מרים מצנר קינן| במכון הכושר

גימלאית של משרד החינוך. עבדה במשך עשרות שנים כמורה וכיועצת חינוכית בבתי ספר מ-א' עד י"ב. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה התפתחותית מאוניברסיטת קליפורניה בארה"ב, ותואר שני ביעוץ חינוכי מאוניברסיטת תל אביב. בשנים האחרונות כותבת סיפורים קצרים שטרם ראו אור ומילדות כתבה שירה, מעטים מהם ראו אור בכתבי עת. ביולי 2019 יצא לאור ספר עיון פרי עטה בהוצאת "ניב" הספר עוסק בתקופת אמצע החיים לחיי אדם, נושא שכמעט ולא נחקר.





במכון הכושר


כבר מן הפתח את רואה אותם. אהרלה יושב על מכשיר הכוח, מרים ידיו ומושך את ידיות המשקולות מלמעלה למטה, נושף עם כל משיכה, ידיו נמשכות למעלה עם המשקולות כשהוא שואף, מושך שוב למטה בנשיפה, חוזר על כך מספר פעמים ונח. לבוש מכנסיים קצרים תכולים וחולצת טריקו לבנה חסרת שרוולים, שיער השיבה מעיד על הבלורית הבהירה והשופעת מן העבר, קרסול ימין עדיין חבוש, ואת יודעת שכשהוא יקום ויעבור אל מכשיר אחר הוא יצלע. הניתוח החדשני בעקב הרגל לא הצליח, ההחלמה ללא סוף. על המכשיר שלצידו טרכטנברג הזקן, כינוי שהודבק לו בשל דמיונו לפרופסור האחראי על הוועדה שמונתה בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011. לא נראה שמישהו כאן יודע את שמו האמיתי. ראשו קרח, לבוש בגופיה הגדולה עליו ובמכנסי ברמודה צבעוניים, ותחבושת אלסטית מתוחה על ברכו השמאלית. הוא מותח ידיו לצדדים ומושך את ידיות המשקולות כלפי חזהו כשהוא נושף, מחזיר את ידיות המשקולות לצדדים בשאיפה וחוזר חלילה פעמים ספורות, מחזיר את המשקולות לצדדים ונרכן כלפי אהרלה. "אתה מאמין לו?" הוא שואל בקולו הדקיק, שאם אין את רואה את הדובר את יכולה לחשוב שנערה מדברת, "אתה מאמין לו?" הוא חוזר ושואל וממשיך: "לאף מילה אני לא מאמין לו, לאף מילה". אהרלה מעלה את ידיות המשקולות, וכשידיו עכשיו פנויות הוא מניע את כף-יד ימינו הפרושה ברווח שמול פניהם. "אבל מי יש לך? מי? מי יכול להחליף אותו? כל הסקרים אומרים שייבחר שוב. איזו אלטרנטיבה יש לך?" טרכטנברג איננו חוזר אל המשקולות. "אני אומר לך, ותזכור טוב מה שאני אומר לך" הוא מצביע באצבע ימין באויר שביניהם, "הוא לא ייבחר שוב. המחאה מחלחלת מתחת לפני השטח."


את יושבת על מכשיר ההצלבות בגבך אליהם בקצה השני של החדר כשאת מזיזה את המשקולות בשתי ידיך מימין לשמאל ומשמאל לימין, וחושבת שאולי לא רק בשל דמיונו לפרופסור נדבק בטרכטנברג הכינוי הזה. כל בוקר הוא שם, וכמה פעמים שמעת אותו מספר לכל מי שמוכן להקשיב שאילמלא בתו ששלחה אותו "כמעט בכוח למכון הכושר, אני לא יודע איפה הייתי ומה היה קורה אתי אחרי שרבקה'לה הלכה. חמישים שנות נישואים. חמישים שנה. תמיד ידעתי שהכל בסדר. כמעט ארבעים שנה עשיתי מילואים וידעתי שהכל יהיה בסדר, הבית, העסק, הילדים, כי רבקה'לה שם. תמיד קמה מוקדם, רצה מדבר לדבר. באותו יום אמרתי לה: רבקה'לה, לכי קצת לנוח. אנחנו כבר פנסיונרים. את יכולה להרשות לעצמך לנוח קצת אחר הצהריים. זהו, נשכבה ולא התעוררה. אשה בריאה לגמרי".

חֶזִי מסמן לך לעבור אל המכשיר הבא. את קמה, מתישבת על הספסל המרופד, נשענת לאחור על המשענת המרופדת הנטויה באלכסון, מרימה ידיך לאחוז את המשקולת הכבדה, מסובבת, מוציאה אותה מִכַּנָּהּ והודפת כלפי מעלה. שמונה פעמים את חוזרת על הפעולה, ואז מניחה את המשקולת על הכן ונחה. הנה נכנסת ריקי היפה. בתחילת שנות השישים לחייה ריקי רזה ותמירה, שערה הארוך החום-אדמדם אסוף על עורפה ונח על גבה. הפיליפינית שהביאה אותה נעצרת בפתח, משעינה את צד ימין של גופה אל המשקוף, מרימה אל חזי את זרועה השמאלית וזוקרת כלפיו את האצבע והאמה של כף-ידה השמאלית, מה שאומר שתחזור בעוד שעתיים. "הגיע זמן הבייבי-סיטר" אומר לך חזי בשקט ומוביל את ריקי אל המכשיר לשרירי הרגליים הנמצא ליד הקיר המכוסה מראה. ריקי מתיישבת והודפת עצמה על מדף המשקולת כשהיא נעה לאחור עם הכסא הנוסע. היא עושה זאת פעמיים עד שהיא מגלה את עצמה במראה. היא מחייכת אל דמותה, מפסיקה את התרגיל, מנופפת לעצמה בידיה. "עוד מעט היא תדבר אל עצמה" אומר לך חזי, אבל אז מגיע יוסי הגבוה, ניגש אל ריקי ושואל אותה משהו שאינך שומעת אלא רק את תשובתה: "לא, לא, לא, בשום אופן לא." יוסי רוכן אליה ושואל שוב מה ששואל, וריקי עונה כשהיא מכופפת את שתי כפות ידיה מולו ומניעה את אצבעותיה כלפי האגודלים: "ככה וככה, ככה וככה." יוסי מסתובב ופונה אל חזי: "אני לא מבין למה היא מתכוונת." "עזוב" אומר חזי. יוסי הולך וחזי אומר לך: "מה אני אגיד לו? הם כולם פונים אליה ואחר כך אומרים שהם לא מבינים מה היא אומרת. מה אני אגיד להם שיש לה את המחלה הזאת?" "אלצהיימר, אתה מתכוון", את אומרת, "כן, אני לא יכול לפרסם את זה, שיהיה להם שכל להבין לבד" ומסמן לך להרים שוב את המשקולת. גם הפעם את מצליחה להרים אותה שמונה פעמים אבל בפעם השמינית את ממש מתאמצת. "תעשי עכשיו מנוחה ארוכה יותר, ותרימי שוב" אומר לך חזי. הוא ניגש אל ריקי ומזכיר לה להדוף עצמה לאחור על מדף המשקולת.


יוסי חוזר. גם היום הוא לבוש בבגדי ספורט, אבל אינך יודעת אם מישהו ראה אותו מתאמן על איזשהו מכשיר כאן, את, מעולם לא. הוא בא והולך, מביא דיסקים של סרטים לאנשים, ממליץ על סרטים אחרים ומבטיח שיביא. שואל אם המחשב בסדר, תמיד מוכן לתקן ושואל אם רוצים שישדרג. עכשיו הוא פונה אל הבחור המתרומם על מרפקיו על המתח ומספר לו על "מחשבים קטנים חדשים שיצאו לשוק. לא, לא, לא אַי-פֶּדִים". חזי ניגש אליו ומרחיק אותו שלא יפריע לבחור להתאמן. יוסי הוא אב שכול, ואיש גרוש. אחרי שנהרג בנם בצבא, יוסי ואשתו לא יכלו יותר להביט זה בפני זו, והתגרשו. כך סיפר חזי, ואינך יכולה שלא לראות את יוסי כמי שכל הזמן מסתובב ומחפש משהו שאבד.


הצלחת להרים את המשקולת שמונה פעמים נוספות, וחזי מכוון אותך אל המכשיר הניצב ליד המכשירים עליהם מתאמנים אהרלה וטרכטנברג, מכשיר ששניהם נמנעים ממנו. את עוברת לידם, אומרת "שלום" ורואה שבינתיים התחלפו ביניהם על המכשירים. "מה נשמע?" שואל טרכטנברג בקולו הדקיק, "ומה שלום אישך? והילדים?" שואל אהרלה. את מחייכת אליהם, עונה שהכל בסדר, מתיישבת על המכשיר, מכניסה את שתי רגלייך בין שתי המשקולות המרופדות, ומרימה אותן ברגליך מספר פעמים. את יודעת ששאלותיו של אהרלה אינן רק לשם הנימוס. הוא יודע על מה ועל מי הוא מדבר. אהרלה הוא אחד האנשים הראשונים שהיכרתם כאשר עברתם לגור כאן. שני בתים היו אז ברחוב. הבית הראשון היה זה של אהרלה ומשפחתו, והשני, החדש, שאז הושלמה בנייתו, היה זה שעברת לגור בו עם משפחתך. ביום ששי הראשון במקום החדש, בצהריים, התדפקה על דלתך טלי בת העשר, בתו הבכורה של אהרלה, והזמינה אתכם בשם הוריה לארוחת ערב. כשהגעתם אליהם באותו ערב חגיגי ופגשתם אותם לראשונה, חלפה מיד המחשבה בראשך שג'יימס דין לא מת. הוא חי כאן עם אשתו ושלושת ילדיו ברחוב השדרה.


אשתו היתה רחבת גרם, רחבת ירכיים, שחומת עור, שערה השחור משחור היה קלוע בשתי צמות שנפלו על חזה. לפעמים אינך נזכרת בשמה, משום שכבר עם היכרותכם קראתם לה במשפחתך ביניכם לביניכם "האינדיאנית". גם אהרלה קיבל כינוי משלו אחרי שראיתם מחלונות ביתכם החדש שהוא נוהג לרוץ ברחוב מדי יום ביומו כשרק מכנסיים קצרים לגופו, גבו חשוף ובלוריתו הבהירה מתבדרת ברוח. "טרזן" קראתם לו, ועד היום, כל כך הרבה שנים אחרי, אם תאמרי למי מילדיך שפגשת את אהרלה ישאלו "מי?" אבל אם תגידי שפגשת את טרזן, ידעו מיד.


הקשר שנרקם בין משפחתם של טרזן והאינדיאנית למשפחתך, דומה לזה של חלוצים העולים יחד על קרקע שוממה במקום מבודד בקצה העולם, וכל שיש להם אינו אלא אלה את אלה, ובלית ברירה ואנשים אחרים, לסמוך אלה על אלה. אפילו לאסי, כלבם של משפחת טרזן והאינדיאנית, הכלב שיצא מן הסרט עליו, או תאומו, התנהג כאחראי על כל הגרים ברחוב השומם. כשהיית שבה בערב הביתה היה לאסי מחכה לך בקצה הרחוב החשוך ומלווה אותך לביתך, ואז עומד ומצפה שתפתחי את הדלת ותכנסי. כשהיו הילדים משחקים בחוץ היה מופיע לידם כשהתחיל להחשיך ועומד שם ומחכה עד שנכנסו הביתה. גם בשנים שלאחר מכן, כשהיו שבים מפעולות הצופים בערב, היה לאסי מחכה להם בקצה הרחוב החשוך והולך איתם הביתה. רחוב השדרה היה אז דרך עפר צרה וחרוצת בורות. עמודי תאורה כבר עמדו שם אבל לא דלקו. חלפו שנים עד שמישהו נזכר שיש להאיר גם את רחוב השדרה, ואולי לא טרחו אז להדליק את הפנסים עבור שתי משפחות בלבד. כל כך בראשיתי היה הרחוב באותן שנים שנראה כאילו נכבש בשממה ברגליהם של עוברי אורח. שדה בור השתרע ממזרחו, וגבעת כורכר במערבו. באביב, כשהיה השדה מוריק, היו עדרי צאן מגיעים עם רועיהם ללחך עשב.


את עוברת למכשיר הכושר הבא, זה שפעילותו הפוכה לזו שעבדת עליו עד כה. את מתיישבת על המכשיר, גם כאן את מכניסה את רגלייך בין שתי המשקולות המרופדות, אלא שבמכשיר זה הן מוגבהות, ואת מתאמצת להוריד את המשקולות ברגלייך מלמעלה למטה. הפגישה עם אהרלה מזכירה לך את ההיסטוריה המשותפת שלכם ואת רחוב השדרה בתחילתו. היום זהו רחוב מסודר, בתים ניצבים לאורכו זה בצד זה. מדרכות מרוצפות בחזיתם, הכביש סלול ופסי האטה נחים עליו. אפילו גינת שעשועים לרווחת התושבים משתרעת במרכזו. אבל זהו רחוב רגיל. רחוב השדרה איננו שדרה. אולי בשממה שהיתה מזמן מישהו חלם על שדרה יפה ורחבה.


את ממשיכה בהורדת המשקולות ברגליך ורואה את אהרלה וטרכטנברג קמים, מניפים ידיהם באויר לפרידה, ומדדים אל הפתח. את יודעת שמכאן אהרלה ימשיך אל בית אחר ואל אשה אחרת, ברחוב אחר ובשכונה אחרת בעיר. כי עוד לפני שסיימה טלי את בית הספר התיכון נתקפה האינדיאנית במחלה קטלנית. היא נגאלה מיסוריה לאחר חודשים ספורים, מפקירה את אהרלה לחיזורי הנשים הבודדות בסביבה. כבר בשבעה, ובשבועות רבים לאחר מכן, הציפו הנשים את ביתו בפשטידות, בעוגות ובתבשילים שרק יבין את הרמז. "בכלל לא ידעתי כמה הרבה חברות טובות יש לאשתי המנוחה." אמר לך אהרלה כשנפגשתם במכולת, חודשים רבים אחרי מותה. הוא לא הבין את הרמז, והמשיך לדאוג לילדיו כהורה יחיד. רק כאשר צעיר בניו פרש כנפיים ויצא לעצמאותו התפנה לעצמו ולקשר החדש עם בת-זוגו.

את עוברת אל המכשיר האחרון להיום, זה של שרירי הבטן. זהו ספסל קצר שכאשר את נשכבת עליו, את יכולה להחזיק את הרגלים תפוסות ומורמות בקצהו כך שאינן זזות כאשר את מרימה את פלג גופך העליון משכיבה לכמעט ישיבה, יורדת שוב וחוזר חלילה. כאן, פניך אל הפתח. אהרלה וטרכטנברג אינם ניראים כבר אבל את שומעת את קולותיהם בחדר המדרגות. שני נערים נכנסים ונעמדים בפתח. "אמרתי לך שבשעה הזאת כל הזקנים כאן" אומר הגבוה לנמוך. חזי ניגש אליהם: "ברחתם מבית הספר?", "לא, לא" עונה הגבוה "קבלנו יומיים להתכונן למתכונת." "מה זה?" שואל חזי, "מבחן מגן" את אומרת, יודעת שזה המונח המוכר לו יותר, כשאת מתרוממת מן הספסל, משחררת רגליך מן התפסים שהצמידו אותן למכשיר, מרימה רגל מעל לספסל שרירי הבטן, ונפרדת מחזי. את יוצאת מן הפתח ובחדר המדרגות אהרלה וטרכטנברג עדיין יורדים רגל אחר רגל, מתקרבים לאיטם אל תחתית גרם המדרגות. את מדלגת למטה, וכשאת מתקרבת אליהם אהרלה נעצר, מסתובב אליך ואומר: "ספרי לו" כשהוא מצביע על טרכטנברג, "ספרי לו, ספרי לו איזה טרזן אני הייתי."


הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים