ניסי פלאי| חיזיון

עודכן ב: נוב 22

בן עשרים וחמש, סטודנט לפילוסופיה. כותב פרוזה בעיקר ועובד עכשיו על רומן ראשון.



חיזיון


תמיד נהיה קריר בתקופה הזאת בבית העייף שיושב על קצה הגבעה, בעיירה שכוחת האל במחוז הצפוני ביותר של רִיבֶּרׇה. עברו כבר 4,600 מיליון שנים מאז היוולדו של כדור הארץ, אבל נראה שאיכשהו התנועה עדיין ממשיכה. משב רוח ערמומי חודר מהחלון הרחוק ביותר ועושה את דרכו לשולחן במהרה. לרגע כולם מצטמררים, והוא נבלע בחלל החדר. דוואטן, הזקן בעצמו, אבטיפוס לכל הנוכחים, למעט אדה, יושב בראש השולחן ומביט בשתיקה במקהלה הקולנית שתפסה כל חלקה יפה בשארית השולחן הארוך. הוא נוכח לדעת, לראשונה באופן בהיר ובלתי ניתן לספק, שאיש מיושבי השולחן לא ירש ממנו את השקט, שבעיניו הוא תכונתו הנעלה ביותר. אולי רק פרד, אבל הוא עדיין צעיר, ויכול להיות שעדיין לא מצא את קולו. קולות צעירים ומבוגרים, מדוכאים ומרוממים, שיכורים ופיקחים, עייפים ומלאי חיים, נמוכים וגבוהים, נשמעים כולם בערבוביה מסחררת בתוך חדר האוכל הרחב. כבר שעה תמימה שהוא מתעתד לשאת דברים, אבל לא מוצא בעצמו כוחות להשקיט את המהומה ולהלאים את הבמה. האור החזק שבוקע מנורת הפלורסנט שבמטבח ננעץ בעיניו בגסות ומכביד על ראשו. כבר שלושים שנים שהוא אומר שיחליף את הנורה, אבל כוח ההרגל עוצר אותו כל פעם מחדש. הוא שונא שינויים יותר משהוא שונא אורות פלורסנט, והוא מאוד שונא אורות פלורסנט.

הוא עייף ותשוש, בקושי בן שישים ושבע אבל שנותיו צובאות אחת אחת על כל חלקה בגופו הצנום, כל אחת משאירה את חותמה בדרכה, אחת בעפעפיו הנפולים, אחרת בשערו המלבין, שלישית בקומתו השפופה, רביעית בקולו הצרוד ועוד ועוד. הגוף נכנע לאיטו לתמורות הזמן, מכין את עצמו אט אט לריקבון כולל ומיתה תבוסתנית. כוח הכבידה גוזר עליו חדלון. לפעמים הוא דימה את ליבת כדור הארץ כבעלת מסה כל כך גדולה שהיא מושכת אליה את כל האנשים לקראת סוף ימיהם. הוא מסתכל על האנשים שסובבים את השולחן. לרגע נדמה לו שהם זרים שבמקרה יתיישבו לאכול סביב השולחן שלו. אבל הוא מכיר אותם טוב, טוב מדי אפילו, הוא חושב לפעמים, על עליצותם ודכדוכיהם הרבים כיאה לצאצאיו והשיגעונות שלא פסחו על אף אחד. גנים הם דבר חמקמק, הוא חושב, אבל לא עד כדי כך מתוחכם. כולם נראים לו כמו גרסאות מעוותות יותר או פחות שלו עצמו, מוצלחות יותר או פחות, יפות יותר או פחות. איזה דבר משונה זה להעמיד צאצאים. לגזור על עוד יצורים את החיים המשונים על פני האדמה, את חברתך עד קצך או קצם, את החיפוש המתיש והאכזבות התכופות.

הוא מכחכח בגרונו שוב ושוב, אבל כולם ודאי חושבים שהוא סתם חולני כתמיד.

:אולי תלך כבר לראות רופא?" אומרת אדה בדאגה.

זה לא העניין, הוא מסמן לה בידו. לבסוף הוא נעמד באיטיות, מרים את כוס המרלו בידו האחת ובשנייה מזלג וטופח שלוש נקישות נחרצות על הזכוכית. כולם משתתקים באחת ומבטם נח על הזקן המדומה.

עוד לפני שהוא מתחיל לדבר הוא כבר מתפלל שכל זה יגמר והוא יוכל לחזור למיטתו, להתכסות בשמיכה עד מעל לראש ולהתחפר עם פרוסט תחת אורו של הפנס הקטן שנתלה על כריכת הספר עד אמצע הלילה, כשאדה תתקע לו מרפק קטן ותפציר בו ללכת לישון.

"אני רוצה להגיד כמה דברים לפני שאֵאוֹס תתפוס את מקומה שוב. כידוע לכם, אבי מת. שהוא לחלקכם סבכם - מת. שהוא לאחרים אב סבכם - מת. כך או כך, הוא מת. עכשיו הוא באמת אבי-אבות הטומאה. אבות זה דבר מוזר, אבל המוות שלהם הוא בלתי נמנע. זה היה צפוי, אלוהים, אני מתפלא שזה לא קרה כבר לפני שנים, אתם יודעים איך הוא היה, ועדיין, זה תפס אותי, ואולי גם אתכם, אני מרשה לעצמי לדבר בשם כולנו, כי גוף אחד אנחנו, לפעמים, זה תפס אותנו כמו סופת שלגים באמצע קיץ קריבי. ועוד דבר שאולי ידוע לכם, הוא שאבי, סבכם, אב-סבכם, היה עשיר מטונף. אני אומר מטונף לא כדי להעליב אותו בהכרח, אלא כדי להדגיש את גודל עושרו. ואתם יודעים, אני והוא לא דיברנו יותר משלושים שנים. מעולם לא קיבלתי ממנו אגורה, וגם עכשיו אני לא מצפה לקבל דבר. נתכנסנו הערב כדי לסגור מעגל, כלומר להשלים עם העובדה שגנים הם ירושה בטוחה אבל כסף הוא בוודאי לא, ושהזקן מת באמת, אחת ולתמיד. הוא בוודאי תרם את הכסף לעמותה שמצילה חיות או משהו כזה. חיות תמיד היו חשובות לו יותר מבני אדם. בוודאי יותר מהילדים שלו. אתם יודעים, חוץ מהחזיונות שלו הוא גם האמין שהוא אבגור. אתם יודעים מה זה? ברומא העתיקה קראו ככה לכהן שמגיד עתידות לפי מעוף הציפורים. הוא באמת היה יושב שעות ומסתכל עליהן, הציפורים הארורות, ואז מסתגר בחדר העבודה שלו וכותב בלי סוף. אבל הוא אף פעם לא הסכים להראות לאף אחד מה הוא כתב. מגיד עתידות גרוע. אין לי ספק שהעמותה שתזכה בכספו תהפוך לעמותה העשירה בהיסטוריה. הוא אמנם היה אדם לא צפוי, אבל במקרה הזה אני לא צופה הפתעות מיוחדות. ציפורים עשירות, ראיתם פעם דבר כזה? אולי יבנו להן קנים מזהב ויהלומים. אני כבר לא יודע. אבל את זה אתם יודעים, מעולם לא חינכתי אתכם להיות מפונקים, או לרדוף אחרי כסף, עדיף לאדם כבר לרדוף אחרי המוות, ולראייה זו הייתה החלטה נכונה - אחד אחד יצאתם נבונים, ישרים וטובים, אם כי קצת רועשים מדי לטעמי."

הם מצחקקים באילוץ.

"טוב, דיברתי מספיק. נוח על משכבך בשלום, אבא. עכשיו, בואו ניגש למלאכה הבירוקרטית הקצרה והמשעשעת שלשמה התכנסנו. הגיע הזמן לאבדיקציה מושלמת".

הוא השתתק והפנה את מבטו לאדה, שישבה לידו. היא הלכה למטבח וכעבור רגעים ספורים חזרה עם מעטפה בידה. עיני כולם ננעצו עכשיו במלבן המקומט הלבן. אדה ניגשה לשולחן עם הצוואה.


פרד, הצעיר בשושלת, ישב בקצה השולחן. הוא לא הקשיב לדבר ממה שנאמר, שרוי בעולמו שלו, מתמרד בקולניות באמצעי הטוב ביותר שהכיר, השתיקה. הוא לא דיבר את השפה שלהם. הוא היה גבוה ורזה, כבן חמש עשרה, עיניו כחולות ועצובות, תמיד מחפשות בחלל הריק איזה בדיל של משהו, שיערו השחור ארוך ומכסה במקצת את עיניו. יש לו מראה אנדרוגיני במקצת, שמשתקף גם באופיו. הוא הרים את מבטו ופתאום היה שרוי בחזיון מוזר.

הוא רואה בדמיונו את אדה פותחת את המעטפה, ורעל קטלני מתפזר בחדר, שקוף אבל בעל ריח חזק במיוחד, והוא הופך את כולם באחת לסהרורים, הם עולים לגג הבית ודוחפים זה את זה מעבר למעקה. הוא רוצה להגיד דבר מה, לעצור אותם, אפילו בגופו, אבל הוא לא מצליח לפתוח את פיו ורגליו קפואות במקום. הוא רק מביט, כבול לעשות דבר מה בנידון ולעצור את הטירוף.

הוא פותח את עיניו ומקיא על רצפת חדר האוכל. מבטי כולם עכשיו עליו, הוא מסמיק, וחרד הוא קם מהשולחן, לאט לאט, הוא תשוש, והוא פונה אל דלת הבית, הפצרותיהם של שאר יושבי השולחן שיעצור לא עוזרות, הוא שומע רק צפצוף מחריד באוזניו, הוא פותח את דלת הבית והוריו קמים ממקומותיהם ונפנים אליו, קוראים בשמו, אבל הוא לא שומע וגם לא מסתובב אליהם, הצפצוף מחריש את אוזניו והוא חייב לצאת מהבית עכשיו. הוא תשוש אבל הוא רץ, לא משנה לאן, ורגליו לוקחות אותו אל חורשה קטנה ליד הבית. הוא נשכב על האדמה הרטובה, עדיין לא חשוך, ועוצם את עיניו. ראשו סחרחר וכבד עליו. הוא היה צריך להגיד משהו, הוא יודע, אבל כרגיל הם סתם יחשבו אותו למשוגע. הוא שמע פעם את הוריו מתלחששים כשחשבו שהוא בחדרו, אבל הוא היה בגרם המדרגות, הם אמרו שהוא הוזה כמו אב-סבו, העשיר המטונף, שהם מוכרחים לעשות עם זה משהו, שבסוף יגמור את חייו בבית משוגעים כמוהו. הם שלחו אותו לפסיכולוגים ופסיכיאטרים שונים ומשונים, אבל איש לא מצא בעיה בילד, הוא בסדר גמור אמרו כולם, חכם וחד ולפי דבריו בכלל לא הוזה, הוא יודע שאלה רק חלומות, אין להם מה לדאוג, זה יעבור, אלה הזיות נעורים ותו לא. הם התעקשו שהוא לא בסדר, שגם סבא רבא שלו סבל מהזיות כאלה ובסוף אושפז בכפייה בבתי משוגעים בשוויץ ובהולנד. אבל פרד עקשן וכריזמטי, והוא משכנע את המטפלים שהוריו סתם טופלים עליו את שיגעונותיו של הסב. הוא בסדר גמור, והוריו, שניהם כותבים למחייתם, סובלים משיגעונות ספרותיים ומפילים עליו את יצירי דמיונם.

באותה שעה הוריו של פרד מתיישבים חזרה לשולחן. הם מכירים כבר את מצבי רוחו של פרד, את בריחותיו הפתאומיות על הזיותיהן, ועליהם לכבד את הזקן-המדומה במות אביו.

אדה פותחת את המעטפה לאיטה ועיני כולם נשואות אליה. היא מושכת את הרגע, נהנית מתשומת הלב הפתאומית שזכתה לה. היא מרפרפת על הנייר לרגע בעיניה, שומטת אותה מיד, ודוואטן מרים אותה. הוא משפשף את עיניו ומחזיר את הנייר למעטפה המקומטת. השקט הלא אופייני ממשיך למלא את החלל בכבדותו. נדמה שגם הרהיטים הדוממים מופתעים מהדממה.

"אני לא מבין", הוא אומר לבסוף.

"אתה לא מבין מה, אבא?" שואל פרל, בנו הבכור, בקולו הצרוד משנים של עישון כפייתי.

"הזקן" הוא אומר ונאנח.

"הזקן מה?" מקשה פרל, עצבני. הוא רוצה לצאת לעשן.

"הזקן השאיר הכול", הוא אומר ומשתתק.

"למי?" שואלים כולם ביחד.

"לפרד", הוא אומר.

צחוק ספקני ועצבני נשמע מכל קצוות השולחן.

"לפרד?" שואלת דר, הצעירה מבנותיו, וצחוק קולני וצורמני משתחרר מגרונה.

המתח והתמיהה ניכרים בפני כולם.

"לפרד" הוא אומר שוב, כמעט בלחש.

"זה לא הגיוני" מוחה דר.

"זה מה שכתוב. יש גם חתימה" עונה דוואטן.

"אבל... הוא לא היה כשיר בדעתו לקבל החלטות כאלה" פוסק פרל בנחרצות, שהוא גם עורך דין במקצועו, מתחנן בפני השופט הזקן להמתיק את גזר הדין התמוה והלא הוגן.

דוואטן נאנח.

"דווקא כן. יש פה גם הצהרה וחותמת של עורך דין, רופא ופסיכיאטר שהוא היה כשיר בדעתו כשניסח את הצוואה" אומר דוואטן בשקט.

כולם משתתקים שוב.

"מה הסכום?" שואל יושי, בנו בכורו של פרל. הוא ניחן בחשיבה פרקטית כשל אביו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שואל דוואטן.

"כן?" הוא ספק שואל.

"עשרה מיליארד דולר אמריקאי", אומר דוואטן, ולשמע הסכום שזה עתה יצא מפיו הוא מתפקע מצחוק.

הוא כמעט מעולם לא צחק, והדבר מפתיע את כולם, כמעט כמו הסכום הבלתי נתפס שנזרק לחלל האוויר.

"אבל... הוא לא הכיר אותו בכלל" אומרת ליסה, אימו של פרד.

"דווקא כן" עונה הפעם אדה.

"איך זה יכול להיות?" הם שואלים. איש מבני המשפחה לא הורשה מעולם לדבר עם הזקן.

דוואטן שותק ולבסוף אדה נאלצת להסביר.


"הוא המשיך לשלוח לנו מכתבים כל השנים. לא סיפרנו לכם כי רובם היו הזיות מוחלטות. אבא שלכם סירב להמשיך לקרוא אותם כבר לפני עשור. אבל אני שמרתי את כולם, למקרה שהוא ישנה את דעתו. באחרון, שהגיע שבוע לפני מותו, הוא כתב שהוא חלם על פרד. הוא אמר את השם המפורש שלו למרות שמעולם לא אמרנו לו אותו. כמובן, תגידו שהוא שכר בלשים בהון תופעות שיספרו לו הכול, אבל זה לא היה האדם שהוא היה. הוא אמר שהוא חלם עליו, ושפרד יהיה אדם גדול, ושהוא היחיד שהוא סומך עליו בעולם. כזה הוא היה, תימהוני והוזה. הוא גם נימק את זה בכך שפרד הוא הצעיר בשושלת, וכי אין ספק שהוא הדומה לו ביותר. עכשיו מתברר למה הוא אמר את כל זה."

פרד שכב על האדמה הרטובה זמן שנדמה לו כנצח. אביביות בעלות פרחים לבנים זעירים הקיפו את גופו מכל עבר. היה אביך ולח ורוח קרירה התחילה לנשוב. הוא כיסה את עצמו בעלים הצהובים שהיו מפוזרים מכל עבר. כמה פסיעות משם השתפך מפל קטן ואל הנהר קפצו אבובוניים קטנים. תחתיתו הייתה מכוסה בהוולווקס, מושבות כדוריות של אצות ירוקיות חד תאיות. לפעמים היו מתרבות בצורה אל-מינית, בחלוקה עצמית של התאים, ולפעמים ברבייה מינית, שבה הביציות המופרות הפוכות לציסטות בלתי-פעילות ואחר כך למושבה חדשה. הן לא מייחסות משמעות מיוחדת לצורה זו אחרת ולרוב אדישות לפוליטיקה של הירושה. מאז שהיה קטן היה יוצא פרד לימה הקרובה, הרה הצפונית, ומצויד במשקפת השוודית היה קופץ למים העמוקים ושוחה מטה עד לשוניות האלמוגים, מתפעל משושנת-ים מרהיבה ביופייה, לעיתים כחולה או צהובה, ומלטף את זרועותיה הפתלתלות. שוניתנים בהירי-זנב היו מלטפים את גופו בדרכם לחפש אחר הטרף הבא. צבעוניותם הפנתה אותו. כשהיה חוזר לקו החוף היה משתהה עוד שעה ארוכה בסינר הריפים וצופה באורגניזמים הימיים המוזרים. בירכתי הנהר השתרעה כבולית ענפה ורטובה. הוא נוכח, כמו תמיד, שהסביבה הבוצית והלחה מקלה על מכאובי גופו. חום ראשו דעך, וגם הסחרחורת כמעט ונעלמה לגמרי. הוא קם מהאדמה והעלים התפזרו לכל עבר. הוא התכוון להמשיך לטייל ביער, אבל רגליו משכו אותו בחזרה לבית. הדלת הייתה עדיין פתוחה כשהגיע, ואור חלוש זלג החוצה. הוא נכנס וכולם נעמדים ומסתכלים בו בשיממון.


"סליחה" הוא אמר בשקט. "לא הרגשתי כל כך טוב והייתי צריך לנשום קצת אוויר".

הם ממשיכים לבהות בו, עולה בדממה לחדר שהיה פעם של אמו. הוא נשכב על המיטה ונרדם, לא יודע שזה עתה הפך לעשיר מטונף. בינתיים, מהשולחן הארוך קמים אחד אחד כל יושביו. הם עולים בשורה ארוכה במדרגות העץ הקשות, נקישות רגליהם נשמעות למרחקים.


הם מתקבצים סביב דלת העץ הנעולה. הם דופקים עליה בחזקה, לפחות עשרים ידיים שונות נוקשות על העץ הישן. פרד לא שם לב לכל זה, הוא שקוע בחלום עמוק ומתוק, שוחה בין שוניות ומלטף שושנות-ים אינסופיות במספרן, מתעלם בנינוחות משושנות הים הטורפות שעטות ושועטות על דלתו בזרועותיהן הארסיות הרבות, רעבות לטרף.

כחלק מתנאי הצוואה, הסכום מופקד לחשבון סגור עד שימלאו לפרד עשרים סתווים. חמש השנים הבאות עוברות בעצלתיים. הזמן בכדור הארץ מסרב להאיץ את מהירותו, השמש עולה ויורדת לאיטה, הירח מפציע לעת ליל ונעלם שוב עם אור הבוקר, הרוח נושבת לפה ולשם, מסרבת להתחייב לכיוון אחד קבוע, הציפורים מצייצות וממשיכות בנדידתן והבית העייף רק מתעייף יותר עם כל יום שעובר. פרד כבר אינו מי שהיה בעיניהן של שושנות הים הטורפניות. הוא רעיון, נכס, והנכס הזה שווה עשרה מיליארד דולרים אמריקאיים. הם משוועים לשלל כמו להקת תנים רעבים בלב מדבר שומם. בכל יום שעובר מופיע סוכן שתדלן אחר מבני משפחתו, לפעמים הם גם באים בקבוצות, בניסיון נואש להוציא ממנו הבטחה לכך שיזכו גם הם לחתיכה מהאוצר הגדול. הכסף הוא בשבילם אפשרות לכל, הבטחה שקרנית לחיי נצח, בחברה שמקדשת את סחר החליפין מעל כל סוג של סחר אחר. התשוקה אליו בוערת בהם יותר מכל תשוקה אנושית אחרת. הם לא רעבים, לא צמאים, לא כמהים לאהבה, מין או משמעות והם יודעים - עליהם לסחור ברגשות, במילים טובות, להלך סביבו ברטוריקה עדינה וארסית, בשביל הסיכוי לזכות בפיסה מתוקה. הם לא יכולים לדמיין מה יעשו עם סכום כזה של כסף, אבל גם אי הידיעה משמשת להם תמריץ. הכסף חובן בתוכו, הם בטוחים, הבטחה נשגבת לפתרון כל מכאוביהם, לשחרורם מגופם הגשמי, מקיומם הריק, מאכזבותיהם ובעיקר מעבודותיהם המעיקות. כולם, מלבד דוואטן, שנדמה שהאירוע הפך מזקן מדומה לזקן אמיתי. הוא דבק בפרוסט, לילה אחר לילה, קריאה מדיטטיבית אך חסרת תועלת. הוא מנכס לו את זיכרונותיו של הסופר האומלל, ולפעמים הוא מרגיש כאילו הכיר אותו באמת, כאילו היו חברים טובים ושהספר נכתב רק בשבילו, כדי שיוכל לקרוא בו שוב ושוב ולהחליף אומללות באומללות. אביו המת הארור הטיל קללה עסיסית אחרונה וניצחת על ביתו, ויסודותיו, של דוואטן ושל הבית, מתערערים, כמו שקרה לא פעם בימי ילדותו הרחוקים. בלילה, אחרי שהוא מניח את הספר, והוא שוכב עם עיניו עצומות במצב שבין השינה לערות, חולפים בראשו שלל תרחישים מעוררי אימה, מזדחלים לראשו בערמומיות אכזרית זה אחר זה. רעידת אדמה אימתנית ממוטטת את הבית על כל יושביו; שריפה קטלנית פורצת בחורשה סמוכה ונסחפת הלאה בעזרתה של הרוח, מתלקחת במחול אימתני, ניגשת אל דלת העץ הגדולה, מכלה את כל מה שבדרכה, רעבונה גובר עם כל ניצוץ, משוועת להמשיך ולשרוף ולחיות כמו דג שהוצא מהמים ונאבק בחמצן, והבית כולו עולה בלהבות מרהיבות ומתפורר לאפר; ציפור גדולה, בעלת מקור מחודד מאין כמוהו, פורצת דרך חלון פתוח למחצה ונועצת את מקורה בכל גוף חם שנקרה בדרכה, שולפת במיומנות ודייקנות את אבריהם אחד אחד, כמו מנתח מוכשר, ולבסוף מתעופפת לדרכה מבעד לחלון בצידו השני של הבית; עורבים חמדנים מנקרים על גג הבית, תוקעים את מקורם בקורת הגג, שולפים רעף אחר רעף, עד שזאת מתמוטטת על יושביה. לפעמים הוא קם מהמיטה, מוודא שהחלונות סגורים, שאין שיטפונות קרובים או רעידות אדמה, אף פעם בכלל לא היו שם רעידות אדמה אבל זה לא משנה, המציאות היא רק אפשרות קלושה ולא מהימנה, והוא עולה לגג, בקושי רב, גופו מסרב לתפוס את גודל האימה, והוא שולח יד ארוכה עם פנס ונוכח שהוא ריק, העורבים לא שם. הוא יורד לקומת הכניסה, פותח את ארון המשקאות ושותה מכל הבא ליד. שיכור ומסוחרר, עם מעט בחילה, הוא עולה חזרה למיטה ונשכב לישון.

לילה אחד, אחרי עוד סיבוב אימה ברחבי הבית, שפעם היה לו מקלט בטוח מכל זוועות העולם ועכשיו הוא שוב שקוף ופגיע כמו שהיה הוא עצמו בשנות ילדותו ונערותו, הוא ניצב אל מול ארון המשקאות הרחב, שותה ושותה בלי משים, וגופו דורש מנוחה. הוא גורר את רגליו אל הספה החומה, תשוש וסהרורי, אבל מצליח להגיע רק עד רגליה ומתמוטט באחת על הרצפה הקרה. הוא מצליח בקושי להרים את עצמו לכדי ישיבה ונשען על דפנות הספה.


פרד, שגם הוא מבלה את לילותיו בנדודים מאז אותו ערב מוזר, חרד לשידולים החדשים של היום ואלה שיביא אתו אור הבוקר הבא, שומע את החבטה הרמה ויורד לחפש את מקורה, עירום. באמצע גרם המדרגות הוא עוצר ומביט לרגע באיש הזקן השיכור, סבו התשוש, וגומל החלטה סופית בליבו. הוא עולה לחדרו בשקט, כדי לא להעיר אף אחד נוסף מבני הבית, מתרומם על בהונותיו ומוריד את תיק המסע הבלוי מארון העץ הישן. הוא לא חושב הרבה, דוחף פנימה בזריזות כמה זוגות תחתונים וגרביים, שתי חולצות, מכנס ארוך, ועוד אחד קצר, מעיל גשם, מטריה, כלי רחצה הכרחיים, כמה קופסאות גפרורים וספרים בודדים, טבק, אולר כיס שקיבל ליום הולדתו השלוש-עשרה, את ברווז האמבטיה האהוב שקיבל פעם במתנה מהוריו ופנס קטן. הוא מתלבש, ועם תיק המסע על גבו הוא יורד שוב במדרגות הארוכות. דוואטן עדיין שוכב באותו מקום, ועיניו פקוחות.

"אני הולך" הוא אומר לזקן.


"חכה רגע" אומר דוואטן. "בחדר השינה, בצד שלי של המיטה, מתחת לכרית, יש ספר. תיקח אותו. ותזהר לא להעיר את אידה".

הוא עושה כדברו, נכנס על בהונותיו לחדר החשוך וממשש מתחת לכרית. הוא דוחף את הספר לכיס מעילו ויורד חזרה.

דוואטן מסמן לו לבוא אליו, ולופת את זרועותיו סביב גבו לחיבוק. הוא מתמסר לחיבוק החם, שמעולם לא ידע על אודותיו מהוריו. הוא יוצא מהבית, 'הזמן שנמצא' שוכב חמים ומוגן בכיס מעילו, והולך לדרכו, אל היער, המקום היחיד שידע שירצה בטובתו.


60 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול