"מקודשת, מקודשת, מקודשת, בואי בתוכי": אנתולוגיה ספרותית בנושא לסביות לרגל חודש הגאווה | יוני 2020

עודכן ב: 21 דצמ 2020


ספרות עם איננה שלמה, אם היא נעדרת או חסרה בה התייחסות ראויה לכלל רכיבי הפסיפס האנושי שבמסגרתו היא מתקיימת. באנתולוגיית הגאווה הלסבית מוצעת לעיון קוראות וקוראי 'קול ההמון' הצצה פואטית ופרוזאית לפנומנולוגיה של ההוויה הלסבית בישראל, דרך פריזמות ואספקלריות שונות. אמנם אין די ב-10 יוצרות כדי ללמוד על ספרות לסבית ישראלית בת זמננו ובודאי שלא על רבגוניותה ועושרה. עם זאת, יש בה, באנתולוגיה, קריאה נחושה לתבוע את זכותה של הספרות הלסבית כשווה ליתר הספרויות הסקטוריאליות בספרות העברית, בלא שתזדקק לחסות תחת צילן הכבד של ספרות פמיניסטית, ספרות להט"בית, ספרות מזרחית וכיו"ב, אלא תתגבש כספרות אוטונומית, דינמית ומאורגנת שממנה מסתעפות ספרויות משנה, שנוגעות ללאומיות, דת, מזרחיות, פמיניזם, מגדר וכיו"ב.


במהלך חודש מאי 2020 מערכת כתב העת 'קול ההמון' הפיצה קול קורא להגשת יצירות שירה ופרוזה בנושא לסביות. לקול הקורא נענו 82 יוצרות, להטב"יות, הטרוסקסואליות, פלואידיות ובנוסף להן גם שלושה גברים. ועדת העיון של כתב העת בחרה מהמון היצירות המשובחות שהצטברו בתיבת הדואר 10 יוצרות בלבד שהצליחו לבטא ולדייק חוויות, תחושות, סיטואציות ומחשבות הנוגעות לעולמן של הלסביות הישראליות. באנתולוגיה תוכלו למצוא עיסוק בנושאים כגון אהבה, זוגיות, פרידה ויציאה מהארון לצד שירים היברידיים שבהם הלסביות שזורה בפמיניזם, באקטיביזם מזרחי, ברוחניות ובלאומיות.


בברכת חג גאווה שמח,

מערכת 'קול ההמון'







אנתולוגיה ספרותית בנושא לסביות לרגל חודש הגאווה

בעריכת: ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך





נעמה שלם

בת 24, מתגוררת בתל אביב. לומדת בתכנית הבין-תחומית ע"ש לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. עובדת במאפייה. הדריכה בשנה שעברה את קבוצת הצעירות בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים. בוגרת בית המדרש לנשים במגדל עז. עוסקת במוסיקה (קלרינט, שירה).


נעמה שלם| בָּאת לֶאֱחֹז בְּיָדִי

אֲנִי הָיִיתִי סְחוּפָה הָרוּחוֹת צָלְפוּ בִּי וְהַמְּעַרְבּוֹלוֹת עֲשׂוּ בִּי כִּרְצוֹנָן הָיִיתִי סְתוּרָה, וְאַתְּ לִקַּטְתְּ אֶת שִׁבְרֵי הַלְּבֵנִים הַחֲרֵבוֹת, נָשַׁפְתְּ לְהַרְחִיק אֶת הָאֳבַק מִתָּכְנִית אַדְרִיכָלִית שֶׁכְּבָר אָבְדָה לִי וּצְלִיל קוֹלֵךְ מִלֵּא שׁוּב אֶת הַמֶּלֶט בִּדְלָיַי – עָלַי קִלְלָתֵךְ

נעמה שלם| אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת


אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לֶאֱלֹהִים

כְּמוֹ לְחֲבֵרָה טוֹבָה

הַאִם כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ עוֹד נַכִּיר זוֹ אֶת זוֹ

מַסְפִּיק כְּדֵי לְהָבִין?

אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא

זָכַרְתִּי אוֹתָךְ כָּכָה.

וְגַם: הַאִם תָּמִיד שַׁרְתְּ

יָפֶה כָּל כָּךְ.

הַגַּעְגּוּעַ שֶׁלִּי כְּבָר אֵינֶנּוּ

חוּטֵי כֶּסֶף הַנִּמְשָׁכִים מִן הַלֵּב

וּמְקָרְבִים קִמְעָא קִמְעָא

אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם וְאֵת הַשְּׂפָתַיִם.

הַיּוֹם הוּא שְׁאֵלָה. הֵי אַתְּ,

פַּעַם הָיִית בִּי וְנִשֵּׂאנוּ עַל גַּב הַמַּלִּים

בְּכָל רְקִיעֵי הָעוֹלָם.

זוֹכֶרֶת?



עדי פלד- שריג



בת 45, נשואה ואם לשני בנים ובת. מתגוררת בקיבוץ חולדה




עדי פלג-שריג| מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי.

מַשְׁכִּימָה אוֹתִי בְּרֹךְ כָּל בֹּקֶר

מַשְׁקָה אוֹתִי חָלָב

מַרְעִיפָה עָלַי אַהֲבָה

כְּמוֹ

גֶּשֶׁם

עַל

פְּקַעַת

בְּתוֹךְ

אֲדָמָה.

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי.

זוֹ אוֹדִיסֵאָה כְּבֵדָה כְּמַסַּע אֲלוּנְקוֹת.

מְלַטֶּפֶת לְעַצְמִי גְּלָדִים

מְתַרְגֶּלֶת אֶפִּידֶרְמִיס חָדָשׁ

עוֹטָה שְׂמָלוֹת נָאוֹת

לוֹמֶדֶת לְשַׁכְתֵּב סִפּוּרִים

לְגַלֵּחַ זִיפִים

לְהִתְחַפֵּשׂ לָאֱמֶת.

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי

בְּסַבְלָנוּת

אֵין

קֵץ

כְּקְלִיעַת צַמּוֹת

כְּלָק שֶׁאֵינוֹ מִתְיַבֵּשׁ.

פּוֹרֶקֶת כְּלֵי זַיִן

מְעַרְסֶלֶת אוֹתִי בַּעֲדִינוּת

מַדְחִיקָה לְבָנוֹן, דָּם, הַסְוָאָה, הִתְלַקְּחוּת

אוֹמְרִים לִי "מָה יֵשׁ לְךָ? יָא הָלוּם, הִתְיַשֵּׁר

לְךָ עַל הָעוֹלָם עִם מָה שֶׁיֵּשׁ,

הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה, זַיֵּן, עֲשֵׂה יְלָדִים

כַּסֵּה טָעוּת בִּשְׂמִיכָה עָבָה.

אֵינֶנִּי מִתְרַצָּה

אֲנִי אִמָּא טוֹבָה.




חגית כרמל

גרה בתל-אביב. חיה עם בת-זוג ושתי בנות. שירים פורסמו בכתבי עת מקוונים ושונים, כגון 'סלונט', 'בין סגול ובין תכלת', 'מוטיב' ועוד. מתכננת להוציא בקרוב ספר שירים ראשון.



חגית כרמל| וִדּוּי


נוֹלַדְתִּי בְּאָרוֹן עִם כִּפָּה

וְלֹא יָדַעְתִּי.

גַּם בַּבַּיִת לֹא יָדְעוּ לְסַפֵּר.

אָהַבְתִּי מַדְרִיכָה בִּתְנוּעַת נֹעַר,

וְגַם מוֹרָה בַּמִּכְלָלָה.

אָהַבְתִּי בָּנוֹת.

וְלֹא יָדַעְתִּי.

הֲכִי מַצְחִיק הִיא הָעֻבְדָּה

שֶׁבְּכִתָּה ד'

הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה

שֶׁהָיָה לָהּ חֲבֵר.


חגית כרמל| בְּגַאֲוָה נָקִים אֶת מְדִינַת להט"ב


בִּמְדִינַת להט"ב הֵם יַגִּיעוּ נְשׂוּאִים,

כִּי אֶצְלֵנוּ לֹא מִתְחַתְּנִים הֵטְרוֹאִים.

אִם הָיוּ רוֹצִים לְהָבִיא יְלָדִים,

רַק הַבָּנוֹת, לֹא הַבָּנִים.

וְגַם זֶה לְאַחַר בְּדִיקָה מְדֻקְדֶּקֶת,

שֶׁל עו"סית צְמוּדָה עִם חַוַּת דַּעַת מֻצְדֶּקֶת.

הִיא הָיְתָה מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לִבְדֹּק

שֶׁהַבַּיִת מוּכָן וּבְהֶתְאֵם לִפְסֹק:

הַאִם הַחֶדֶר צָבוּעַ נָכוֹן?

וּמַה בַּמְּקָרֵר טִיב הַמָּזוֹן?

הַאִם הֵן יוֹדְעוֹת לֶאֱהֹב וּלְחַבֵּק?

הַאִם הֵן יוּכְלוּ אֶת הַקְּטַנִּים לְפַנֵּק?

הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשַׁלֵּחַ בָּם תּ'חוֹק

וּלְהַחְלִיט שְׁרִירוּתִית

שֶׁאֵין לָהֶם זְכוּיוֹת.

מִי שֶׁלֹּא יֹאהַב רַק אֶת בְּנֵי מִינוֹ,

נָמִיר אֶת דָּתוֹ, וּבְעִקָּר אֶת חשְׁקוֹ.

בְּכָל אֲסוֹן טֶבַע נִמְצָא אוֹתוֹ אָשֵׁם,

וְהַכֹּל יֵעָשֶׂה לְלֹא חִלּוּל הַשֵּׁם.

אַךְ לֹא וָלֹא,

כָּךְ לֹא נוֹהֲגִים.

אֲנַחְנוּ,

לֹא כְּמוֹתָם.

אֲנַחְנוּ חֲרִיגִים.



ד"ר ורד סער

בת 52, בעלת תואר ד"ר במנהל חינוך. בעלת "תחביב" בלתי נגמר לאיסוף תעודות ותארים וללמוד כל הזמן דברים חדשים. תמיד כותבת ומוחקת, מציירת ויוצרת. ועכשיו גם משחררת קצת לעולם, לפעמים אפילו מקבלת משובים חיוביים, וזה נחמד מאד.



ד"ר ורד סער| קָפֶה פָאזֶל

הֵן נִכְנְסוּ לְבֵית הַקָּפֶה

אַחַת רוּחַ סְעָרָה מִדְבָּרִית

תִּסְפֹּרֶת צְבָאִית וּמַדִּים

שְׁנִיָּה תַּלְתַּלִּים כֵּהִים וְרַכִּים

אַף כַּפְתּוֹרִי, מִשְׁקָפַיִם כְּבֵדוֹת.

עִם קָפֶה שֶׁל קֶצֶף וְקָפֶה שֶׁל בֹּץ

בָּחֲנוּ אוֹתִי בְּלִי סֻכָּר.

הַלּוֹחֶמֶת, עֵינֵי שָׁקֵד בּוֹהֲקוֹת

חִיּוּךְ מַמְזֵרִי

רָכְנָה אֶל פָּנַי

בְּלַחַשׁ מְלַטֵּף וְקָרוֹב

קְצָת מִדַּי

שָׁאֲלָה "תְּגַלִּי לִי, תְּגַלִּי

מָה הַסּוֹד"

וְהַתַּלְתַּלִּים נָעוּ מִצַּד לְצַד, צָחֲקוּ לִי

וְשִׁנֵּיהֶן הַצְּחֹרוֹת לָעֲגוּ לִי

אֵין כָּל סוֹד, אֶלָּא לִהְיוֹת

בְּלַחַשׁ, קָרוֹב וְצָמוּד

לַחֲווֹת


מוקדש לאחי תדהר טויכר באהבה



מורן קבסו


נולדה בתל אביב בשנת 1993. סיפוריה פורסמו בכתבי העת "בגלל", "בכיוון הרוח", "יקום תרבות", "מוטיב", "נתיבים", "סלונט" ו"פטל". זוכת פרס סמיט לשנת 2015, פרס עינת לשנת 2017, תחרות הסיפורים הקצרים של "אם תרצו" לשנת 2018 ותחרות כתב לשנת 2019. ספריה "הכלה מטבריה" ו"רובים ובועות סבון" ראו אור בשנת 2019.









מורן קבסו| פסל קרח

עננים כחולים כבדים נסחטו כפירות בשלים מעל בית הקברות. יערה התבוננה בהם נמשכים עד קו האופק. מעברו, לא היה דבר. היא פיזרה כתמים בהירים על בד הציור שבחיקה, יוצרת עננים שלא יתרוקנו לעולם, ושבה וטבלה את המכחול בצבעי המים.


בריות רחוקות נשאו תפילה ליד אחת המצבות, לא הרחק מן השער. יערה הוסיפה קווים עבור מעיליהן: כחול עמוק, תכלת ואפור בהיר, ירוק כהה וטורקיז ושחור. על האוויר שסביבן משחה שכבת מים שקופה. אחר כך פנתה אל צורותיהם השקטות, הנרחבות של הצמחים, אבל דבר-מה נסתר הסיט את עיניה מן העלים הרטובים והשיב אותן אל הקבוצה הדוממת.


תחילה, ראתה כתם ורוד בהיר, בולט בתוך בליל המעילים לצד כתם שחור. אז הבחינה בראש החשוף היחיד נשטף ללא מטריה. כאשר זיהתה לבסוף את שתי הדמויות העמומות, טיפת גשם סוררת נחתה על הבד המרובע, והמכחול נשמט מידה, אבל נפילתו לא נשמעה. היא אספה אותו מיד מתוך השלולית, ניגבה בממחטת נייר והתבוננה שוב.


הכתם הוורוד התבהר והפך לחולצת גברים מכופתרת, והכתם השחור התגלה כחולצתה של אישה. הם קפאו במקומם שבין המתפללים, רק מחצית מפניהם פנתה לעברה, בעודם מביטים במצבת השיש המבהיקה. יערה הסירה את הציור מעל ברכיה והניחה אותו על מעקה האבן שעליו ישבה, מוקפת שיחים ירוקים וכהים, שמתוכם לבלבו פרחי יסמין לבנים ככוכבים, לצד רקפות ורודות וארגמניות. הם לא השתנו. שיערה של האישה היה צבוע בגוון חום בהיר יותר, ואילו שיערו של הגבר האפיר מעט בצדעיים, אבל הפנים נותרו כשהיו אז. היא שכחה כמעט איך הם נראו. רק את הראי שנשא תמיד בכיסו זכרה, ואת יופייה החרישי, השביר.


רוח קרירה נסחפה והביאה ריחות שיערה ניסתה למחות מנפשה: ניחוח הבגדים התלויים על חבל הכביסה, האצטון החריף, צחנת הסיגריות, והסבון, הסבון הנקי, שאת ריחו המשכר נשמה לקרבה כאשר הם הגיעו, רעננים ויפים, אל הדירה שמתחת לדירת הוריה, עם מותה של דיירת קשישה וזעופת פנים. היא לא זכרה את מי מהם ראתה קודם, אבל הם היו שם. רווית ויעקב. הם היוו חלק מנוף נעוריה כשנהגה עדיין לשאת תיק תכול כבד על גבה הדואב כל הדרך אל בית הספר המרוחק.


רווית נראתה כמכשפה יפהפייה, בעלת מטאטא שאינו יכול לעוף, כי אם לנקות, להבריח את האבק שאיים לכסות את המרצפות. בבקרי יום שישי הייתה שוטפת את הדירה, מותירה את הדלת פתוחה, וניחוחו הנעים של הנוזל לשטיפת רצפות היה נושב כמו רוח ומקרר את הבניין כולו, אבל אז הם קראו לו פשוט "סבון רצפה". אז הכול היה פשוט יותר, ורווית הייתה עצובה. הן לא דיברו, אבל יערה הייתה מביטה בה, מעריצה את פניה החיוורים ואת שיערה הארוך, מייחלת ללטף את לחייה, להציל אותה מן הצער שתקף את נפשה שוב ושוב.

יערה לא שוחחה גם עם בעלה של רווית, יעקב. הוא היה בעל עיניים של עבריין מין, חולצות של מלכת דראג ופנים של מוכר פירות. ארבע מאצבעות ידו הימנית נקטעו בתקרית מחרידה. אביה של יערה סיפר שיעקב איבד אותן במהלך שירותו הצבאי, לא בקרב או בהיתקלות עם מחבלים, אלא בטעות, כאשר גלגלי רכב מזדמן דרסו אותן, פוצעים גם את נשמתו. רק את הזרת הצליחו הרופאים להציל, וכשהיה רב עם אשתו, היא נהגה להבליט את אצבעה הזעירה ולשאול, "שוֹלם?" והוא היה מפסיק לצעוק ומושיט את הזרת בצער.


כאשר יעקב היה שב מן החצר, מוקף ריח מים צוננים מן הממטרות, פרחים תכולים קטנטנים בכף ידו השלמה, חתולי הרחוב טיילו סביבו, מקווים שיציע להם גבינה או יוגורט בנדיבות שאפיינה את רווית, אבל הוא העדיף להתעלם מהם. זמן קצר לפני כן, יערה הייתה חוזרת מחטיבת הביניים. ברגעים ההם, יעקב היה פורץ אל חדר האמבטיה בדירתו ונהנה ממקלחת קיץ קרירה.


לפעמים, כשאביה היה ישן ואמה הייתה תולה את הכביסה במרפסת, יערה הייתה מתגנבת אל החלון וצופה בגבו העירום בצבע המוקה, מדמיינת שידה היא המסבנת אותו, ולא ידו בעלת האצבע האחת, הקטנה ממילא. אבל ברגעים מסוימים, ייחלה שרווית תיכנס אל חדר האמבטיה, והמים החמימים יעטרו את גופה הצנום והרך, זולגים כדמעות, מנגנים על איבריה העדינים במיתרים שקופים.


יערה לא פגשה את בנותיהם, אשר עזבו את רווית ואת יעקב שנים ספורות קודם לכן. בתם הבכורה נישאה לגבר כעור מראה, ואילו בתם הצעירה נישאה לאוניברסיטה על שלל מבחניה. הן ביקרו את הוריהן רק לעיתים רחוקות.


הגשם נחלש מעט, אבל המצבות נותרו רטובות ועזובות. הבריות התפזרו, מטיילות באוויר הקפוא. רווית ויעקב התיישבו על ספסל. יערה הוסיפה לבהות בהם, נסתרת מאחורי מבנה האבן הצר שהכיל שני תאי שירותים ושני דליי פלסטיק ירוקים – האחד לדגלים והאחר לפרחים ארוכי גבעול, שושן צחור שעלי כותרתו נפערו כמו היה גביע, לצד ורדים מעוגלים בצבע ורוד מנחם ואירוסים כחולים, מרהיבים ביופיים.


השניים הפנו את גביהם אל המצבות, פוחדים להיות קרובים מדי אל נשמת אביה של רווית. שמו נגלה לנגד עיניה של יערה מעל דפי העיתון לפני שנמלטה מביתה ונסעה לשם במונית. רווית ניסתה לקרב את המטרייה הצהובה כלימון אל בעלה, אבל הוא הדף את ידיה, מסכל את כל ניסיונותיה. אחר כך נשען לאחור, פניו עירומים מול השמיים, והצית סיגריה בקושי רב, אבל טיפות המים הסוררות כיבו אותה. יערה התבוננה שוב בגבו הרטוב. גם הפעם הוא שלף את הראי הנצחי מכיסו ובחן את פניו, כמו בימים ההם, כמו ביום הנורא ההוא.


שבועותיה האחרונים של שנת הלימודים הביאו רוח שטות עזה אל בית הספר התיכון, ובדרני הכיתה הציעו שכולם יוותרו על שעת המתמטיקה לטובת משחק "אמת או חובה" פרוע. יערה היססה, אבל הבנות האחרות הפצירו בה להצטרף אליהן, והיא נאלצה לקחת את תיקה ואת בקבוק המים התכול, ועלתה עם האחרים אל המסדרון המיותם.


התלמידים נחתו על הרצפה בשאגות צחוק רועמות. נערה אחת ישבה לימינה בגופייה לבנה שקופה, אחרת נחה לשמאלה, שיערה החלק מדי צונח בקווים ישרים על גופיית הפסים שלגופה ועגיל כסוף מנקב את אפה. רק יערה, כניצבת חשופה לגשם בשדה מטריות, ישבה שם בחולצה ארוכה בצבע טורקיז בהיר ורעדה מקור.


הם לקחו את הבקבוק מידיה, מוותרים על ה"אמת" ומותירים את הבחירה בין "חובה" ל"חובותיים". בסופו של דבר, כולם שילמו את חובם בנשיקות נועזות, רק על יערה ציוו לצאת מבית הספר ולרוץ סביב המבנה, אז היא קמה על רגליה העגומות ושבה אל ביתה, מתחמקת מצחוקם המהדהד. את הבקבוק נטשה בידיהם כדמי כופר.


כאשר נכנסה אל הבניין, עייפה וזועמת, ראתה את יעקב יושב על כיסאו ומביט בה, סיגריה דקיקה בידו השלמה. הוריה בילו בקניון, עורכים את קניות סוף השבוע, והדירה נותרה ריקה. יערה הלכה לחדרה, לבשה חולצה לבנה קצרה ופיזרה את שיערה השחור הגלי. אחר כך פסעה אל תוך עננת בושם מתקתקה בניחוח גשם ונשיקות, משחה את ציפורני אצבעות ידיה בלכה בצבע ירוק חיוור, מנסה לנקות את הטיפות שיצאו מהקווים כבציור כושל, אבל הסתבכה עם האצטון. ריחו החריף התפשט ברחבי הסלון כאשר נשפך על השולחן. היא ייבשה את ציפורניה מול המאוורר, ידיה שלוחות לפנים, ומיהרה אל החצר הנוראה.


בדרכה מטה, אספה את שיערה בגומייה כחולה, יורדת לאט במדרגות. הוא עדיין היה שם, אבל הסיגריה נעלמה מידו.