ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך | הקרב הגדול בהנהגה הציונית על צביון הארץ עם פרסום הספר 'אלטנוילנד' להרצל

יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

בין פוליטיקה לספרות

הקרב הגדול בהנהגה הציונית על צביון ארץ ישראל עם פרסום הספר 'אלטנוילנד' להרצל

שנת 1903 חרוטה בזכרון הקולקטיבי היהודי ובנרטיב הציוני כ'שנת פוגרום קישינב', פוגרום בו במהלך היום הראשון של חג הפסחא פרעו מקומיים נוצרים, ששבו משולהבים מדרשת החג בכנסיה, ביהודי היישוב, בבתיהם וברכושם והביאו למותם של 49 יהודים ולפציעתם של מאות יהודים בלא שנעשה איזשהו נסיון מצד הצבא או/ו המשטרה להתערב ולהגיש עזרה לקורבנות. האירוע נחקק בספרות העברית, בין היתר בפואמה המפורסמת לביאליק 'בעיר ההריגה' (1903) ובשיר 'על השחיטה', ביצירתו המפורסמת של האמן הפולני, ישראל הירשנברג, 'גלות' (1904) ובשירו של משורר היידיש האמריקני, מוריס רוזנפלד, שזכה לכינוי האיום 'גאלס מארש' (מארש הגלות). יהדות האימפריה הרוסית ניצבה חסרת אונים מול גל המשטמה ששטף הערים והכפרים ותגובותיהם למאורעות הקשים נחלקו בין נדודים מערבה, בעיקר לארה"ב ולמערב אירופה; השלמה חרישית עם המצב הקיים כמו היה גזירת גורל שיש לקבלה; והצטרפות לפעילות ציונית שבסופה, כך ייחלו, ישתחרר היהודי מכבלי הגולה וישוב למולדתו הקדומה ובה יכונן אבטונומיה מדינית, תרבותית ורוחנית.

כל המעיין בעיתונות היהודית-ציונית שנכתבה בשנת 1903, ובייחוד למן התאריך 06.04.1903 (יום הפוגרום) יוכל לגלות כי לצד ההתעסקות בפוגרום, בממדיו ובמשמעויותיו הפוליטיות, החברתיות וכיו"ב, סוערת וגועשת העיתונות היהודית, כמעט באותו להט ועניין, בשל סיבה שונה לגמרי – צאתו לאור של הספר 'אלטנוילנד' שחובר בידי מנהיג הציונים, הד"ר תיאודור הרצל. כשבעים מאמרים, מכתבים למערכת, דברי עורך ודעות פורסמו בין החודשים פברואר ועד יולי 1903 בעיתונות היהודית המרכזית דאז (בעיקר: ב'צפירה', ב'העוולט', 'הזמן', 'הצופה', 'השילוח' ואחרים). דומה כי אם יעמיק המתבונן בפרסומים אודות הספר 'אלטנוילנד' שראו אור בתקופה הנדונה, יתחוור לו כי בלבו של הדיסקורס אינה ניצבת איכותו הספרותית של הספר, אלא תוכנו האוטופי ומשמעויותיו הרעיונות והפוליטיות על צביונה של התנועה הציונות ובעיקר על צביונה העתידי של הארץ -ארץ ישראל. בעבור סיבה זאת נחלקה והתפלגה התנועה הציונית לשני מחנות נצים: תומכי הפרוגרמה ההרצליאנית כפי שמוצגת בספר 'אטלנוילנד' ומתנגדיה, שביקשו לשרטט צביון אחר ודמות אחרת לתנועה הציונית ולמדינת היהודים.

במידה רבה הפולמוס אודות האוטופיה ההרצליאנית כפי שמשתקפת ב'אטלנוילנד' מבטאת את המתח ששרר בין תפיסתם הטריטוריאלית של ציוני מזרח אירופה לאלו החיים במערבה, בין יהודי תחום המושב ליהודים המשכילים, בין המצדדים בלשון העברית כשפת העם ותרבותו למבכרי תרבות אירופה ולשונותיה.

אפשר כי הוצאתו לאור של הרומן האוטופי 'אלטנוילנד' ותרגומו בידי נחום סוקולוב ללשון עבר (עברית) ולאשכנזית ז'רגונית (יידיש) חשפו לנגד עיני הרצל את נחרצותם של ציוני מזרח אירופה ביחס למשנתם הציונית וביחס לצביונה של מדינת היהודים העתידית. יותר מכך, פרסום הספר ברבים ותרגומו ליידיש ולעברית חשפו את עומק השסע בין תפיסת מנהיג הציונים, הרצל, למנהיגים הציוניים ממזרח אירופה בהתייחס לאופייה של מדינת היהודים העתידה לקום. לדידם של מנהיגי הציונות במזרח אירופה האוטופיה ההרצליאנית עשויה לשמש כאוטופיה רק עבור הרצל ועבור האוחזים בדעות הדומות לאלו של הרצל, שהמשותף להם ראיית אורח החיים, התרבות והלשון האירופית כקודמות ועליונות על התרבות העברית.

מנהיגים ציונים ואנשי רוח ממזרח אירופה כאחד העם, חיים וייצמן, מרטין בובר ואחרים האשימו את הרצל עם פרסום ספרו 'אטלנוילנד' במחטף, ובנסיון לתבוע בעלות על צביונה העתידי של הארץ תוך התעלמות מדעתם ביחס לאופי הרצוי שיהיה לארץ העתידית, שהיא לתפיסתם דעת רוב יהודי אירופה והעולם היהודי. ביקורתם העיקרית ביחס לתכניו של רומן האוטופי נסובה סביב שלוש טענות מרכזיות:

א. התבטלות בפני דעת הקהל האירופית: הרומן מציג פרוגרמה מדינית, תרבותית, כלכלית וחברתית שאיננה מיועדת להמון העם היהודי, ובפרט זה היושב במזרח אירופה, כי אם למנהיגי עמי העולם בעת ההיא שהרצל מנסה לקנות תמיכתם והסכמתם באמצעות תיאורי סבלנות מוגזמים בארץ העתידית כלפי אוכלוסיות הנוצרים והמוסלמים החיים בארץ. תיאורים שהביאו את אחד-העם לכנותם כ'סבלניים עד גועל הנפש' ושכל תכליתם הספרותית היא לרצות את דעת הקהל הבינלאומית, ולהציג את התופעה הלאומית היהודית כבלתי מאיימת ואף כפרודוקטיבית לשיפור איכות ורמת חייהם של העמים הנחשלים היושבים בפלשתינה.

ב. אירופיזציה של פלשתינה: ברומן האוטופי הרצל מחולל אירופיזציה של המרחב הגאוגרפי של ארץ ישראל ושל חיי החברה, הרוח והתרבות (בתי אופרה, תאטראות, מוזיאונים וכיו"ב). העדפת התרבות ואורח החיים האירופי על אלו האסיאתיים או היהודיים מקורה בחששו של הרצל ושל יהודים משכילים ובעלי ממון ממערב אירופה שעם התרחקות היהודים מאירופה עשויים היהודים לאמץ את אורחות החיים האסיאתיים, שנחשבים כפראים ושונאי תרבות והשכלה.

ג. טשטוש הצביון היהודי בארץ: בארץ האוטופית היהודים ידברו בלשונות אירופאיות, כאשר בני המעמדות הגבוהים ידברו בגרמנית, בעלי המעמדות הנמוכים ביידיש ואילו בעברית יגברו בני העם רק בעת טקסי תפילה ולצרכי נוי. מעבר לכך, האוטופיה ההרצלניאית נעדרת כל סממנים יהודיים (בתי כנסת, טליתות, תפילין, כיסוי ראש, חגים וכולי') שנדחקים לטובת סמלים אירופים, אינטרנציונליים או גלובליים. גם כאשר הרצל בוחר להקים במדינתו את בית המקדש הוא ממקמו בירושלים הרחק מהר הבית, לטובת שמירה מיקומו וכבודו של המסגד המוסלמי היושב על הר הבית.

ביקורתו החריפה של אחד-העם על ספרו של הרצל ועל דרכו ומשנתו הציונית הביאה לגל מחאה מצד ארגונים וועדים ציוניים בכל רחבי אירופה (כגון: ועד 'אוהבי ציון', אגודת 'עטרת ציון', ועד 'דורשי ציון' ואחרים), שהציפו את מערכות העיתונים ב'מחאות גלויות ו'גילוי דעת' בשבח הרצל וספרו ובגנות אחד העם, שאותו האשימו בכך שחותר נגד הציונות וכי איננו ציוני. עם זאת דומה כי חריף מכל היה מאמרו של מאקס נורדאו, שהתפרסם בחודש מרץ 1903 בעיתון הארגון הרשמי- ה'וואלט' וב'צפירה' (שם התקבל לפרסום בהסתייגות המו"ל). בעיתון ה'וועלט', המזוהה עם הרצל, והרצל נמנה עם מייסדיו, זכה מאמרו של נורדאו לתמיכה בלתי מסויגת ובהתאמה גם הובאו בו דעות ומאמרים פרו-הרצליאניים, שהתאפיינו בחריפותן ובגישתן הלוחמנית נגד אחד העם, בטענה שאיננו ציוני כי אם חותר תחת הציונות ומשמש לה כאויב. עוד הואשם אחד-העם במאמרו של נורדאו כי בביקורתו חיפש את המחבר יותר משאת החיבור, ולמעשה ניסה להתנגח במשנתו הציונית של הרצל ובפעילותו, דרך הספר. כמו-כן, אחד-העם הואשם בכך שבחזונו האוטופי שלו יש משום קיפאון היהדות והשארתה כנכשלת (העתקת 'תחום המושב' לפלשתינה).

להלן שני מכתבים שהגיעו למערכות העיתונות היהודית דאז ושיש בהם כדי ללמד על האווירה המתוחה בין החוגים השונים בתנועה הציונית ביחס לצביון הארץ:

למען העם והארץ/ צבי פרילוצקי

עיתון 'הזמן'

26.03.1903, עמ׳ 6

בגנות 'אלנוילנד'

הד״ר הירצל כתב רומן ״אלטניילאנד״... כל המעיין בו רואה, כי הוא נכתב לשם שלוש טנדנציות ראשיות, העוברות כחוט השני על פני כל הרומן. במשך פעולתו על שדה הציוניות בשנים האחרונות בא הד״ר הירצל כידוע, בדברים בעניין זה עם רבים מגדולי היהודים, הנוצרים וגם המחמדנים; הד״ר הירצל בל״ס לא אחת שמע מאת אלה אותן שלוש הטענות (שנשמעו גם בספרות) אשר התשובות עליהן בולטות. גדולי היהודים, אשר להם היכולת לסייע במידה רבה להוצאת הרעיון הציוני אל הפועל טוענים כי אם ייצאו היהודים לאזיה אזי יפסוק הקשר ביניהם ובין החיים התרבותיים של אירופא והם יחיו מחסרון סביבה קולטורית לעדת נבערים מדעת, כמו שהם עתה היהודים ״מקבלי החלוקה״ בירושלים. על הטענה ממין זה נותן מחבר ״אלטניילאנד״ תשובה בהראותו בחזון, כי היהודים לא רק שלא פיגרו מלכת בדרך הפרוגרס, כי אם להפך, הם בראו להם סביבה קולטורית אירופית עצהיו״ט ועוד התקדמו ללכת בדרך העולה מעלה למשכיל...עוד מצא הוא לנכון להעביר לפני המתנגדים האלה בתור דוגמאות את האמצעים, אשר על פיהם יצא דבר הישוב למענהו בזמן קצר בערך - עד שיוכל להמציא פתרון לשאלת הנודדים היהודים הנמסרת עתה בעולם. הד״ר הירצל הלך גם הפעם בדרך שאחז בו בספרו ״מדינת היהודים״. ויערוך דוגמאות ריאליות ממוסדות העתידים להוציא אל הפועל את דבר הישוב בתקופה קצרה בערך כמנהג אמריקאי - כמו שערך בה ב״יודענשטאאט״ שלו בתור דוגמאות שני המוסדות: ״החברה היהודית״ ו״הקומפניה היהודים״, שהיו מעין פרוטוטיפוס של האורגניזציה הציונית והבאנק הקולוניאלי.

אנשים חשובים מקרב הציבור הנוצרי הביעו בדפוס (ואולי עוד רבים אמרו זאת בעל-פה למנהיג הציונים), כי לא יוכלו לצייר להם מה יהיה גורל קודשי הנוצרים בארץ-ישראל בעת שהיהודים יהיו שוררים בתוכה, והנה מתאר הירצל, כי היהודים וראשי הכיתות הנוצרים חיים באחוה ושלום וריעות ועוד מוסיף הוא נופק׳ כי רבים מגדולי עולם המסחר וחרושת המעשה אשר במערב אירופא היו עסוקים בהכשרת הארץ השוממה ליישוב ויעשו חיל רב. בעתונות הטורקית נשאלו שאלות: אנה יבואו הערביים היושבים עתה בארץ אם היהודים ישיגו שלטון בית , וגם על שאלה זו השיב הירצל בסיפורו בהעבירו לפני עיני הקורא ״עובדות״ כי לרגלי התפתחות היישוב התעשרו הערביים ויקנו להם שלמות בעבודת האדמה וכו׳, וגם רבים מהם שהיו , אדונים לאדמת טרשים, ביצות וכו׳ קיבלו מחיר טוב מאת היהודים, אשר ידעו להשתמש בתחבולות שונות עפ״י המלה האחרונה של המדע כדי להשביח את הקרקע.

אלו הן שלוש הטנדנציות העיקריות של ״אלטניילאנד״, וכנראה רק למענן נוצר הסיפור הזה. ובהיות הרומן דנן טנדנציוזי באופן כזה, כמובן, נתמעטה דמותו האמנותית, ובכלל אין בחומרי שיווי המשקל הדרוש, יען כי הוא נוטה רק לצד ידוע הפונה כלפי חוץ. הדבר, שהירצל התכוון לעשות רושם ב״אלטניילאנד״ לא בפנים, כי אם מחוץ - נראה עוד גם מהידיעות שבאו בהעתונים, כי את האקזעמפליארים הראשונים מסיפורו זה שלח במתנה למושלי ארץ ושרים רמי-מעלה, לעסקנים ציבוריים, למערכות עיתונים גדולים של אחרים, אבל לשום בית מערכת אשר לישראל לא שלח את סיפורו, ואמנם לא באה כל רשימה על אודותיו אף בעיתוני ישראל אשר בשפות אירופאיות. והנה נתעורר מר ״אחד-העם״ לבקר את ״אלטניילאנד״, אך הוא עמד על נקודת מבט אחרת לגמרי מזו של המחבר וימצא כר נרחב להתגדר בו. הירצל רואה לפניו, כאמור, שלוש טנדציות עיקריות וכמעט מסיח דעתו מדברים אחרים, ו״אחד-העם״ מביט באספקרליותו הוא ומוצא, כי העיקר שלו חסר מן הסיפור- בעת אשר העיקרים האחרים הם בעיניו אך למיותר, ועל כן הוא בא וטוען , כי המחבר עסוק הוא יותר מדי בעסקי בני אירופא הנוכרים, אשר הוציאו תועלת רבה מיישוב היהודים , בסבלנות העברית לבעלי דת אחרת המגיעה ״עד לגועל נפש״ (דברי אחד העם), בענייני הערביים, שנתעשרו מבני ציון ובחיצוניות האירופית המבהיקה של ישראל עפ״י אופיו המיוחד כמעט שלא יגיד דבר. ״אחד העם״ לא ירד, כנראה, לסוף כוונת המחבר והוא קורא: ״עבדות״ , ״בת הגלות״. ואחרי אשר יפזר עוד עקיצות רבות לצד המחבר יסיים בהיתול מר: ״ ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציונות המדינית כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי״ , ואח״כ הולך הוא ומבארו: ״לשלול מן היהודים כל כשרון להמצאה חדשה וליחס הכל רק לנוכרים...״. הדבר ברור כי ״אחד העם״ לא דק ועל כן הוא משפט קשה, אבל בכל אופן שהוא לא היה ראוי לאותה התשובה שבאה על ביקורתו, מאת מאקס נורדוי בעיתון ״וועלט״. נורדוי, כידוע, לא יכול לשלוט ברוחו בצאתו על שדה הביקורת וכבר ראו סופרים אנטיסמיטים את סיבת ״התלהבותו המזרחית״ ונטייתו להפרזה במוצאו העברי. הוא ביטל סופרים גדולים כקליפת השום ובתוכם גם את עמיל זולא- עד כי אחר פטירתו של זה בעת אשר קראוהו לשאת משא על זולא ב״אוניוורסיטה העממית העברית״ בפריס- בא במבוכה וימצא לנכון לדבר רק על ״זולא בתור כאראקטער. אמנם כבר הזקין נורדוי ודמיו אינם רותחים עוד כבימי נעוריו ובכל זאת יכשל עוד מזמן לזמן בשלחו רסן מעל פיו, ועוד על הקונגרס הציוני האחרון פריז על המידה בבואו לבקר את ה״בעטטעלשטודענט״ העברי- עד אח״כהצריך היה לחזור מביטויים קשים אחדים... עתה בתשובתו על ביקורתו של ״אחד העם״ גילה נורדוי מחדש באופן היותר בולט, כי חסרונו הישן-חדש הוא עימו.

מעבר לגבול /שמריהו לוין

'הזמן', אפריל, 1903

בשבח 'אלטנוילנד'

במקרה הייתי הראשון, שיצא נגד "אחד העם", כלומר, נגד בקרתו החדה על ה"אלטניילנד" של הד"ר הירצל. לפי דעת "אחד העם" התכוון המחבר, שיהיה ספרו לתל שכל הציונים יהיה פונים אליו, ולפי דעתי אני, אינו אלא תל מתלי תלים של הרומנים, שנועדו אַך לרומם את הרוח, לעורר את הרגש, לפעמים גם לשבר את האוזן, אבל בשום אופן לא להורות הלכה למעשה. השתדלתי להראות, עד כמה שמוכח מתוך הרומן עצמו, שמעולם לא עלה על דעתו של הירצל לתת לספרו זה את ערכה של חתימת הציוניות. הד"ר הירצל ענו הוא ואינו חפץ להתערב בשאלות, שאינו חושב את עצמו למומחה להן, ומפּני זה הוא נותן אַך את המשבצת ומניח לאחרים לתת בתוכה את אבני המלואים. הד"ר הירצל חושב, כי מכיון שתוסד מדינה יהודית, תתפּתח שמה גם בהכרח גם קולטורה עברית, לפי טבע הענינים המחייב, שהתפּתחות כל עם העומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים אינה יכולה להיות התפּתחות של חקוי, אם כן לא יכול לראות מראש שתתעורר שאלה חמורה: "במה היתה אָז אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה"? – להשאלה הזאת יש תשובה פשוטה בצדה. מאמינים אָנו כל-כך בעצמיותו של העם העברי, עד כי בטוחים אנחנו, שקבוץ גדול של יהודים במדינה של יהודים אינו יכול להתהפּךְ לקבוץ של כושים: בן חורין אינו מקבל על עצמו את עול העבדות ברצונו הטוב. אָמנם עם כל זאת לא רצה הד"ר הירצל לתת בספרו את סימניה של הקולטורה העברית העתיקה, לא מפּני שכופר הוא בה, כי אם מפּני שמניח הוא את העבודה הזאת לאחרים. וזאת תפארתו של מנהיג הציונים: הוא אינו מתעטף בטלית שאינו שלו, וכשם ששאל בתמימות: "הקולטורה העברית הזאת מה היא?", כך לא רצה להכניסה להרומן שלו. לו אך רצה להכניסה לספרו, כי אז היה מוכרח לקבל איזו ידיעות מקוטעות בהקפה בדבר הזה מאת אחד הסטודנטים יוצאי הגיטו שבווינא או בפריז – אבל את כבוד המלאכה הנקיה והקלה הזאת הניח לרעהו, שמעולם לא הצטיין בענוה יתירה...

אחרי מכתבי הראשון, שבו נגעתי בשאלה זו בדרך כלל, היה בלבי לגשת אחר-כך לבירור ההבדל שבין השקפותיו של "אחד העם" ובין השקפותיו של הד"ר הירצל. אולם בין כך נדפּס בה"וועלט" ונעתק ב"הצפירה" מאמרו של מקס נורדוי, שלאשרנו "עוד לא בא כבשם הזה" בספרותנו הציונית מן הקונגרס הראשון ועד היום, ומאמרו של נורדוי הוא לעת-עתה היחיד במינו. בשעה כזו אי-אפשר עוד לטפּל בקרירות רוח בהשאלה העיקרית של השקפות טובי מנהיגינו וסופרינו. בשעה כזו מוטב להחבא מעט רגע עד יעבור זעם, עד שיבוא מקס נורדוי בכבודו ובעצמו ויבקש סליחה וכפּרה – לא מ"אחד העם", כי אם מאת כל הציונים המזרחים ובודאי גם מאת רבים מן המערבים היודעים קרוא עברית במהירות יותר גדולה מבעל התשובה לאחד העם. אָמנם אפשר היה לחכות, שהילקוט הקטן של אחד העם בחוברת "השלח" האחרונה לשנת 1902 תעורר מחלוקת עצומה במחנה הציונים. הריב התגלע. ליריה הראשונה קם מקס נורדוי. ומקס נורדוי אינו רובה קשת, גם אינו יורה מקנה רובים פּשוט של חיל הרגלים, כי אם מכלי תותח כבדים של צבא הארטיליריה. אָמנם גם צבא הארטיליריה נחלק לרגלים ופרשים, ומקס נורדוי הוא "פּרש בלי מורא ופחד", הרוכב על סוסו ומביט מגבוה על איש מלחמתו.

והמחזה הזה מחזה מעציב משני צדדיו. יכולים אָנו להצטער שלא נפגשו הפּעם "תורה וגדולה" במקום אחד, כי אז היינו זוכים ל"אלטניילנד" משוכלל ומלא, תחת אשר כעת מונחת לפנינו רק תכנית המדינה החיצונית ולא יותר, אבל מה כל החרדה אשר חרדו הקולטוריים שבנו? והרי חושבים הם באמת שעתיד הרומן הזה להשפּיע על מהלך התפּתחותנו הרוחנית לעתיד לבוא? הכי חושבים הם באמת, כי ה"אלטניילנד" יהיה להציונים לשלחן ערוך חדש? כמדומה לי, שהחושבים כך משפּילים מבלי משים את ערכם של יושבי מדינת היהודים העתידה. די לנו אם יקים לנו הדור ההוא מקס נורדוי חדש אחד, שיבטל בבת אחת מאה רומנים כאלה. ויכולים אָנו להיות בטוחים עוד בדבר אחד, כי כשם שמקס נורדוי שלנו קורא עברית בקושי גדול, ובכל זאת קוראים לפניו את מאמריו של אחד העם והוא מותח עליהם את גזר דינו הקשה, כן לא יהיה נחוץ למקס נורדוי העתיד לדעת את השפה שבה נכתב ספרו של הירצל. גם הוא יזמין לו את אחד מ"המבינים" ויצא אחר-כך לבקר אותו בלשון מדברת גדולות. לא ולא. לא על-פּי רומנים, ולו יהיו היותר מעולים והיותר משובחים, תסומן ההתפּתחות העתידה של עמנו. "אלטניילנד" של הירצל הוא אַך רומן ונועד אך ורק לאלה עומדים תחת השפּעתם של ספרים מסוג הזה. מנהיג הציונים לא רצה כלל לזכות את אנשי הרוח שבנו בתורה חדשה, לא חפץ לעקור אף שורש אחד משרשי אומתנו ולנטוע במקומו זמורת זר, ונעלה הוא מעל כל ספק, כי לו בא אחד העם או מבקר אחר והיה מראה שהרומן "אלטניילנד" אינו מקיף עוד את כל צדדי תחית עמנו, כי אינו מעביר לפנינו את כל טובה של התחיה במלואה – נעלה הוא מעל כל ספק, כי בקרת כזו, שיש בה גם מפּצעי אוהב, לא היתה מביאה לא את מחברו של הרומן ולא את מעריציו היותר קרובים אליו לידי כעס והתמרמרות. אבל אחד העם מאמין באמונה שלמה שהשקפותיו הובררו כבר די צרכן לקהל הקוראים ואינו מוצא לנחוץ להטעים שהוא אינו נלחם בהאידיאל של הציוניות המדינית, שסוף-סוף מסור הוא להאידיאל הזה יותר מהרבה ציונים אופיציאליים הממונים לאפּיטרופּסים על הציוניות, כי אם בליקויו של האידיאל הזה בחיים ובספרות. אחד העם נראה תמיד נגד עינינו כבר פּלוגתיה של הד"ר הירצל, ועם כל הכבוד שאנו רוחשים לאחד העם צריכים אָנו להודות, שלא השתדל מצדו להכנס להאורגניזציה הציונית החדשה, ותחת לבקר אותה מבפנים הוא מבקר אותה תמיד כאדם העומד מחוץ. מבטאים כמו "ואז על הציונים לבאר לנו" וכדומה שהם בבחינת "לכם ולא לו" שכיחים למדי במאמריו של אחד העם, עד כי רבים טועים ומחליפים את מבקרו של מנהיג הציונים במבקרה של הציוניות עצמה. רבים טועים עד כה ואומרים "שאחד העם דואג רק לתחית הרוח של עמנו, והירצל דואג רק לתחית גוף העם", בעוד שמעולם לא התקרב אחד העם לההשקפה הידועה – שעד כה נשארה אךְ בתור השקפת יחיד, – התולה מדינה שלמה על בלימה, ומתפּארת למצוא את הסוד להטות לכל עבר מדינה שלמה הפּורחת באויר: בעוד שמעבר השני מעולם לא עלתה על דעתו של מנהיג הציונים להעמיד את תחית ישראל רק על הקרקע. זהו הצד האחד שבמחזה המעציב הזה, המראה לנו בעליל את הקושי שבקבוץ גליות. שנים רבות יעברו עד שנכיר איש את רעהו, וזה יהיה הצעד הראשון לפדות נפשנו. הצד השני שבמחזה המעציב הזה הוא, שהמחלוקת הזאת פּרצה בתוכנו טרם שיש לנו עוד מדינת היהודים, ועלינו לפזר את כחותינו הדלים לוכוחים ולדברי ריבות, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו להאידיאל המשותף שלנו, שבכל אופן אינם מקרבים אותנו אפילו לבירור המושגים. המחלוקת הזאת יצאה כבר מגדר "מחלוקת לשם שמים", ומי יודע עד כמה תתפּשט בין צעירי הצעירים. הן רבים לא יבינו, כי הריב הזה גם לא ריב פּרטי הוא, כי אם ריב אלה שהשתחררו למחצה, והנם בבחינת "חצים עבד וחצים בן חורין" באלה שנחשבים עוד לעבדים גמורים בעיני "דודיהם" העשירים בכסף או בחכמה. תשובתו של נורדוי מוכיחה עד כמה גדול כחה של התמרמרות, המעבירה את האדם על דעתו הצלולה ושמה בפיו דברים שאינם נותנים כבוד למי שאמרם.

בקש מקס נורדוי להגן על מדת הסבלנות והראה לכל עד כמה מגיעה סבלנות עצמו. בקש מקס נורדוי להשיב כהלכה ויצא לחרף ולגדף. בקש להזהיר את הציונים, ומכאן אזהרה לגדולים שיזהירו על הקטנים, לבלי המשך אחרי דעותיו הנפסדות של אחד העם ושכח, שהציונים המזרחים יודעים את ספריו הרבים – ולא אַך על-פּי תרגומיהם – של מקס נורדוי ויודעים גם כן את כתביו המעטים של אחד העם – גם כן לא על-פּי תרגומיהם – ויודעים הם בעצמם מה לקרב ומה לרחק. בקש נורדוי להתכבד בקלון חברו ובזה את כבודו עצמו. בקש נורדוי בתשובתו לחזק את הציוניות ונתן לה מכת-לחי...

אחת בקש מקס נורדוי והוכיח: במקום שבעלי תשובה – במובן משיבים שלא כהלכה – עומדים, אין לפעמים צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ויש-אומרים – אפילו אנשים בינונים.