נטע שרם| בובות, מתנות ודם: מה ראה קפקא בבית הכנסת?

דוקטורנטית במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ועמיתה באוניברסיטת מינכן. השכלתה כוללת תואר ראשון בפיזיקה ומוסמך במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית. תחומי עניינה הם הגות יהודית מודרנית ותיאוריות של פרפורמס ונרטולוגיה

בובות, מתנות ודם: מה ראה קפקא בבית הכנסת ?

כשקראתי את מכתבו של קפקא לאבא שלו, דימוי אחד ומיוחד הצית את סקרנותי: קפקא משווה את ספרי תורה לבובות מחוסרות ראש. דימוי זה יציב ויזאולית, אך נפיץ תיאולוגית. ספרי התורה בבית הכנסת הגדול בפראג, האלטנוי שול, לשם נסחב קפקא כילד, ודאי התהדר בספרי תורה נאים: שני מוטות מעץ, גלילי קלף ומסביבם בד מפואר ומעוטר. אך קפקא ראה ולא ראה אותם:

מ

• ככל שיכולתי לראות, זה באמת לא היה כלום, בדיחה. אפילו לא בדיחה. ארבעה ימים בשנה היית הולך לבית הכנסת, [...] וככה העברתי שם את השעות הרבות בפיהוקים ובנמנומים (שעמום כזה, כמדומני, לא נפל בחלקי אחר כל אלא בשיעורי הריקוד) והשתדלתי לשמור ככל האפשר במעט הגיוונים שהיו שם. למשל, פתיחת ארון הקודש, שהזכירה לי תמיד את דוכני הקליעה, שגם שם כשקלעו בול נפתחה דלת של תיבה, אלא ששם תמיד יצא מהתיבא משהו מעניין ואילו כאן יצאו שוב ושוב רק הבובות העתיקות חסרות הראשים. {פרנץ קפקא, תרגמה אילנה המרמן, היונה שעל הגג, (עם עובד: 2007) עמ' 49.}

בבית הכנסת ארון הקודש נפתח ונסגר לאורך התפילה. אולם לקריאת התורה, מתפלל ניגש לארון הקודש, מוציא ומחבק את התורה והיא זוכה לנשיקות מהקהל בדרכה אל הבימה. בסיום הקריאה, המגביה מניף את התורה ומציג את הקלף למתפללים ואז הגולל חוזר ומלביש על הקלף את בגדו המעוטר. אכן לא דרוש להפריז בדימיון כדי לדמות את התורה לבובה. אבל כרותת ראש?

אולי בגלל שיש לי מודל של תורה בהיכל, הרגשתי גם בקריאות נשנות מרותקת לנוכח דימוי פנטסטי אך מעורר פלצות זה. ביקשתי לפתור את מה שכבר נהפך לי לחידה. אולי מבטו החיצוני, התלוש מהווית התפילה, היה אחראי לדמיון של הילד קפקא? אולי יהדות ילדותו היתה כה דו מימדית, עד שלא ידע ספר תורה מהו? לא. לפתור את החידה בכך שקפקא מעלה באוב זכרון ילדות אינו פתרון מתוכחם דיו לא ספרותית ולא פילוסופית. גם אם אכן מדובר בזיכרון, קפקא החליט להעלותו דווקא אותו, ודווקא כך, במכתב אל אביו.

אז מה הן אותן בובות חסרות ראשים? האם קפקא רימז לחמלה ילדית השמורה לצעצוע שבור? לא - קפקא השתעמם מצעצועים אלו למוות. אולי מדובר בעניין חולני עם "איברים" פנימיים? שוב, לא. הסמרטוטים הממלאים את הבובה לא שווים כל התייחסות, בהנחה שמישהו בכלל זוכר שהם שם. אולי מדובר בתשוקה פרודיאנית לבעתה - "אותו סוג של מעורר האימה החוזר אל המוּכר משכבר, שאנו אמונים עליו מימים ימימה"? ובכן, אפשר בהחלט לראות כאן נטיות פרוידיאניות בתיאור הבובות, אולם קפקא כאמור, משועמם - לא מבועת! (ולא סתם משועמם, משועמם למוות!)

בעודי מנסה ניסיתי לפצח את חידת הבובות, פתאום עלה במוחי לפנות לביתי תמר בת השש: "כיצד היית מתארת ספר תורה לאדם שמעולם לא ראה כזה?" שאלתי. תשובתה היתה ניגוד פילוסופי כה קולע לבובות חסרות הראש של קפקא שלא יכולתי להגות אותו בכוחות עצמי. היא ענתה, "תורה היא כמו מתנה עם קרניים ורגליים", לאחר רגע הרהור.

מתנה! למתנה יש מעטפת מפונפנת, עם הבטחה למשהו מרגש מבפנים. לעומת זאת, בובה שבורה היא כמו יצור דו מימדי המקופל לתלת מימד. אין לו שום "תוך" ראוי לציון, רק כמה שאריות סמרטוטים, שאולי אפילו בורחים החוצה דרך החור היכן שפעם היה ראש, למי בכלל אכפת. הדימוי הקוטבי של הבת שלי, מביא אותנו אל גאון ספרותי אחר: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי.

לא רק קפקא התעלל בספר. בניגוד לקפקא שגדל אל תוך יהדות קלושה, ברדיצ'בסקי חווה על בשרו חילון מואץ. ילדותו היתה משוקעת בהווית הלימוד היהודית ואף כי ניסה להשתחרר מעולה של מסורת, זו לא נתנה לו מנוח. היה זה עמנואל בן גוריון, בנו, (אולי כתשליל לקפקא ואביו) שהעלה על הכתובים דבר מה, שאולי אפילו בדה, אך שלכד את רוחו הסוערת של אביו היטב:

• בשנות כתיבתו של הרומן האמור שהה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ירחים מספר בווימאר [סתיו וחורף 1898] שם ביקר בין השאר גם בארכיון ניטשה אשר הלך והוקם על ידי אחותו של ניטשה [...] בשנה שלאחר מות מי"ב ביקרנו, אמי ואני, את ווימאר וסיירנו בארכיון הנ"ל. הגברת הזקנה זכרה את את פגישתה עם מי"ב, מלפני כ"ה שנים, והזכירה מעמד מסוים מתוך הרומן אשר מי"ב סיפר לה עליו: אחד העוזבים (גיבור הרומן, או חברו) שולל את התורה אשר הוא רואה מה מאֵרת עמו, נוטל ספר-תורה ודוקרהו בסכין, והנה דם זה מבין הגווילים... פרטים אין בידי להוסיף, כתב היד נעלם, אולי הושמד. (עמנואל בן גוריון, רשות היחיד. רשפים: 180, עמוד 197.)

העוזב של ברדיצ'בסקי דקר את הגווילים, בין מתוך אלימות מתפרצת, או כעס קר, והגווילים דיממו. אם יריב מדמם, משמע הוא חי. יש תמיד סכנה שהיצור החי, אפילו שהוא פצוע, יבריא ויבקש נקמה. הדם הזולג הוא התקפה מוסרית כנגד הדוקר. אולי הגווילים לא יכולים לדבר, אולם האל בעצמו יכול לזעוק בעבורם: קול אחיך זועק אלי מן האדמה!

אבל הבובות חסרות הראש של קפקא, לא זוכות אפילו ליחס אלים מתאוות ביזוי הקודש.

אם כן, אני מציעה קריאה כזו של הדימוי של קפקא:

התורה מציגה עצמה כמלאות: "לא דבר ריק הוא מכם" - שלילה לצורך הדגשה. יתרה מזו "כי הם חייכם" (דברים לב מז). המפרשים לא הפסידו הזדמנות לתוכחה: "כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם הוא ריק מכם - הוא למה? שאין אתם יגיעין בתורה" (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

התוכחה ה"רבנית" לאביו של קפקא היתה אם כן: בנך רואה בובות היכן שעומדים ספרי תורה בגלל חינוך לקוי, בגלל היהדות הדלוחה שלך.

לא נוכל לקבוע האם קפקא רק רצה להרגיז את אבא שלו או שהתורה היתה ככלי ריק בעבורו (אם כי לדעתי יש רמזים מכתביו האחרים שמעידים שהאמת נמצאת באמצע). צחוק הגורל הוא שדימויו של קפקא חזר והשתחל אל דרשה בבית כנסת באוסטרליה. שם הרב, בדרשת ראש השנה, (אותה איתרתי בבלוג Oz Torah) איחל לו ולקהלו חיי תפילה נמרצים: "עלינו להיות כל כך עסוקים רוחנית, שאפילו לא נשים לב לבובות חסרות הראשים."

מבלי שכיוון לכך, קפקא השתחל אל תוך השרשרת הפרשנית. הוא אולי לא הרגיש שיש לתורה גם תוך ראוי לציון, אבל הצחוק הוא שיש ומשתמשים בטיעונו זה כדי להעמיק בה.