ניקולא יוזגוף אורבך וחגית בת אליעזר| 'רכות עוצמתית': עיון בספר 'איפה זה שם' מאת המשוררת סיגל אשל.

יוזגוף -אורבך הוא יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.


בת אליעזר היא משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.




רכות עוצמתית


עיון בספר 'איפה זה שם' לסיגל אשל בהוצאת 'שופרא'


ניקולא יוזגוף אורבך וחגית בת אליעזר




סוגיית נאמנות היצירה לטבע (אמת) או ליופי היא סוגייה פילוסופית ואמנותית שהיוונים הקדמונים התחבטו בה כבר למן המאה ה-5 לפנה"ס. רבים מהיוצרים היוונים בני תקופה זו (משוררים, פסלים וציירים) שאפו לכך שיצירתם תבטא נאמנות לטבע כמות שהוא, מתוך מחשבה שבכך יספקו את תביעתם הבלתי מסויגת לחתירה לאמת. מפנה בתפיסה זו מתרחש כאשר ציירים יוונים בני המאה ה-3 לפנה"ס הואשמו בכך שנאמנותם המוגזמת לטבע פגעה בנאמנותם ליופי. כך למשל, הואשם הצייר היווני דמטריוס (Δημήτριος) בכך שצייר עורקים של ישיש בצורה משכנעת מדי, ובכך העמיד את נאמנותו לאידיאל הטבע מעל אידיאל היופי.



צוואר ישיש

אילוסטרציה



מני אז דומה, שהתרבות היוונית וגם זו הרומית שבאה אחריה אימצו את האדרת היפה על האמיתי והטבעי. בהשפעתן, יוצרים רבים, ובהם גם משוררים עבריים בני זמננו מבכרים, מסיבות אסתטיות ואחרות, את הנאמנות ליופי. בספר השירה 'איפה זה שם' מאת המשוררת סיגל אשל שראה אור בשנת 2019 בהוצאת 'שופרא' ובעריכת אילן שיינפלד, אשל מצליחה באומץ, בחכמה ובחינניות להחזיר עטרה ליושנה ומבכרת בספרה את הנאמנות לטבע כמות שהוא, על מורכבותו, על כשליו ועל רפיונו. כך זה בשיר 'סימנים' (עמ' 13): 'אל תראי שום דבר כסימן./ העורב מבשר רע או טוב?/ השתדלי לראותו כמו שהוא.'. בכותבה את המציאות שהיא חווה כהווייתה, בלא מסכות ופילטרים מייפים, היא איננה מצטדקת, מתנצלת, מתאוננת על חייה או מבקרת את הפגמים והכשלים. נהפוך הוא, דומה שבהתבוננותה המפוכחת על העולם יש משום השלמה עם הקיים, קבלה שלו, ובחלק מהשירים אף בוקעת ממנה, מתוך אותה קבלה, רכות עוצמתית, שהיא מסימני ההיכר המובהקים של שירת סיגל אשל.



כך למשל, בשיר 'ברה' (עמ' 40) אשל משרטטת קלסתר פואטי, שיש בו גם נאמנות לטבעי ולאמיתי, אך גם חן אסתטי שהוא יותר מורפולוגי ופונטי מאשר רעיוני: 'היום אני רוצה/ לצאת / במחול איברים נשמטים, // להציג את עצמותי הברה - // שזורת חוטי כסף / עדינת מבע, / רפופת קוי מתאר של לסת. // חלקת עור וצוואר/ לא הדוק (זה בדוק) // אך עדיין כפרח עלי גבעולו.'. הבחירה של סיגל אשל באמת או ביופי אינה דיכוטומית, אלא לעיתים היברידית והרמונית. הנה במילותיה שלה בשיר 'על סף יום הולדת' (עמ' 27): 'ויש לה פת לחם ופרח ורוד.// הקיום והיופי צרורים יחדיו/ לבלי הפרד בַּיּוֹתֵר וּבָעוֹד'. בזמן שהמשוררת תרה אחר ביטוי מדויק לתיאור הטבעי, ומוצאת אותו, היופי מתלווה אליה כידיד-אמת ודבק בשירתה. הוא נגלה בשפת השיר: במילותיה ובצליליה. בואו נתבונן יחד בבית משיר 'חרש' (עמ' 15), נקשיב לו:

'בובתי פוסעת על עלי ירח,

בנתיב חלום זהיר,

מנופפת זרועותיה אל קהל רוחש

אלם מאהבה.'


קשה לחמוק מההישג הפואטי של אשל להציג גוף נשי מזדקן באופן אצילי ומפואר, כמעט ארוטי. ברם, לעיתים בנאמנותה לטבעי ולאמיתי (פיזי והמנטלי) היא מאלצת את הקורא להכיר בכואב, במאכזב ובמורכב כיפה, מתוך השלמה שגובלת בליריקה אלגית. ביטוי מאלף לכך ניתן למצוא בשיר 'עוד לא' (עמ' 60): 'עוד לא כתבתי שיר על אהובי/ שחובק בלילה את/ שומני תשישותי. // עוד לא תיארתי/ את מתח גופו/ מול רפס עורי.// הנה הוא עד/ למפל רגשותי, /להסתר פני, // הנה הוא עד לבכיי.' .


כריכת הספר 'איפה זה שם' בהוצאת 'שופרא', 2019

באדיבות המחברת


נאמנותה של אשל לדיוק האמת (ולא סתם לכתיבתה ותו לאו) ולזיקוק התחושות שכפי שהינן או כפי שעשויות להיות חורגת מגבולות ד' אמות הליריקה האישית וניתן להבחין בה בנקל גם בשירים משפחתיים, חברתיים ולאומיים. כך למשל בשיר 'איפה זה שם' (עמ' 115-111) המשוררת איננה מהססת להציג את ביקוריה בהוספיס (וייתכן שמדובר בבית אבות או בבית חולים) באופן אנושי, ולא הרואי או קיטשי ורומנטי. הדמויות בשיר אמנם אינן מוגחכות או נלעגות, אך הן מוצגות בחולשתן - חסרות אונים, דמנטיות, מבולבלות, מנוונות וגם כאשר הן כבר מדמיינות שהן מסייעות לאחרים, הן נסוגות מהחלום וזורעות בו קמצוצי מציאות מפוכחת ואנושית: 'דמיינתי איך אני חוטפת אותך,/ מחזיקה אותך מתחת לזרועי, עולה שלוש קומות, / ואת רואה את ארנסטי ושניכם מתחילים לבכות. / ואז אתם רבים.'(עמ' 111). דוברת השיר שמספרת על אילזה וארנסטי, סביה המאומצים, מציגה אותן כמריונטות שמופעלות ותלויות בכוח העזר במוסד הטיפולי שבו הם שוהים, גם את מחשבותיהם היא מדובבת ומנסה לפענח בעצמה: 'צריך להפוך אותו בזמן הרחצה,/ למשוך את הסדין בבת אחת,/ להחליף חיתולים וציפיות מנומרות/ בחרא.// הוא מונח על הכורסה./ תינוק קמוט ומדמם./ לא מדבר עוד על מוסיקה, לא שואל בשביל מה לחיות.' (עמ' 115). תיאורי אשל את ארנסטי ואילזה נקיים מאידיאליזציה, מפוליטיקלי קורקט מאוס לעייפה – אנשים זקנים, נוטים למות, גוף ונפש כאחד, תשושים מתלאות החיים, רגע לפני מותם. כמעט פואטיקה דוקומנטרית.


אשל איננה פרובוקטורית או משחטה לפרות קדושות, כלל וכלל לא. גם אין היא מבקרת את החברה או באה בקובלנות ובטרוניות בפני אנשים או ממסדים, אך היא נאמנה לאמת שלה בצניעות כובשת וברכות עוצמתית, מתעדת את הקיום באופן בלתי מתערב, כמו היתה מצלמה פואטית שנמנעת מלהותיר טביעת רגל מנטלית פרשנית. בשיר 'רעב' (עמ' 117-116) אשל נזכרת בימי הזיכרון מתקופת ילדותה, באנשים ההם מ'שם' שכבר אינם עוד עימה, בטקסים, בגינונים, בטקסטים שיוחדו ליום הקדוש, מהרהרת בהם ובעצם הכרוניקה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה: 'אני זוכרת בקיבוץ זעקה נגזלת/ מקצה חדר האוכל עד קצהו - / סבא מאיר צועק "פודינג!"/ במבטא יקי חריף. // ואנחנו צוחקים בבעתה.// בערב יום השואה תמיד מקרינים/ את "המכה ה-81",/ "הם הלכו כצאן לטבח," מסבירים. // בטח היה נורא צפוף, אני חושבת, / ומה זה בעצם אומר, / "כצאן"? // ובכל יום זיכרון מקריאים את "נדר"./ מצטרפת לדקלום בארשת רצינית, / אני מתפלאת שכולם יודעים על-/ פה מה שסבא שלי אברם כתב,/ לחלקם נתקע ה'קונם' בגרון.' // וההורים והסבים מ"שם" עוד מגרשים שדים וחלומות רעים/ במסדרי גבורה.'.


גם בשיר 'פליטות' (עמ' 119-118) שלכאורה מזמן ביקורת על יחסן ועל התנהלותן של מדינות בשעת משבר כאשר בני אדם שנעקרים ממקום מולדתם ונודדים ברחבי העולם, המשוררת סיגל אשל כמו מתעקשת לשאת את נטל על נפשה הרכה בלא להאשים: 'נטושים בחוצות, רטושים וקפואים/ בעיני כיליון, בפיות פעורים.// ילד קטן נם בקבר עפר./ ורבים מדי עוד כמוהו.// אנא מראות, אל תבואו.' יש לציין שאשל נמנעת מאזכור מפורש של המאורעות שהובילו לפליטות ומסתפקת ברמזים בלבד: 'נהלמתי בשנת 67 ואחרי כן ב-73,/ תחת הרמה הסורית, על גבול ירדן, תחת הקרבות של אבי ברמת הגולן - // רצה בתעלות, באש, / לילות על לילות/ ופניו השרופים של אבי// בעיני שמורות.'


המשוררת סיגל אשל

מקור: דף הפייסבוק של המשוררת


בפרק הראשון של הספר 'קול הדבש של בִּתִּי' (27-11) חושפת המשוררת סיגל אשל בגילוי לב נדיר את משענתה בעולם - בִּתָּהּ, אך הבת, כפי שעולה מן הכתוב, איננה מתפקדת רק כמשענת עבור האם, אלא משמשת עבורה גם כמשקפיים להתבוננות על העולם. כך למשל בשיר 'בִּתִּי מזמרת' (עמ' 11) מנתחת המשוררת את המרחב הפיזי והאנושי בהתאם לתגובתו לקול זמרתה של בִּתָּהּ: 'ההולכים הנקרים בדרכנו/ סוטים מדרכם/ לקול תרועתה הפולחת.// בִּתִּי מוסיפה לזמר במעבר החצייה/ לאזני המצפים לקריצת הרמזור./ חכות של חיוך מושכלות לעברה.'. בנקל עשוי הקורא לחשוב כי האם בשיר מגוננת על בִּתָּה בחרדה או מחפשת לגיטימציה חברתית לקבלתה, אך לדידי נראה שהיא דווקא מתפארת בה וחווה את הקיום האנושי דרכה באופן מעצים, אופטימי ומאוהב. בשירים רבים בספר ההתייחסות אל הבת היא כאל בריאה שמביטים בה בהתפעלות. אשל סוקרת ומתארת את בִּתָּהּ כגון אותם חוקרים ופילוסופים שעוסקים בטבע פלאי ונשגב. כך זה בשיר 'עדה' (עמ' 18): 'אני עדה/ לצמיחתך/ לעלוותך המתהווה/ לציפורים המצייצות מעל ראשך בגיל/ בשפת הסתר של היער החדש בו את צומחת.'. הטבע, הסביבה האנושית, מזג האויר – כולם תפאורה לבת או משרתים מודוס נפשי מסוים שבו נמצאות הבת או האם. בהקשר זה מעניין לציין כי בערב 'משוררי הרשת 6' בהפקת המשוררת ענת אורפז, בחרה אשל לקרוא מבין כל שיריה שיר שנכתב אל בִּתָּהּ ובהשראתה. הבת לפי אשל היא ההשראה, המוזה! בזכות הבת, שיריה של האם מצטיינים בדמיון יצירתי פרוע מופלא. הנה תחילתו של שיר ארוך 'משט עם בִּתִּי'




הבת המוזיקלית, 'המזמרת' טוענת את השירים בניגון פנימי. לדוגמה בשיר 'עדה' (עמ' 18), ממנו כבר צוטטו שורות יפהפיות: 'אני הֵדָן של התמורות דקה אחר דקה, /דקות כעשב הטרי /וחרוזות בטל.'. הספר שופע צמדי מילים מהדהדים: 'קורסת מתמוססת' (עמ' 32), 'גומות עגומות' ... 'בנימה נעימה' (עמ' 58), 'עֲרֵמוֹת עִם רִמּוֹת' (עמ' 119). לסיום הרשימה, מצורף שיר יפהפה, המשלב ים ויבשה, זעקה ושתיקה על רקע חג שבועות ומובאות מן המקורות:







248 צפיות4 תגובות