ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן (טור קבוע) | למראית ה- Déjà-vu
מרצה לאמנות באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת אחווה. עוסקת במחקריה באמנות הרנסנס, בימי הביניים המאוחרים, בלימודי נשים ובאיורי תפילות. נשואה ואם לשלושה ילדים. מתגוררת ביישוב קציר. בשנים האחרונות מנהלת בין יתר עיסוקיה בלוג בנושא אמנות על היבטיה השונים: http://drmargoart.bloger.co.il
מצעד האיוולת
שמחה שירמן (נ. 1947), נוף פולני אושוויץ-בירקנאו, 1998
לנוכח מצעד האישים שעלו לירושלים השבוע, פטפטו, שתו, אכלו, לחצו ידיים, נאמו על לקחי השואה והבטיחו ללמוד מן ההיסטוריה ולמגר את האנטישמיות, ראיתי לנכון לחזור לצילום הנפלא של שמחה שירמן, שהוא אנטיתזה לפומפוזיות הדיפלומטית העקרה שחווינו השבוע.
לכאורה צילום נוף פסטורלי. במישור הקדמי צמחייה נמוכה ושלולית מים גדולה הנמשכת שמאלה, ציפור דואה קרוב לפני המים ומעליה שוחה עוף ביצה. ההשתקפות החדה של הנוף במים מגלה לנו שהמים שקטים. מעבר לשלולית יש אחו פתוח, המסתיים באופק בעצים צפופים. ואז עיני נמשכות שמאלה אל צריפון מרובע כהה בעל גג משולש בהיר שמאחוריו נמתחת גדר. זה האובייקט ההופך את הצילום מתמונת נוף רגילה לנוף אושוויץ. הרגע בו נחות עליו עיני הוא הרגע בו הנוף מפסיק להיות תמים ומזמין, הרגע בו קמים לתחייה כל מראות הזיכרון המאוחסנים בראשי. לאחר מכן אני רואה רמזים נוספים בצילום לעדות המקום, ורואה כל פיסת אדמה, כל צמח, כל עץ באופן אחר.
צילום זה מסכם עבורי בתמציתיות שקטה את מה שלא נוכל להבין לעולם באופן עמוק. כן, יש מספרים, חפצים, עדויות, קברי אחים, שרידים פיזיים של משרפות, צריפים ומבנים, אך הדממה העולה מן הצילום חזקה יותר מכל אמירה. הדממה מצליחה להכיל את כל מה שנאמר ויאמר למטרות טובות ו/או פוליטיות ו/או מניפולטיביות. תנו לי לכאוב לבד ובשקט.
*** תופעה שבה אדם מרגיש כאילו התנסה כבר בעבר במצב המתקיים בהווה