נטע שניצר| המנעולים הבוגדניים שלי (סיפור קצר)

ילידת 1985. יוצרת קולנוע וסופרת. בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סרטה הקצר "מה בא אחרי הלילה" השתתף בפסטיבלים בארץ ובעולם ומוקרן במגוון פלטפורמות בינלאומיות כמו אפל טיוי, אמזון ועוד. במהלך השנה צפוי לראות אור ספר ביכוריה "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד", שמאגד מספר סיפורים קצרים שחיברה.


המנעולים הבוגדניים שלי

סיימתי את היום מאוחר מאוד, בערך בשעה שתים עשרה בלילה. עליתי על מונית אחרי שיצאתי מסרט. הייתה הקרנה מיוחדת של "האחרים" עם ניקול קידמן. הייתי רואה אותו עם אלון כשהיינו נפגשים, ובכל פעם הוא גרם לי מחדש לסיוטים ולפעמים הייתי מתעוררת בצרחות בהלה. בפעמים הראשונות אלון היה קם איתי, מחבק ומרגיע, אבל די מהר הוא פיתח אדישות לכל מה שקשור לרגשות שלי.


הנהג ציין שאני גרה ליד מלון שרתון, ואמרתי לו שאף פעם לא שמתי לב לזה. זה גרם לו לחוש עליונות מסוימת, אז הוא קרה לי נשמה שוב ושוב עד שהגענו ליעד. ניסיתי לסובב את המפתח בחור המנעול אבל הוא לא הסתובב. ניסיתי שוב ושוב ולא הצלחתי לפתוח את השער הלבן, שדרכו בלבד אני יכולה להיכנס הביתה. הייתי עצובה. אחרי שיצאתי מהסרט ראיתי שהיה פיגוע בברלין ובתורכיה ובעוד כמה מקומות. ועכשיו, בנוסף לכול, גם לא יכולתי להיכנס הביתה. ניסיתי שוב בכל הכוח, אך המפתח העיקש סירב להסתובב ולאפשר לי להתרסק על המיטה שלי. חשבתי לקפוץ מעל הגדר, אבל הסיכוי שאשבור רגל היה יותר מסביר. התקשרתי לחברה שלא ענתה לי. הרגשתי חסרת אונים, יושבת לי ברחוב הירקון בקור המקפיא של הלילה בלי יכולת להיכנס לביתי-מבצרי ולהתפרק.


מפאב לא רחוק בקעה מוזיקה רועשת. הלכתי לשם ושאלתי את השומר אם הוא יכול לעזור לי לפתוח את השער. הוא היסס ואמר שאסור לו לעזוב את העמדה. הצבעתי כדי להראות לו שזה ממש קרוב, מעבר לפינה, והוא השתכנע. כשצעדנו לעבר הבית הוא כל הזמן העיף מבטים מעבר לכתף, ואני מלמלתי תודה כמה פעמים עד שהרגשתי שאפילו אותי זה מעצבן. הוא ניסה, אך ללא הועיל. המפתח סירב להסתובב.


חזרתי עם השומר לפאב, התיישבתי על הבר והזמנתי יין. אף פעם לא ישבתי לבד בפאב וחשבתי שעכשיו זה זמן טוב להתחיל. לרגע עברה לי בראש המחשבה להתקשר לאלון, אך מיד נפנפתי אותה, אמרתי לו שזה נגמר הפעם באמת. אני אסתדר. הרצתי בראש כל מיני אנשים שאני יכולה להתקשר אליהם, שלחתי כמה הודעות, אך השעה הייתה כבר כמעט אחת, וכולם היו מכורבלים במיטות הנעימות שלהם, בתוך ביתם שאינו סוגר את שעריו בפניהם.


גבר רוסי מבוגר התיישב לידי. הסתכלנו אחד על השנייה. הוא היה קירח בעל זקן שחור מפואר ונראה מעט מאיים. עליי זה לא עבד; כבר עבדתי עם טיפוסים כמוהו בעבר ואני יודעת שמבפנים הם מרגרינה.

"לא מאוחר לך לשתות פה יין לבד?" הוא שאל.

"כן. האמת שמאוחר. אבל ננעלתי מחוץ לבית אז זאת האופציה הטובה ביותר שיש לי כרגע."

"בלאט," הוא אמר באמפתיה ולגם מהוודקה שלו.

"ומה איתך? לך לא מאוחר?"

"לא יותר מדי," הוא צחק. הסתכלתי לו בעיניים, ראיתי שהוא מחביא שם משהו.

"אני עובד במקום אחר ובא לפה לשתות. לא סובל את הבר שאני עובד בו."

הנהנתי בהבנה. ",You don’t shit where you eat" הוא חייך.

זרועו המכוסה בקעקוע ענק של ויקינגים ניגבה קצת וודקה שנשפכה על החולצה. היד שלו ממש חסונה, חשבתי לעצמי, יד של הנדימן.

"את גרה קרוב?"

הנהנתי והצבעתי מעבר לרחוב. לפתע הוא התרומם מהכיסא והתרחק לעבר היציאה, מעט מתנדנד. חשבתי שהוא פשוט מסתלק משם כי הוא מיצה את השיחה איתי. הוא עמד בכניסה לפאב והסתכל עליי כמה רגעים. החזרתי לו מבט שואל.

"בואי, הולכים לפרוץ לך הביתה."


מיד זינקתי בשמחה. יצאנו החוצה, אבל אז הוא פנה לאחור וחזר לפאב. חשבתי שהבחור הזה די מוזר, ושיש לו חוש הומור משונה אם הוא חושב שזה מצחיק להגיד לי שפורצים לי הביתה ואז לחזור ולהשאיר אותי בכפור לבד. הוא חזר עם ארגז כלים והתחיל ללכת. הגענו לשער הלבן העקשן והוכחתי לו שהמפתח הרשע מסרב בכל תוקף לפתוח את השער; שלא יחשוב שאני סתם שתיינית. הוא התקרב, התיז קצת שמן מנעולים, סובב את המפתח בקלות והחזיק עבורי את השער פתוח. הייתי כל כך שמחה שחיבקתי אותו בטעות. הוא היה נבוך וחזר לפאב.


אצתי רצתי לי במעלה השביל, מרחמת על חתולתי שנשארה לבד בערך ארבע עשרה שעות. ואז אמרתי לעצמי, בעצם לא נורא. יש חתולים מסכנים ברחוב ועדיף שתעריך את החיים שיש לה. הכנסתי את המפתח למנעול שבדלת הכניסה לדירה, והבן זונה סרב להסתובב. עוד מנעול בוגדן. עכשיו כבר הייתי ממש קרובה למיטה שלי, וזה היה אפילו יותר מתסכל. ניסיתי להיכנס לדירה דרך החלון. זה נראה די פשוט, אבל אז הבחנתי שהחלון קטן מדי למידותיי, באותה הזדמנות קלטתי את ערימת הכלים שחיכתה לי בכיור, שכחתי ממנה לחלוטין... החתולה שלי התחילה ליילל מבפנים ולהכניס גם רגשי אשמה לסיפור. חזרתי לפאב, אבל הבחור הרוסי כבר לא היה שם. התקרבתי לברמן.


"תגיד, סליחה שאני באה והולכת כל הערב, אבל יש מצב שאתה פורץ לי את המנעול של הדירה?"

"באת לשגע פה את כולם? לא הלכת עם סרגיי לפני חצי שעה בשביל זה?"

"כן. הוא פרץ לי את השער, ועכשיו צריך לפרוץ את דלת הכניסה."

"אני רואה שהדלתות ממש נפתחות לקראתך".

הסתכלתי עליו במבט נעלב. הוא הצביע על ארגז הכלים שעדיין היה מונח על הבר.

"קחי לך מפה מה שאת צריכה ותחזירי."

שלחתי את היד לקחת את הארגז ואז הוא הניח את ידו על הארגז ועצר אותי בדרמתיות:

"אני לא יודע מה אמרת או עשית לסרגיי, אבל הוא יצא מפה בוכה כמו תינוק, אני בחיים לא ראיתי אותו ככה. שתדעי לך שהוא בחור זהב."

הייתי בשוק.

"לא עשיתי לו כלום," סיננתי כי נעלבתי שהוא מאשים אותי, לקחתי את הארגז ויצאתי נסערת.


ניסיתי לפרוץ את המנעול, אבל כלום לא עבד, לא עם שמן המנעולים, לא באמצעות מפתח הברגים, ולא בעזרתם של כל הקשקושים שהיו שם. ברקע נשמעו הסירנות שהיו החתולה שלי. כל מה שרציתי היה להירדם. חיפשתי בגוגל "מנעולן", ניסיתי להתקשר לכמה מספרים, אבל איש לא ענה. התייאשתי, והחלטתי לצאת לסיבוב סיגריה להירגע. בדרך ראיתי את סרגיי.

"היי. מה קורה?"

סרגיי הסתכל עליי וסובב את מבטו. לא נראה שהוא מעוניין לענות לי.

"שמע, אני לא מתכוונת להיות עלוקה, אבל נראה לי שאתה די טוב בלפרוץ דלתות, ואולי אתה יכול לעזור לי שוב?" הוא הסתכל עליי במבט עצוב.

"פשוט... גם המנעול של דלת הכניסה תקוע, זה היה פעם קודן או משהו... ולא הצלחתי עם הכלים מהפאב..."


הוא התחיל ללכת לכיוון הדירה שלי בלי להגיד מילה, ואני מדדה אחריו. הוא פרץ את המנעול בשנייה והתרחק ממני במהירות. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאכין לו כוס תה. נכנסנו, ופתאום להיכנס לא היה נראה דחוף כל כך.. לדירה היה ריח לא מוכר, והתמונות היו בסדר לא נכון. לא נתתי לכל אלה להטריד את מנוחתי. מייד הגשתי לחתולה שלי אוכל כדי שתירגע והכנתי לסרגיי תה, שיירגע. הוא ישב מכונס בעצמו. שאלתי אותו אם זה בסדר שאכנס להתקלח בינתיים ואם הוא מוכן לחכות לי רגע. הוא הנהן. להפתעתי הרבה הוא עדיין ישב שם כשיצאתי. ואז הוא התחיל לדבר. הוא סיפר לי על אימא שלו שחיה באוקראינה ושהוא נורא מתגעגע אליה, ומשהו בחיבוק שלי הזכיר לו אותה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לישון איתי והוא הנהן.


שלחתי אותו להתקלח קודם כי הוא הסריח מוודקה וסיגריות. הוא יצא מהמקלחת ונכנס למיטה מפוחד. השתחלתי למיטה לידו. היו לו גוף גדול וחסון ולבן. הסתכלתי לו בעיניים שהיו כחולות וקרות. שלחתי את ידי בעדינות ונגעתי בו. הוא התמסר למגע, ומצאתי את עצמי מחובקת ומתגפפת איתו. התחלנו להתנשק, לקח לנו קצת זמן להבין את הקצב, ואחר כך הוא הפשיט אותי בעדינות ושכבנו. הרגשתי כאילו הוא חבר שלי, כאילו הוא תמיד היה בחיים שלי איכשהו. היה לי ממש טוב איתו, ותוך רגע נרדמתי.


התעוררתי בבוקר בבהלה מרוח פרצים שטרקה את הדלת בחוזקה. כל הבית היה מלוכלך ומבולגן מהרוחות שנכנסו דרך הדלת הפרוצה. מיהרתי לחסום אותה וכשחזרתי למיטה ראיתי שסרגיי לא שם. שלחתי הודעות לבעל הדירה, והוא השתכנע בסוף לשלוח מנעולן שיחליף את המנעולים. חיכיתי לו בדירה הקרה. הוא הגיע. זה היה סרגיי. הסתכלתי עליו והוא לא הסתכל עליי בחזרה.

"אתה רוצה כוס תה?" שאלתי נבוכה.

"בסדר. יש חתול?" לא הבנתי למה הוא שואל את זה אם הוא יודע את התשובה.

התחלתי להכין לו את התה תוך כדי שאני שולחת מבטים מבולבלים לכיוונו.

"תגיד, למה הסתלקת ככה בלי להגיד שלום?"

הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת והתחיל לצחוק.

"יש לכם בדיחות מוזרות מאוד..."

הטלפון שלו צלצל והוא דיבר עם איזו טניה וניסה לרצות אותה. הסתכלתי על המיטה ועליו. כשהוא ניתק שאלתי אותו אם הוא בסדר אחרי אתמול. הוא תקע בי מבט מפחיד.

"אני לא יודע על מה את מדברת. את מפריעה לי לעבוד".


הסתכלתי עליו בתמיהה והתמלאתי עלבון. הדמעות לא איחרו להגיע. הוא סיים להתקין והלך. בלילה הלכתי שוב לבר, השומר לא היה שם. שאלתי את הברמן איפה סרגיי והוא אמר שפיטרו אותו כי הוא לא היה במקום שלו אתמול בלילה, ועכשיו אין לו איך לפרנס אישה ושני ילדים קטנים, ולקינוח דפק לי מבט מאשים. שאלתי אותו איפה סרגיי השני, זה שישב כאן ושתה וודקה. הוא הסתכל עליי ואמר שאין סרגיי שני. ניסיתי להזכיר לו שהוא ביקש ממנו כלים לפרוץ את השער, הוא אמר לי בחוסר סבלנות מופגן שזה היה השומר ומה יש לך.

"אז חוץ מהשומר לא היה פה עוד אף אחד אחר אתמול בלילה?" שאלתי בתמיהה.

"היו מלא אנשים!" הוא ענה בתוכחה.


הלכתי משם עצבנית בחזרה לדירה. הלוגו הענק של שרתון תפס את תשומת ליבי. את מפספסת יותר מדי פרטים חשובים, נזפתי בעצמי. כשהצלחתי להיכנס מבעד לשער הראשון נשמתי לרווחה. התקדמתי מהורהרת במעלה השביל המוביל לדירה, וכשסובבתי את המנעול של הדלת לדירה הוא לא נפתח. הרגשתי שאני מאבדת את זה. בהתחלה ניסיתי להיות סבלנית למפתח, ניסיתי להבין אותו, לסובב בעדינות ולנסות כל מיני זוויות. אבל מהר מאוד איבדתי קור רוח, תקעתי אותו חזק בחור שוב ושוב, סובבתי בכל הכוח ימינה ושמאלה, את כל העצבים שלי ריכזתי במנעול המקולל הזה שמתעקש לאמלל לי את החיים ולהציב בפני מחסומים בלתי עבירים. הכעסים הרבים על כך שהכול כל כך קשה ובלתי נסבל בחיים הציפו אותי. הרגשתי שאני בסיוט מתמשך, ראיתי מול עיניי את כל הגברים הנבזיים שהכנסתי לחיי ואת הר הכישלונות ההולך וגדל שלי. כל הרצונות שלי בחיים התנקזו לכדי פתיחת המנעול הבודד של דלת דירתי. התחלתי לקלל אותו בשצף ולצעוק "תיפתח כבר יא בן זונה!"


אבל הדלת לא נפתחה והפתרון לא נראה באופק. שוב התקשרתי לחברה שלי, שלא ענתה, וכבר תהיתי אם היא עונה להגדרה של חברה. חשבתי על סרגיי שהציל אותי והתאדה באוויר. בלית ברירה התקשרתי לאלון. הוא שאל אם שוב נתקעתי מחוץ לבית. הנהנתי ובקושי הצלחתי להגיד כן מרוב דמעות שחנקו אותי. "אז רוצה לבוא לכאן?" הנהנתי שוב. נסעתי לאלון ושנאתי את עצמי. אני וכל המנעולים שלי מקולקלים, אמרתי לעצמי כשירדתי ממונית השירות ועליתי לקומה השנייה בבניין שבו הוא גר. היד שלי הושטה אוטומטית כדי לדפוק על דלת דירתו וברגע האחרון נשקפה אליי בבואתי מהמשקוף: בחורה במשקפיים, אבודה בעיר שנשלטת על ידי מנעולים רשעים. פתאום לא רציתי להכאיב לה כל כך. ברגע האחרון משכתי משם את ידי, החלטתי שאת הדלת הזו אני לא רוצה לפתוח. לקחתי חדר ללילה בשרתון.

134 צפיות

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים