נטע שניצר| נמלים

יוצרת קולנוע וסופרת. ספר הביכורים שכתבה "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד" ראה אור השנה (2020). זכתה בציון לשבח בתחרות כתיבה של עיריית ת"א ובית אריאלה וסיפור קצר שכתבה התפרסם בכתב העת קול ההמון. ביימה סרטים קצרים, כשהאחרון "מה בא אחרי הלילה", השתתף בפסטיבלים בארץ ובעולם ומוקרן בפלטפורמות מקוונות בינלאומיות.

נמלים

"אין לי מה להגיד על החיים." היא ישבה ואמללה את עצמה מול מסך המחשב, ופניה הבוכיות השתקפו בו. "חייב להיות משהו לכתוב עליו, מחשבה מקורית אחת". הקולות המוכרים שאומרים לה שהיא לא מספיק טובה או מוכשרת או חכמה יצאו מראשה ומילאו את חלל האוויר והתגבשו אט-אט לצורה מוחשית. כל מחשבה שחורה הפכה לנמלה, הן הצטרפו אחת לשנייה והפכו לגדוד נמלים ענק שהתגנב לו בשקט לחדר. היא הייתה כל כך עסוקה בעצמה ולא שמה לב שהגדוד החל להשתלט בדממה על הרהיטים. הן הלכו על הקירות והקיפו אותה במעגל שהלך ונסגר.

בהתחלה ניסתה להתנגד, להעיף את גדוד הנמלים החצוף לכל הרוחות בעזרת שפתיה הקפוצות שנשפו עליו במלוא ריאותיה. היא השתמשה בידיה החשופות, זרקה אותן על הרצפה ודרכה עליהן בחוזקה. היא אפילו ניסתה לרסס אותן בחומר כימי, וכשזה לא עבד היא התחילה לצעוק עליהן שבסוף יהיה לה מה לכתוב אם רק ייתנו לה צ'אנס ויניחו לה. אבל שום דבר לא עזר. הן התעלמו ממנה בדרכן הנמלית והמשיכו בשלהן. הכל קרה מהר מדי. הן היו רבות ממנה, חסינות ומאומנות היטב. היא החליטה להיות אמיצה מספיק להסתגל למצב החדש ולסבול את נוכחותן. "הן מפחדות ממני והן לא יעשו לי כלום", שיננה לעצמה וחזרה להתרכז בדבר שניסתה לכתוב.

הנמלים הקטנטנות שמחו על הכניעה והחלו לעלות על אצבעותיה המקלידות ולטפס אט-אט על גופה. הן טיילו על רגליה במעלה ירכיה, ומחלקה שלמה עלתה לכיוון הפנים. לאט ובנחישות החלו הנמלים האכזריות לחדור לתוך עורה הלבן ולהיכנס אל תוך ורידיה. גופה הוצף בנמלים והחדר הלך ונשטף גם הוא. הכול נצבע בנקודות והתכסה בשכבה שחורה וסמיכה. לא היה לה סיכוי מלכתחילה.

עיניה, שדמעו עד לפני כמה רגעים, יבשו כהרף עין. נשימתה נהייתה שטחית, ומלבד עקצוצים בכל גופה ותחושת נמלול באיבריה לא הבינה מה קורה. בזמן שהייתה כל כך מוטרדת באמירה האישית והנוקבת שלה, איבדה את האחיזה במציאות. הצבא הקטנטן ניצל את המומנטום והחל לתפוס תאוצה. עיניה, שבהו במסך במבט חלול, החלו גם הן להתמלא אט-אט נקודות שחורות קטנטנות שצבעו אותן בצבע האהוב והמוכר.

הנמלים שכבר חדרו לתוכה החלו למלא את ליבה במרירות ובשחור. גופה נהיה חלוש וחסר משקל. עמוק בתוכה ידעה שהיא נכנעה להן באופן סופי. הן החלו לשאת אותה על גבן – משקלה היה סביר ביותר לנוכח המספר האינסופי של הנמלים שנשאו אותה. הן הובילו אותה אל מחוץ לביתה ואל תוך אחת מהמחילות שלהן ולא השאירו זכר לקיומה שהיה כה מוחשי שעה קודם לכן. כל הנמלים הסתלקו מהחדר תוך שהן משמידות כל פירור שנותר מהמילים המיותרות שהיא כתבה. הדף נותר ריק וכך גם היא. עכשיו, כשהיא עמוק בתוך הקן, לא תצטרך יותר לאמלל את עצמה במחשבות עמוקות על החיים.

נמלים

איור | דורון פלם