבר;

יובל שומע שיר שאמיר משמיע לו, אמיר בוחן אותו ארוכות לראות את תגובתו, ולבסוף יובל אומר בשקט "זה יפה";

יובל בוכה לאחר שקיבל מכה. אמיר עוטף אותו בזרועותיו ולוחש אל אוזנו "יובלי, יהיה בסדר" עד שהבכי נרגע;

ותשובה אין.

הם הגיעו הביתה בארבע לפנות בוקר. "תנסה לישון." אמרה לו איילה, אבל הוא לא הצליח. איילה לצידו ישנה שינה טרופה, התהפכה על יצועה שוב ושוב ומילמלה שברי מילים שלא הצליח להבין. גם כשיובל נולד היו להם הפרעות בשינה. כשהיה תינוק, הייתה שנתו קלה. לילות נטולי שינה עברו עליהם, בעיקר עליה "כי אני חייב להיות עירני בעבודה." חזר אמיר והסביר לה. לעתים, כשעייפה מנסיונות ההרדמה לקחה את התינוק לחדר השינה שלהם, הניחה אותו במרכז, ואמרה לבעלה המנומנם "שיישן בינינו." התינוק אהב את הסידור החדש, שחזר על עצמו שוב ושוב. נסיונות הרדמה, צעדים שקטים מחדר הילדים לחדר השינה, גוש קטן במרכז המיטה ולחישה לסיום "שיישן בינינו."


וכך יובל מנע מהם שינה בחייו וגם במותו.

לפני הלוויה טיפלה איילה בנושא חלקת הקבר. "דיברתי עם אנשי חברה קדישא, ביקשתי שישמרו עבורנו את חלקות הקבר משני הצדדים שלו," אמרה לאמיר, "שיישן בינינו – "

יובל היה בן 10 ושלושה חודשים ושבעה ימים.

יום מותו היה יום רגיל, עד הרגע שבו הוא חצה את הכביש

עד הרגע שבו המכונית התקרבה

עד הרגע שבו הנהג הסתכל על הטלפון

עד הרגע של הפגיעה.

בלוויה היו המון אנשים. אמיר לא ידע אם מאות או אלפים, אבל כל מי שהוא הכיר פחות או יותר היה שם. הוא שאל את עצמו למה לוקחים אלונקה כל כך גדולה לגוף קטן של ילד. אין להם אלונקות לילדים? הרב דחף לידיו את הסידור עם הקדיש, סימן באצבע תקיפה על העמוד שממנו צריך לקרוא. הוא קרא את הקדיש והרב קירב אליו את סכין הגילוח, חתך את חולצתו וביצע בה קרע קטן תוך המשך מילמול של התפילות שלו. ואז הרב ניגש לאיילה לקרוע גם את החולצה שלה. "עזוב אותה." סינן אמיר, והרב ויתר. "למה זה הוא ולא אני?" שאל בשקט, אבל איילה שמעה אותו. ערימת האדמה ניצבה ליד הקבר ולידה כמה אתי חפירה. כשהתחילו לכסות את הקבר אמיר עזב את איילה ולקח את מאחד הגברים. הוא סייע במילוי הבור כאחוז טירוף, כאילו חייו תלויים בכך, עבד בצורה מהירה ויעילה עד שנוצרה תלולית על הקבר הטרי.

איילה הספידה את יובל.

"יובלי שלי.

אני זוכרת, ואיך אפשר לשכוח? את הלידה שלך. הייתה לידה קשה אבל שום דבר טוב באמת לא בא בקלות.

נאמר 'בעצב תלדי בנים' אבל בשום מקום לא נאמר על איך תקברי בנים. זו דרכו של עולם שילדים קוברים את הוריהם, עם כל הצער. אבל הורים לא אמורים לקבור את הילד שלהם. והנה אנחנו כאן. וכשהכל יסתיים אנחנו נלך ואתה תישאר, ורק האדמה תחבק אותך.

יובלי, אני רוצה להגיד לך תודה. עשר שנים של אושר נתת לנו. זו הייתה זכות גדולה לגדל ילד כמוך.

הורים גדלים יחד עם הילדים שלהם, וכולנו גדלנו יחד. אתה, בתור הבכור, לימדת אותנו מה זה להיות הורים.

אני רוצה שוב לשמוע אותך צוחק את הצחוק המתגלגל שלך.

לראות אותך ישן, פניך שלוות ואתה נושם את נשימות השינה השקטות שלך.

לשמוע אותך מהמהם כשאתה נהנה מאוכל טעים.

לראות אותך שומע שיר שאתה אוהב, כמה אבא שמח שהוא הצליח להעביר לך את האהבה לביטלס ולעוד שירים מהסיקסטיז.

בבית החולים שאלתי שוב ושוב אם כואב לך. והרופאים הטובים והאחיות נתנו לך משככי כאבים כדי שלא יכאב.

עכשיו כבר לא כואב לך. אבל הכאב שלנו רק מתחיל.

אנחנו נמשיך, נחיה למען החיים אבל אתה תישאר אתנו.

לא נשכח אותך לעולם.

אוהבים ומתגעגעים."

בתום הלוויה אנשים לקחו אבנים והניחו אותן על תלולית העפר. והייתה עוד אבן אחת שאיש לא ראה. לבו של אמיר הפך לאבן לאט לאט, דבר שהפך מוחשי עם השנים. ואחרי יובלי אף פעם הוא לא הצליח לישון כהלכה. את השבעה הוא כמעט לא זכר. הרבה מנחמים, אנשים באים ואנשים הולכים, ממלמלים קלישאות או פשוט שותקים. אחרי השבעה הוא לא היה מוכן להיפטר מהחפצים של יובל. הוא מיסגר עוד ועוד תמונות שלו, תלה אותן על הקירות בחדרו של יובל ונהג לשבת בחדר שעות ולהסתכל עליהן. הוא לקח תמונה קטנה של יובל והכין ממנה תליון שכמעט לעולם לא נפרד מצווארו. איילה כעסה עליו, אמרה שאי אפשר להפוך חדר של ילד למקדש. אבל לא היה עם מי לדבר. "הבן שלנו מת. אתה צריך לחשוב גם על החיים." אמרה לו, אבל הילד המת היה כל הזמן ביניהם. יש זוגות שאסון מחבר אותם, יש כאלה שאצלם הוא מרחיק. במקרה שלהם הוא הרחיק את אמיר מכולם. הייתה גם ההתפרצות שלו על דרור, הבן הצעיר שבכיתה א', שלא מצא את המחדד שלו ורק רצה להשתמש במחדד של יובל. איילה כעסה. "אם יובלי זה לא מספיק, אתה הורג לנו את המשפחה." אמרה לו. ושניהם ידעו שכשמישהו שאוהב אותך אומר לך משהו נחמד, זה יכול להיות גם שקר מנומס. אבל אם הוא יגיד לך משהו קשה, זו תמיד האמת. איילה זכרה איך היו מתבדחים – אנחנו זוג א"א – וזה נראה רחוק כל כך עכשיו. היא ראתה אותו הולך ודועך וחיפשה עזרה. היא הלכה לבד ליועץ זוגי שהקשיב ואמר שצריך לתת לזה זמן וייתכן שבעתיד הוא יצליח להתמודד עם המצב החדש. היא התאפקה ולא אמרה שזה ילד מת ולא מצב. היועץ סיכם בתקווה שהמצב ישתפר וימים יגידו.


ואז היה המשפט. עורכי הדין מטעם ההגנה דיברו על רגע אחד של חוסר ריכוז. עדי האופי דיברו על האיש, שירותו הצבאי ותרומתו למדינה. אמיר סינן בזעם לאיילה "שיתנו לו את פרס ישראל וזהו." פסק הדין הוציא את גלעד, הנהג הדורס, אשם. גזר הדין הומר ממאסר בפועל לעבודות שירות. אמיר צעק שהבן שלו נאכל על ידי תולעים והאיש שרצח אותו אפילו לא יישב בכלא. הוא צעק וצעק עד שהשופט נאלץ להורות למאבטחים להוציא אותו מהאולם. לאחר מכן החלו בתהליך תביעת הפיצויים האזרחית. הם תבעו סכום גדול יחסית, ועורך הדין שלהם אמר בבטחון ששני הצדדים יגיעו להסכם פשרה. גלעד הפתיע את כולם כאשר הסכים לשלם יותר מהסכום בכתב התביעה. "אתה מנקה את המצפון שלך?" שאל אותו אמיר בארסיות. "אני כל כך מצטער," אמר גלעד ולא הצליח להישיר את מבטו, "זו הייתה טעות נוראה. אני מבין את הכאב שלכם, יש לי ילד בגיל דומה. ואני מקווה שלא תדעו עוד צער." "לא, אתה לא מבין." פסק אמיר בנחרצות.

אמיר שקע באבלו יותר ויותר. הוא פיתח רצון לנקום. לאחר שבירר לגבי הפרוצדורה במשרד הפנים קנה אקדח והוציא רשיון. את האקדח והכדורים איחסן בקופסה נעולה, אותה הוא שם במגירה נעולה בחדר של יובל. מדי כמה שבועות נסע למטווח ושיפר את יכולת הקליעה שלו. כשהרגיש שהגיע לרמה טובה נסע לכיוון בית אחד בעיר הסמוכה, חנה ממול בנקודה הצופה על הבית, והמתין לשעת כושר.

איילה דפקה בדלת. "כן!" נשמעה התגובה מבפנים. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. המשרד היה מרוהט בטוב טעם, היו דיפלומות על הקיר וארון עמוס ספרים מאחורי השולחן. על השולחן ניצבה לוחית "דר' זיו גלעד, פסיכולוג קליני". "אני איילה," אמרה לפסיכולוג, "קבענו פגישה." "נעים מאד, אני זיו." אמר והושיט את ידו. היו לו פנים עזי מבט ומספר קמטים שהעידו על גילו. שיערו החל להאפיר בצדדים. היא העריכה שהוא היה בשנות החמישים או הששים, היא לא יכלה לקבוע בוודאות. "אני פה בקשר לבעלי." אמרה איילה. "אני מקשיב." אמר הפסיכולוג. "יש לנו שני ילדים. אה... היו לנו," התחילה לגמגם והשפילה את מבטה, "הבן הבכור נהרג בתאונת דרכים. בעלי הפך לאדם אחר ואני חוששת שזה יהרוס לנו את המשפחה." היא השתנקה ודמעות עלו בעיניה. הפסיכולוג הזיז לכיוונה את קופסת הטישו שניצבה על השולחן. "הוא תמיד כועס, לפעמים יש לו התקפי זעם, והוא כמעט שלא מדבר. אני מקווה שתוכל לעזור לו. מה אתה אומר?" אמרה והישירה מבטה אליו. הפסיכולוג שתק לרגע "אני מקווה שכן. אי אפשר להבטיח, אבל יש דרכים לטיפול באנשים שחווים אבל. בעלך מעוניין לבוא לטיפול?"


"את השתגעת? בשום אופן לא." אמר אמיר. "מה אכפת לך, תנסה." ביקשה איילה. "אני לא מאמין בפסיכולוגים וכל הממבו-ג'מבו שלהם." אמר אמיר. "אני חושבת שזה יכול לעזור לך, לנו," ניסתה איילה לרכך את התנגדותו, "לפסיכולוגים יש דרכים לטיפול באנשים שחווים אבל. תלך לפגישה אחת, מה יכול להיות? לא טוב – לא כסף." הוא נראה כועס אבל בסופו של דבר הסכים.


"אני לא יודע מה אני עושה פה." אמר אמיר במבט זעוף. הפסיכולוג שתק אבל נעץ בו מבט בוחן, מחכה להמשך. "לדעתי פסיכולוגים הם שרלטנים, אני לא יודע למה אנשים הולכים לפסיכולוג בכלל." "אולי כי פסיכולוגים עוזרים להם, או כי הם שמעו מאנשים אחרים שטיפול עזר להם." אמר הפסיכולוג בשקט. "הבן שלי מת. אין לי שום דבר נגדך אבל אני לא רואה איך אתה יכול לעזור לי בזה." אמר אמיר. "יש דרכים," ענה לו הפסיכולוג, "בלי להתרברב, אני יכול לומר לך שעזרתי לעשרות אנשים במצב דומה לשלך. הדבר החשוב ביותר כרגע הוא שאתה תרצה את זה." הוא השתתק וחיכה לתגובה. "אני מכיר את התיאוריה על 5 שלבי האבל. בוא אני אעזור לך – אני בשלב שאתה לא מכיר. דיכאון וכעס." אמר אמיר. "אני חושב שנוכל לעבוד ביחד – דגש על ביחד. תחשוב על זה, אני כאן." חתם הפסיכולוג את השיחה.


אמיר הלך לכיוון הדלת שנכנס ממנה "לא, לא," אמר הפסיכולוג, "יש דלת אחרת ליציאה. אני שומר על הפרטיות של המטופלים שלי." אמר וכיוון אותו בתנועת זרוע לדלת היציאה. אמיר ניסה. באמת שהוא ניסה. אבל לא הייתה כל תועלת בביקורים אצל הפסיכולוג.

אמיר הסתכל על גלעד. "אתה לא מבין", אמר. "רציתי שאתה תדע איך זה לאבד ילד", אמר והלך לחדר. גלעד הלך אחריו ולא ידע מה לעשות. לזנק עליו? להזהיר את הילד? ואולי אמיר יפלוט כדור בגללו? אמיר הסתכל על הילד ומייד הסתיר את האקדח מאחורי גבו. שניהם נעצו מבטים זה בזה. מילה לא נאמרה. אמיר חזר לסלון והתיישב מובס בכורסה. הוא היה בסערת רגשות. ואולי זה לא צריך לקרות. ומה אשם הילד, חשב לעצמו, והנה אולי זה מזל שלא הפכתי לרוצח. "אני מצטער," אמר אמיר. "אני אלך עכשיו, אני מקווה שלא גרמתי לטראומה לילד." גלעד הסתכל עליו. אמיר לא ידע שגלעד לא ישן לילה אחד רצוף מאז התאונה. גם כשהוא נרדם, התמונות חוזרות אליו בסיוטים שלו. המכה הפתאומית. היציאה המבוהלת שלו מהרכב. הילד השוכב בתוך שלולית דם. כשגלעד לא ישן גם אמיר לא ישן. הם לא ידעו זה על אופי לילותיו זה, אבל חיבר ביניהם אסונם המשותף.

גלעד דיבר.


"אני סולח ואני רוצה שתדע שאני מצטער מאד. אני הרגתי לך את הילד וזו אשמתי המלאה. בחיים לא הייתי חושב שאני אפגע בילד." אמיר הסתכל עליו והאמין לו. הוא פתח את התליון והסתכל על תמונת בנו המת. "אתה תפנה למשטרה עכשיו?" שאל אמיר. "לא," אמר גלעד, "תחזור למשפחה שלך, אני אחזור לשלי ונשכח מזה."

וכך היה, פחות או יותר.

אמיר נסע הביתה.

"תחזור למשפחה שלך."

הוא ידע מה עליו לעשות.

ביום שישי בבוקר איילה לקחה את דרור לבית הספר והמשיכה לסידורים - קוסמטיקאית, מספרה, ופגישה עם חברה. היו לו כמה שעות לעצמו. הוא נסע לקניות, וסחב הכל הביתה, תלה סידר והרכיב. הוא עבד מהר וביעילות. איילה חזרה הביתה עם תסרוקת חדשה. הוא החזיר את הילד מבית הספר. בבואם הביתה פנה אל הילד. "דרורי בוא רגע." אמר לו והוביל אותו אל החדר של יובל. על דלת החדר היה שלט חדש. אמיר הסתכל על בנו החי. "בוא תראה," אמר לו, "הכנתי לך חדר משחקים – "

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים