ניקולא יוזגוף אורבך| עיון בשיר ׳ארבע מיתות בית דין׳ למשורר דויד תומר

יליד מושב גאולים שבשרון. אב לשמונה וסב לשלושה. בן למשפחה מוותיקי עולי תימן לארץ. קיבל חינוך רגיל של ההתיישבות העובדת. שירת בנח"ל. בגיל 23 מעבר לחו"ל ומהפך, חזרה בתשובה. לימודים בכולל, הסמכה לרבנות ומילויי תפקידים שונים בניהול וחינוך תורני לילדים ולמבוגרים. חזרה לארץ לפני 10 שנים. כותב שירה מזמן התיכון עם הפסקה ארוכה באמצע. חזרה לכתיבה לפני החזרה לארץ. קורא וכותב בעברית משובחת ובגרמנית רהוטה. שיריו התפרסמו עד כה ברשתות החברתיות בקבוצות שירה ובדף פייסבוק ייעודי הנקרא 'באר שירה'. ספרו 'שירים על זנב הזמן' עומד לצאת לאור בקרוב. מייסד ההוצאות לאור 'דבר חכמה' לספרי דת והגות והוצאת 'תומר' לשירה ולפרוזה.

עיון בשיר ׳ארבע מיתות בית דין׳ למשורר דויד תומר

עונש מוות, בלא קשר לעבירות אשר מיוחסות לנאשם, נחשב בתרבות המערבית המודרנית לעונש ברברי, לא מוסרי, פרימיטיבי ובעיקר אכזרי. למעט ארה״ב, כל מדינות העולם הנאור סולדות ומזדעזעות מהפסקת חיי אדם בתואנות דתיות, חברתיות, משפטיות וביטחוניות. גם כאשר מיוחסים לנאשם פשעים שאינם בני מחילה ושהעונש עליהם, במסגרת רפרטואר הענישה הקיים, אינו מספק או מרתיע.

ההחלטה ליטול חיי אדם, מתועב ובזוי ככל שיהיה, בידי הרכב מצומצם (או מורחב) של שופטים, אנשי דת, לוחמים או פוליטיקאים ראוי לכל גינוי. ברם, עוד במאה הקודמת, ואף כיום - בקרב עמים שפסחה עליהם ההתעדנות של המחשבה האנושית, התקיימו ומתקיימות הוצאות להורג, שיותר משהן מבטאות דפוסי מערכת ענישה, יש בהן כדי ללמד על ערכם הנמוך של חיי האדם בעמים הללו ועל עליונותם של ערכים לאומיים, דתיים ואחרים על ערכים הומניים, שמבכרים באופן מובהק את האדם ואת זכויותיו.

ארבע מיתות בית דין

א. סקילה

אֲנִי נוֹהֵר בְּאוֹרוֹת גְּבוֹהִים אֶל תּוֹךְ הָאֲפֵלָה

הַלַּיְלָה הַשָּׁקֵט מְאוֹד אֵינוֹ מְסַפֵּר לִי דָּבָר

אוֹרוֹת זָרִים פּוֹגְשִׁים אֶת אוֹרוֹתַי בַּסִּיבוּב.

קֹדֶם כָּל בָּאָה הַמַּכָּה. רֹאשׁ מְרֻצָּץ אֶל שִׁמְשָׁה

זְגּוּגָה. הֶגֶה עָגֹל מוֹחֵץ קְרָבַיִם רַכּוֹת בְּקוֹל פִּצְפּוּץ.

צְלָעוֹת שְׁבוּרוֹת מְרַטְּשׁוֹת כְּלֵי דָּם שֶׁפּוֹרְצִים לְכָל

הָרוּחוֹת כִּבְרֵכָה וְזוֹלְגִים עַל קִירוֹת הַמְּכוֹנִית.

זַקַ"א מְקַלְּפִים אוֹתִי עַכְשָׁו מֵעַל הָרִפּוּד וַאֲנִי

בּוֹהֶה מִמַּעַל וְתוֹהֶה הַאִם זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים

שֶׁלִּי עַכְשָׁו וַאֲנִי הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל.

ב. שריפה

אֶת הַשְּׂרֵפָה הַזֹּאת לֹא הָיָה נִתָּן לְכַבּוֹת.

כְּמוֹ צָרַעַת הִיא הִתְחִילָה קֹדֶם כָּל בַּבַּיִת

אוֹחֶזֶת בְּבִגְדּוֹתָי וְאָז בָּאָה עַד אֵלַי צוֹרֶבֶת

בַּבָּשָׂר הַחַי. עַצְמִי מֵרִיחַ אֶת עַצְמוֹ כִּצְלִי

אֵשׁ רֹאשׁוֹ עִם כְּרָעָיו וְעִם קְרָבָיו וְאֵין לְאָן

לְהִמָּלֵט. רֵיחַ הֶעָשָׁן בָּא אֵלַי. עֲשָׁנִי הוּא

הַצּוֹעֵק עֲדַיִן לַמְּרוֹמִים אַחֲרֵי שֶׁנִּתְּנָה לוֹ

כְּבָר הַתְּשׁוּבָה בָּאֵשׁ. לֹא יִהְיוּ כָּאן צַלָּקוֹת.

לֹא יִהְיֶה זֵכֶר חַי לְמָה שֶׁכָּאן הִתְרַחֵשׁ. רַק

אֵפֶר אַלְמוֹנִי יַבִּיעַ יָגוֹן בְּפָנִים אֲטוּמוֹת

וְיָעִיד בְּלִי מִלִּים שֶׁהוּא לְמַעֲשֶׂה הָיִיתִי אֲנִי.

ג. חרב

אוֹר שֶׁמֶשׁ שֶׁלִּפְנֵי שְׁקִיעָה מִתְנוֹצֵץ כְּבָרָק

עַל חֻדָּהּ שֶׁל חֶרֶב פִּיפִיּוֹת שְׁלוּפָה. פִּי הַחֶרֶב

עוֹד מְעַט יִהְיֶה מֻנָּח עַל צַוָּארִי וּפִי יִהְיֶה

נוֹשֵׂא תְּפִלָּה אֶל אֵל הַאֵין סוֹף וְהָרַחֲמִים.

הַתְּנוּעָה תִּהְיֶה מְהִירָה וְחַדָּה כָּךְ אָמְרוּ

כִּמְעַט וְלֹא תִּכְאַב. רֶגַע הַכְּאֵב יֵעָלֵם בְּרֶגַע

עִם הָרֹאשׁ הַמֻּתָּז אַרְצָה כִּבְלִי חֵפֶץ בּוֹ.

בְּרֶגַע יֵעָלְמוּ גַּם כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת וְכָל הַתְּשׁוּקוֹת

יִשָּׁאֲרוּ בַּגּוּף הַמּוּטָל עַכְשָׁו טָבוּחַ אַרְצָה.

רַק נְשָׁמָה תִּרְחַץ עַתָּה בְּנִקְיוֹן כַּפֶּיהָ שֶׁהֲרֵי

זָכְתָה וּמִיתָתָהּ הָפְכָה כַּפָּרָתָהּ. בַּגִּלְגּוּל הַזֶּה.

ד. חנק

אֲנִי רוֹצֶה לִתְלוֹת אֶת עַצְמִי עַכְשָׁו

עַל עַמּוּד עָרֹם שֶׁל מֶתַח גָּבוֹהַּ

אֶקְפֹּץ מִן שְׁלִיבוֹת הַבַּרְזֶל אֶל מוֹתִי

פָּאק אַדִּירִים יִשְׁמַע בְּאַרְבַּע אַמּוֹתַי

צַעֲקַת צַעֲרָהּ הַנּוֹאָשׁ שֶׁל הַמַּפְרֶקֶת.

נִתַּק צְלִיל הַחַיִּים שֶׁהָיָה מְפַעֵם

בֵּין מֹחִין שֶׁמִּלְּעֵיל לְשֶׁבַע שֶׁלְּמַטָּה.

שֶׁקֶט שׂוֹרֵר עַכְשָׁו בֵּין הַמִּפְרָקַיִּים

עָנָן שֶׁל אוֹר עוֹלֶה בִּתְשׁוּקָה לַמְּרוֹמִים

תַּמּוּ הַיְגוֹנִים תַּמָּה לָהּ פִּסַּת הַחַיִּים

הִיא בָּאָה עַכְשָׁו לְמִשְׁפָּט אֵל חַי וְאַדִּיר

שֶׁבִּרְצוֹנוֹ יָצַר וְחִיָּהּ אֶת כָּל הַיְצוּרִים.

בשיר ׳ארבע מיתות בית דין׳ מציע המשורר דויד תומר פרשנות הומנית מפתיעה ומקורית, לשיטות ההוצאה להורג שמוזכרות ביהדות - הלא הן, ארבע מיתות בית דין (סקילה, שריפה, הרג וחנק) שגזרו סנהדרין על החוטאים, ושאם חלילה הוציאה אחת מהן אל הפועל נאמר עליה שהיא ׳סנהדרין קטלנית׳. לא לחינם נאמר במקורותינו "משרבו הרצחנים, יצאה סנהדרין מלשכת הגזית" אקט, שנועד, בדרך קונסטיציונלית, להפקיע מידי בית הדין את היכולת לדון אדם למוות.

תומר הוא משורר חרדי, שבשירו פורץ הדרך הוא הולך בדרך זו ומפקיע מידי בית דין של מטה (מידי בני אדם) את ההכרעה בדיני נפשות, ומשיבה למקומה הטבעי לתפיסתו - לידי בית דין של מעלה (לידי האל או היקום).

מותם האכזרי והגרפי של כל ארבעת הנידונים למוות הוא אמנם פרי דינא דשמייא, אך המשורר לא מתעסק בשירו בחטאיהם וגם לא מוסיף דברי קטרוג כנהוג בהוצאות להורג. כל מעייניו הפואטיים והרגשיים מכוונים למוצאים להורג, הם גיבורי היצירה, אליהם יוצא ומשיח לבו.

אפשר כי אופני המוות הטבעיים והנפוצים, לכאורה, שמוצגים בשיר, יכולים ללמד כי לדידו של המשורר לדינא דשמייא דרכים משלה לגזור את הדין, וכי גזר הדין השמיימי חף מהתעמרות אכזרית במת, מהשפלה פומבית ונמנעת ככל האפשר מניוול המת. וכבר נכתב במקורותינו, על המתים בד׳ מיתות בית דין ׳ברור לו מיתה יפה!׳ ומהי מיתה יפה? - זו שהכאב בה אינו ארוך ואין בה ניוול המת.

לכאורה מצופה היה מהמשורר שיציג את הנידונים לד׳ מיתות בית דין באופן עוין, משפיל או לכל הפחות באופן קר ומתנער ממעשיהם (שלא הוזכרו כלל), אך בחירתו המופגנת להתמקד בסבלם, באנושיותם - בהם , ולא במעשיהם- מלמדת על תפיסתו החתרנית, ההומנית, ואפשר גם הפאטלית במידה מסוימת, שמרככת את אכזריותן של מיתות הדין, ומציגה אותן כסוגי מוות טבעיים שמוכרים לרבים מאיתנו, ושאפשר בהחלט, שיהיו בעתיד גם נחלתנו ונחלת היקרים לנו .