"מקודשת, מקודשת, מקודשת, בואי בתוכי": אנתולוגיה ספרותית בנושא לסביות לרגל חודש הגאווה | יוני 2020


ספרות עם איננה שלמה, אם היא נעדרת או חסרה בה התייחסות ראויה לכלל רכיבי הפסיפס האנושי שבמסגרתו היא מתקיימת. באנתולוגיית הגאווה הלסבית מוצעת לעיון קוראות וקוראי 'קול ההמון' הצצה פואטית ופרוזאית לפנומנולוגיה של ההוויה הלסבית בישראל, דרך פריזמות ואספקלריות שונות. אמנם אין די ב-10 יוצרות כדי ללמוד על ספרות לסבית ישראלית בת זמננו ובודאי שלא על רבגוניותה ועושרה. עם זאת, יש בה, באנתולוגיה, קריאה נחושה לתבוע את זכותה של הספרות הלסבית כשווה ליתר הספרויות הסקטוריאליות בספרות העברית, בלא שתזדקק לחסות תחת צילן הכבד של ספרות פמיניסטית, ספרות להט"בית, ספרות מזרחית וכיו"ב, אלא תתגבש כספרות אוטונומית, דינמית ומאורגנת שממנה מסתעפות ספרויות משנה, שנוגעות ללאומיות, דת, מזרחיות, פמיניזם, מגדר וכיו"ב.


במהלך חודש מאי 2020 מערכת כתב העת 'קול ההמון' הפיצה קול קורא להגשת יצירות שירה ופרוזה בנושא לסביות. לקול הקורא נענו 82 יוצרות, להטב"יות, הטרוסקסואליות, פלואידיות ובנוסף להן גם שלושה גברים. ועדת העיון של כתב העת בחרה מהמון היצירות המשובחות שהצטברו בתיבת הדואר 10 יוצרות בלבד שהצליחו לבטא ולדייק חוויות, תחושות, סיטואציות ומחשבות הנוגעות לעולמן של הלסביות הישראליות. באנתולוגיה תוכלו למצוא עיסוק בנושאים כגון אהבה, זוגיות, פרידה ויציאה מהארון לצד שירים היברידיים שבהם הלסביות שזורה בפמיניזם, באקטיביזם מזרחי, ברוחניות ובלאומיות.


בברכת חג גאווה שמח,

מערכת 'קול ההמון'







אנתולוגיה ספרותית בנושא לסביות לרגל חודש הגאווה

בעריכת: ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך






חגית מנדרובסקי


פעילה פמיניסטית מגיל 16 במרכז החיפאי 'אישה לאישה'. שיריה החלו להתפרסם בשנות השמונים והתשעים למאה הקודמת במגזין 'קל"ף חזק' ובכתב עת האמריקאי 'COMMOM LIVES LESBIAN LIVES' . מני אז שיריה התפרסמו בכתבי עת רבים בארץ ובחו"ל. בשנת 2020 ראה אור ספר שיריה השני 'עם שחר היווצרות העור' בהוצאת צבעונים. הספר עוסק בזהות ביסקסואלית, ובעיקר בעולמה הפנימי בתוך מערכת יחסים זוגית הטרוסקסואלית. מרבה לכתוב על מגדר, זהות מינית וגם על אקולוגיה. 



חגית מנדרובסקי| בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ


בָּךְ דָּבַקְתִּי. שִׁבֳּלִים

פִּזְּמוּ נְעִימָה נוּגָה.

זָרָה הָיִיתִי. אַתְּ

בָּאת וְנָטַלְתְּ. נָתַתִּי

מִבְּלִי דַּעַת

טֶנֶא גְּדוּשׁ

פֵּרוֹת

כְּשָׁדַיִם נוֹטְפִים.

הָלַכְתְּ

וְעוֹרֵךְ נִקְרַע מֵעָלַי.

דְּבִיקָה נוֹתַרְתִּי

בְּמַעֲרֻמַּי. פָּנַי

אֶל הַלֹּא נוֹדַע.





נעמה שלם

בת 24, מתגוררת בתל אביב. לומדת בתכנית הבין-תחומית ע"ש לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. עובדת במאפייה. הדריכה בשנה שעברה את קבוצת הצעירות בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים. בוגרת בית המדרש לנשים במגדל עז. עוסקת במוסיקה (קלרינט, שירה).


נעמה שלם| בָּאת לֶאֱחֹז בְּיָדִי

אֲנִי הָיִיתִי סְחוּפָה הָרוּחוֹת צָלְפוּ בִּי וְהַמְּעַרְבּוֹלוֹת עֲשׂוּ בִּי כִּרְצוֹנָן הָיִיתִי סְתוּרָה, וְאַתְּ לִקַּטְתְּ אֶת שִׁבְרֵי הַלְּבֵנִים הַחֲרֵבוֹת, נָשַׁפְתְּ לְהַרְחִיק אֶת הָאֳבַק מִתָּכְנִית אַדְרִיכָלִית שֶׁכְּבָר אָבְדָה לִי וּצְלִיל קוֹלֵךְ מִלֵּא שׁוּב אֶת הַמֶּלֶט בִּדְלָיַי – עָלַי קִלְלָתֵךְ

נעמה שלם| אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת


אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לֶאֱלֹהִים

כְּמוֹ לְחֲבֵרָה טוֹבָה

הַאִם כְּשֶׁנִּפָּגֵשׁ עוֹד נַכִּיר זוֹ אֶת זוֹ

מַסְפִּיק כְּדֵי לְהָבִין?

אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא

זָכַרְתִּי אוֹתָךְ כָּכָה.

וְגַם: הַאִם תָּמִיד שַׁרְתְּ

יָפֶה כָּל כָּךְ.

הַגַּעְגּוּעַ שֶׁלִּי כְּבָר אֵינֶנּוּ

חוּטֵי כֶּסֶף הַנִּמְשָׁכִים מִן הַלֵּב

וּמְקָרְבִים קִמְעָא קִמְעָא

אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם וְאֵת הַשְּׂפָתַיִם.

הַיּוֹם הוּא שְׁאֵלָה. הֵי אַתְּ,

פַּעַם הָיִית בִּי וְנִשֵּׂאנוּ עַל גַּב הַמַּלִּים

בְּכָל רְקִיעֵי הָעוֹלָם.

זוֹכֶרֶת?



עדי פלד- שריג



בת 45, נשואה ואם לשני בנים ובת. מתגוררת בקיבוץ חולדה




עדי פלג-שריג| מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי.

מַשְׁכִּימָה אוֹתִי בְּרֹךְ כָּל בֹּקֶר

מַשְׁקָה אוֹתִי חָלָב

מַרְעִיפָה עָלַי אַהֲבָה

כְּמוֹ

גֶּשֶׁם

עַל

פְּקַעַת

בְּתוֹךְ

אֲדָמָה.

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי.

זוֹ אוֹדִיסֵאָה כְּבֵדָה כְּמַסַּע אֲלוּנְקוֹת.

מְלַטֶּפֶת לְעַצְמִי גְּלָדִים

מְתַרְגֶּלֶת אֶפִּידֶרְמִיס חָדָשׁ

עוֹטָה שְׂמָלוֹת נָאוֹת

לוֹמֶדֶת לְשַׁכְתֵּב סִפּוּרִים

לְגַלֵּחַ זִיפִים

לְהִתְחַפֵּשׂ לָאֱמֶת.

אֲנִי מְגַדֶּלֶת אֶת עַצְמִי

בְּסַבְלָנוּת

אֵין

קֵץ

כְּקְלִיעַת צַמּוֹת

כְּלָק שֶׁאֵינוֹ מִתְיַבֵּשׁ.

פּוֹרֶקֶת כְּלֵי זַיִן

מְעַרְסֶלֶת אוֹתִי בַּעֲדִינוּת

מַדְחִיקָה לְבָנוֹן, דָּם, הַסְוָאָה, הִתְלַקְּחוּת

אוֹמְרִים לִי "מָה יֵשׁ לְךָ? יָא הָלוּם, הִתְיַשֵּׁר

לְךָ עַל הָעוֹלָם עִם מָה שֶׁיֵּשׁ,

הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה, זַיֵּן, עֲשֵׂה יְלָדִים

כַּסֵּה טָעוּת בִּשְׂמִיכָה עָבָה.

אֵינֶנִּי מִתְרַצָּה

אֲנִי אִמָּא טוֹבָה.




חגית כרמל

גרה בתל-אביב. חיה עם בת-זוג ושתי בנות. שירים פורסמו בכתבי עת מקוונים ושונים, כגון 'סלונט', 'בין סגול ובין תכלת', 'מוטיב' ועוד. מתכננת להוציא בקרוב ספר שירים ראשון.



חגית כרמל| וִדּוּי


נוֹלַדְתִּי בְּאָרוֹן עִם כִּפָּה

וְלֹא יָדַעְתִּי.

גַּם בַּבַּיִת לֹא יָדְעוּ לְסַפֵּר.

אָהַבְתִּי מַדְרִיכָה בִּתְנוּעַת נֹעַר,

וְגַם מוֹרָה בַּמִּכְלָלָה.

אָהַבְתִּי בָּנוֹת.

וְלֹא יָדַעְתִּי.

הֲכִי מַצְחִיק הִיא הָעֻבְדָּה

שֶׁבְּכִתָּה ד'

הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה

שֶׁהָיָה לָהּ חֲבֵר.


חגית כרמל| בְּגַאֲוָה נָקִים אֶת מְדִינַת להט"ב


בִּמְדִינַת להט"ב הֵם יַגִּיעוּ נְשׂוּאִים,

כִּי אֶצְלֵנוּ לֹא מִתְחַתְּנִים הֵטְרוֹאִים.

אִם הָיוּ רוֹצִים לְהָבִיא יְלָדִים,

רַק הַבָּנוֹת, לֹא הַבָּנִים.

וְגַם זֶה לְאַחַר בְּדִיקָה מְדֻקְדֶּקֶת,

שֶׁל עו"סית צְמוּדָה עִם חַוַּת דַּעַת מֻצְדֶּקֶת.

הִיא הָיְתָה מַגִּיעָה הַבַּיְתָה לִבְדֹּק

שֶׁהַבַּיִת מוּכָן וּבְהֶתְאֵם לִפְסֹק:

הַאִם הַחֶדֶר צָבוּעַ נָכוֹן?

וּמַה בַּמְּקָרֵר טִיב הַמָּזוֹן?

הַאִם הֵן יוֹדְעוֹת לֶאֱהֹב וּלְחַבֵּק?

הַאִם הֵן יוּכְלוּ אֶת הַקְּטַנִּים לְפַנֵּק?

הָיִינוּ יְכוֹלִים לְשַׁלֵּחַ בָּם תּ'חוֹק

וּלְהַחְלִיט שְׁרִירוּתִית

שֶׁאֵין לָהֶם זְכוּיוֹת.

מִי שֶׁלֹּא יֹאהַב רַק אֶת בְּנֵי מִינוֹ,

נָמִיר אֶת דָּתוֹ, וּבְעִקָּר אֶת חשְׁקוֹ.

בְּכָל אֲסוֹן טֶבַע נִמְצָא אוֹתוֹ אָשֵׁם,

וְהַכֹּל יֵעָשֶׂה לְלֹא חִלּוּל הַשֵּׁם.

אַךְ לֹא וָלֹא,

כָּךְ לֹא נוֹהֲגִים.

אֲנַחְנוּ,

לֹא כְּמוֹתָם.

אֲנַחְנוּ חֲרִיגִים.



ד"ר ורד סער

בת 52, בעלת תואר ד"ר במנהל חינוך. בעלת "תחביב" בלתי נגמר לאיסוף תעודות ותארים וללמוד כל הזמן דברים חדשים. תמיד כותבת ומוחקת, מציירת ויוצרת. ועכשיו גם משחררת קצת לעולם, לפעמים אפילו מקבלת משובים חיוביים, וזה נחמד מאד.



ד"ר ורד סער| קָפֶה פָאזֶל

הֵן נִכְנְסוּ לְבֵית הַקָּפֶה

אַחַת רוּחַ סְעָרָה מִדְבָּרִית

תִּסְפֹּרֶת צְבָאִית וּמַדִּים

שְׁנִיָּה תַּלְתַּלִּים כֵּהִים וְרַכִּים

אַף כַּפְתּוֹרִי, מִשְׁקָפַיִם כְּבֵדוֹת.

עִם קָפֶה שֶׁל קֶצֶף וְקָפֶה שֶׁל בֹּץ

בָּחֲנוּ אוֹתִי בְּלִי סֻכָּר.

הַלּוֹחֶמֶת, עֵינֵי שָׁקֵד בּוֹהֲקוֹת

חִיּוּךְ מַמְזֵרִי

רָכְנָה אֶל פָּנַי

בְּלַחַשׁ מְלַטֵּף וְקָרוֹב

קְצָת מִדַּי

שָׁאֲלָה "תְּגַלִּי לִי, תְּגַלִּי

מָה הַסּוֹד"

וְהַתַּלְתַּלִּים נָעוּ מִצַּד לְצַד, צָחֲקוּ לִי

וְשִׁנֵּיהֶן הַצְּחֹרוֹת לָעֲגוּ לִי

אֵין כָּל סוֹד, אֶלָּא לִהְיוֹת

בְּלַחַשׁ, קָרוֹב וְצָמוּד

לַחֲווֹת


מוקדש לאחי תדהר טויכר באהבה



מורן קבסו


נולדה בתל אביב בשנת 1993. סיפוריה פורסמו בכתבי העת "בגלל", "בכיוון הרוח", "יקום תרבות", "מוטיב", "נתיבים", "סלונט" ו"פטל". זוכת פרס סמיט לשנת 2015, פרס עינת לשנת 2017, תחרות הסיפורים הקצרים של "אם תרצו" לשנת 2018 ותחרות כתב לשנת 2019. ספריה "הכלה מטבריה" ו"רובים ובועות סבון" ראו אור בשנת 2019.









מורן קבסו| פסל קרח

עננים כחולים כבדים נסחטו כפירות בשלים מעל בית הקברות. יערה התבוננה בהם נמשכים עד קו האופק. מעברו, לא היה דבר. היא פיזרה כתמים בהירים על בד הציור שבחיקה, יוצרת עננים שלא יתרוקנו לעולם, ושבה וטבלה את המכחול בצבעי המים.


בריות רחוקות נשאו תפילה ליד אחת המצבות, לא הרחק מן השער. יערה הוסיפה קווים עבור מעיליהן: כחול עמוק, תכלת ואפור בהיר, ירוק כהה וטורקיז ושחור. על האוויר שסביבן משחה שכבת מים שקופה. אחר כך פנתה אל צורותיהם השקטות, הנרחבות של הצמחים, אבל דבר-מה נסתר הסיט את עיניה מן העלים הרטובים והשיב אותן אל הקבוצה הדוממת.


תחילה, ראתה כתם ורוד בהיר, בולט בתוך בליל המעילים לצד כתם שחור. אז הבחינה בראש החשוף היחיד נשטף ללא מטריה. כאשר זיהתה לבסוף את שתי הדמויות העמומות, טיפת גשם סוררת נחתה על הבד המרובע, והמכחול נשמט מידה, אבל נפילתו לא נשמעה. היא אספה אותו מיד מתוך השלולית, ניגבה בממחטת נייר והתבוננה שוב.


הכתם הוורוד התבהר והפך לחולצת גברים מכופתרת, והכתם השחור התגלה כחולצתה של אישה. הם קפאו במקומם שבין המתפללים, רק מחצית מפניהם פנתה לעברה, בעודם מביטים במצבת השיש המבהיקה. יערה הסירה את הציור מעל ברכיה והניחה אותו על מעקה האבן שעליו ישבה, מוקפת שיחים ירוקים וכהים, שמתוכם לבלבו פרחי יסמין לבנים ככוכבים, לצד רקפות ורודות וארגמניות. הם לא השתנו. שיערה של האישה היה צבוע בגוון חום בהיר יותר, ואילו שיערו של הגבר האפיר מעט בצדעיים, אבל הפנים נותרו כשהיו אז. היא שכחה כמעט איך הם נראו. רק את הראי שנשא תמיד בכיסו זכרה, ואת יופייה החרישי, השביר.


רוח קרירה נסחפה והביאה ריחות שיערה ניסתה למחות מנפשה: ניחוח הבגדים התלויים על חבל הכביסה, האצטון החריף, צחנת הסיגריות, והסבון, הסבון הנקי, שאת ריחו המשכר נשמה לקרבה כאשר הם הגיעו, רעננים ויפים, אל הדירה שמתחת לדירת הוריה, עם מותה של דיירת קשישה וזעופת פנים. היא לא זכרה את מי מהם ראתה קודם, אבל הם היו שם. רווית ויעקב. הם היוו חלק מנוף נעוריה כשנהגה עדיין לשאת תיק תכול כבד על גבה הדואב כל הדרך אל בית הספר המרוחק.


רווית נראתה כמכשפה יפהפייה, בעלת מטאטא שאינו יכול לעוף, כי אם לנקות, להבריח את האבק שאיים לכסות את המרצפות. בבקרי יום שישי הייתה שוטפת את הדירה, מותירה את הדלת פתוחה, וניחוחו הנעים של הנוזל לשטיפת רצפות היה נושב כמו רוח ומקרר את הבניין כולו, אבל אז הם קראו לו פשוט "סבון רצפה". אז הכול היה פשוט יותר, ורווית הייתה עצובה. הן לא דיברו, אבל יערה הייתה מביטה בה, מעריצה את פניה החיוורים ואת שיערה הארוך, מייחלת ללטף את לחייה, להציל אותה מן הצער שתקף את נפשה שוב ושוב.

יערה לא שוחחה גם עם בעלה של רווית, יעקב. הוא היה בעל עיניים של עבריין מין, חולצות של מלכת דראג ופנים של מוכר פירות. ארבע מאצבעות ידו הימנית נקטעו בתקרית מחרידה. אביה של יערה סיפר שיעקב איבד אותן במהלך שירותו הצבאי, לא בקרב או בהיתקלות עם מחבלים, אלא בטעות, כאשר גלגלי רכב מזדמן דרסו אותן, פוצעים גם את נשמתו. רק את הזרת הצליחו הרופאים להציל, וכשהיה רב עם אשתו, היא נהגה להבליט את אצבעה הזעירה ולשאול, "שוֹלם?" והוא היה מפסיק לצעוק ומושיט את הזרת בצער.


כאשר יעקב היה שב מן החצר, מוקף ריח מים צוננים מן הממטרות, פרחים תכולים קטנטנים בכף ידו השלמה, חתולי הרחוב טיילו סביבו, מקווים שיציע להם גבינה או יוגורט בנדיבות שאפיינה את רווית, אבל הוא העדיף להתעלם מהם. זמן קצר לפני כן, יערה הייתה חוזרת מחטיבת הביניים. ברגעים ההם, יעקב היה פורץ אל חדר האמבטיה בדירתו ונהנה ממקלחת קיץ קרירה.


לפעמים, כשאביה היה ישן ואמה הייתה תולה את הכביסה במרפסת, יערה הייתה מתגנבת אל החלון וצופה בגבו העירום בצבע המוקה, מדמיינת שידה היא המסבנת אותו, ולא ידו בעלת האצבע האחת, הקטנה ממילא. אבל ברגעים מסוימים, ייחלה שרווית תיכנס אל חדר האמבטיה, והמים החמימים יעטרו את גופה הצנום והרך, זולגים כדמעות, מנגנים על איבריה העדינים במיתרים שקופים.


יערה לא פגשה את בנותיהם, אשר עזבו את רווית ואת יעקב שנים ספורות קודם לכן. בתם הבכורה נישאה לגבר כעור מראה, ואילו בתם הצעירה נישאה לאוניברסיטה על שלל מבחניה. הן ביקרו את הוריהן רק לעיתים רחוקות.


הגשם נחלש מעט, אבל המצבות נותרו רטובות ועזובות. הבריות התפזרו, מטיילות באוויר הקפוא. רווית ויעקב התיישבו על ספסל. יערה הוסיפה לבהות בהם, נסתרת מאחורי מבנה האבן הצר שהכיל שני תאי שירותים ושני דליי פלסטיק ירוקים – האחד לדגלים והאחר לפרחים ארוכי גבעול, שושן צחור שעלי כותרתו נפערו כמו היה גביע, לצד ורדים מעוגלים בצבע ורוד מנחם ואירוסים כחולים, מרהיבים ביופיים.


השניים הפנו את גביהם אל המצבות, פוחדים להיות קרובים מדי אל נשמת אביה של רווית. שמו נגלה לנגד עיניה של יערה מעל דפי העיתון לפני שנמלטה מביתה ונסעה לשם במונית. רווית ניסתה לקרב את המטרייה הצהובה כלימון אל בעלה, אבל הוא הדף את ידיה, מסכל את כל ניסיונותיה. אחר כך נשען לאחור, פניו עירומים מול השמיים, והצית סיגריה בקושי רב, אבל טיפות המים הסוררות כיבו אותה. יערה התבוננה שוב בגבו הרטוב. גם הפעם הוא שלף את הראי הנצחי מכיסו ובחן את פניו, כמו בימים ההם, כמו ביום הנורא ההוא.


שבועותיה האחרונים של שנת הלימודים הביאו רוח שטות עזה אל בית הספר התיכון, ובדרני הכיתה הציעו שכולם יוותרו על שעת המתמטיקה לטובת משחק "אמת או חובה" פרוע. יערה היססה, אבל הבנות האחרות הפצירו בה להצטרף אליהן, והיא נאלצה לקחת את תיקה ואת בקבוק המים התכול, ועלתה עם האחרים אל המסדרון המיותם.


התלמידים נחתו על הרצפה בשאגות צחוק רועמות. נערה אחת ישבה לימינה בגופייה לבנה שקופה, אחרת נחה לשמאלה, שיערה החלק מדי צונח בקווים ישרים על גופיית הפסים שלגופה ועגיל כסוף מנקב את אפה. רק יערה, כניצבת חשופה לגשם בשדה מטריות, ישבה שם בחולצה ארוכה בצבע טורקיז בהיר ורעדה מקור.


הם לקחו את הבקבוק מידיה, מוותרים על ה"אמת" ומותירים את הבחירה בין "חובה" ל"חובותיים". בסופו של דבר, כולם שילמו את חובם בנשיקות נועזות, רק על יערה ציוו לצאת מבית הספר ולרוץ סביב המבנה, אז היא קמה על רגליה העגומות ושבה אל ביתה, מתחמקת מצחוקם המהדהד. את הבקבוק נטשה בידיהם כדמי כופר.


כאשר נכנסה אל הבניין, עייפה וזועמת, ראתה את יעקב יושב על כיסאו ומביט בה, סיגריה דקיקה בידו השלמה. הוריה בילו בקניון, עורכים את קניות סוף השבוע, והדירה נותרה ריקה. יערה הלכה לחדרה, לבשה חולצה לבנה קצרה ופיזרה את שיערה השחור הגלי. אחר כך פסעה אל תוך עננת בושם מתקתקה בניחוח גשם ונשיקות, משחה את ציפורני אצבעות ידיה בלכה בצבע ירוק חיוור, מנסה לנקות את הטיפות שיצאו מהקווים כבציור כושל, אבל הסתבכה עם האצטון. ריחו החריף התפשט ברחבי הסלון כאשר נשפך על השולחן. היא ייבשה את ציפורניה מול המאוורר, ידיה שלוחות לפנים, ומיהרה אל החצר הנוראה.


בדרכה מטה, אספה את שיערה בגומייה כחולה, יורדת לאט במדרגות. הוא עדיין היה שם, אבל הסיגריה נעלמה מידו.

"היי", הניפה יד ביישנית. יעקב הנהן בחיוך קל והוסיף להתבונן בה.

יערה התקרבה אליו. הוא השתרע בנחת, רגלו מונחת על רגל השולחן וכוס שתחתיתה מלאה בנוזל שחור – קפה או קולה – מוטלת לפניו. היא התיישבה על הכיסא הפנוי שלצדו, משתדלת להימנע ממבטו. ראשו פנה לכיוון הדשא הרטוב, ואז הסתובב ולטש בה עיניים חומות עזות, שפתיו האטומות רציניות ומחייכות בעת ובעונה אחת.

יעקב התבונן בה כמהופנט העוקב אחר תנועת מטוטלת. רוחות נעימות נשבו, מרעידות את הצמחים ואותה, אבל הוא הוסיף לבהות. יערה העיפה מבט ברגלה, אשר הייתה סמוכה אל רגלו אך לא נגעה בה. נעליו היו שחורות, גרביים תואמים נראו ביניהן לבין מכנסיו הזהים בצבעם, וכמותם הייתה גם חגורתו. על חולצתו הירקרקה-צהבהבה נחו פיתוחים כסופים משונים.

"איפה המראה?" תהתה בחיוך נבוך, "פשוט, כל פעם שרואים אותך, אתה מסתכל במראה, בודק שהכול במקום..."

"יש לי אותה גם פה", הודיע.

יערה עקבה אחר ידו הנוברת בכיס מכנסיו, חוששת שמא ישלוף אקדח ויאיים לירות בה, אבל הוא מצא את הראי והציג אותו לפניה בגאווה. היא חייכה. כשההתלהבות תמה, השניים נאלמו, צופים בנוף החצר הירוקה והדוממת.

פתאום פנה אליה, "מה את עושה?"

"אני?" הרימה את ראשה, "מציירת".

"זה הכול?"

'ואני עוקבת אחריך כשאתה מתרחץ, אבל זו אשתך שמעניינת אותי יותר מכל אדם אחר', רצתה להשיב בלשון נוטפת ארס, אבל לא העזה. "עוד מעט החופש הגדול. יש לי עוד שלוש שנים בתיכון, ואני מציירת אחר הצהריים. ציור שלי הופיע בעיתון", תיארה ולא הסירה ממנו את מבטה, מופתעת מתעוזתה. הוא החריש. "מה איתך?"

"בסדר", הגיב, כאילו שאלה לשלומו.


הם ישבו שם במשך דקות ארוכות, כמצפים שמי מהם יפתח בשיחה, אך תקוותיהם התבדו. אבן הושלכה אל רחבת הכניסה, מבהילה ובלתי צפויה, אבל לפני שהספיקו לברר את מקורה, רווית הגיעה, יפה ומותשת, וצנחה על כיסא לא רחוק. הוא קם, שוחח איתה במשך זמן רב. יערה לא הקשיבה לדבריהם.


אחר כך קירב את כיסאו אל כיסאה ואחז במשענת, כאילו התכוון לשבת לצדה, אבל לא עזב את מקומו. יערה התבוננה ברווית, מלטפת במבטה את צווארה העדין ואת כתפיה השבריריות, מייחלת שרווית תזמין אותה אל הדירה, אז תניח את אצבעותיה על מותניה הצרים ותשאף את ניחוח הסבון המרענן שנדף מגופה. לבסוף, היא נאלצה לנטוש אותה שם ולטפס בכבדות במעלה המדרגות המוצלות, נהרות אכזבה מציפים את לבה.


כאשר עזבה, בני ובנות כיתתה שעקבו אחריה בסתר, פרצו אל המקום והקיפו את יעקב ואת רווית כלהקת זאבים.

עם רדת הלילה, חשכה שחורה ועגומה עטפה את העיר. יערה ירדה במדרגות כדי להימלט מצעקות אמה, וראתה דמות יושבת בגבה אליה. רווית הייתה שם, כאילו הפכה לפסל קרח, אבל כתפיה רעדו, ופניה נכבשו בכפות ידיה, בעודה מתייפחת חרש. "זה יעקב", לחשה, משתנקת, "המנוולים האלה תפסו אותו... הסכין..."

עיניה של יערה נפערו, שפתיה רצו להיפתח, פיה ייחל לומר מילות נחמה, אבל רווית פרצה בבכי מחודש.

"הם כרתו לו את האצבע החמישית!"


יערה התקרבה אליה מבועתת, רכנה לעברה ונשקה לשפתיה החיוורות, שם, ברחבת הכניסה האפלולית, מקווה שהנשיקה תשכיח את צערן. דמעותיה של רווית פסקו, אבל עיניה החומות קפאו כאשר נשאה את מבטה אל חלון חדר השינה. טיפת מים נחתה על מצחה של יערה. היא התבוננה מעלה. יעקב ניצב על אדן החלון, מעל הסדינים התלויים על חבל הכביסה, ותכנן לקפוץ אל התהום העמוקה של גבעולי הדשא.


ואז סירנת האמבולנס פילחה את האוויר, והם עזבו. דמויותיהם התרחקו במורד הכביש הסדוק, רק חולצתו של יעקב נראתה עדיין מן האלונקה שהובילה אותו אל בית החולים הפסיכיאטרי, כמו ברגע שבו עזב את בית הקברות, הוא היה רק כתם ורוד עם פסים צחורים כקרח, שבהם ריקדו צורות בצבע ורוד כהה, רווית הייתה רק כתם שחור.


יערה התירה להם להיעלם לעד. היא נטלה את המכחול ושחזרה את כף ידו החבושה של יעקב, בוערת מאימת הסכין, יתומה מאצבעות, ואת שפתיה של רווית, נצרבות מעוצמת הנשיקה. רק את פעימות לבה המפרפר לא ציירה, יודעת כי קיים צער שאפילו בד הציור אינו מסוגל להכיל.


הורות לסבית

מקור: WixMedia




מירב טלאור


צלמת, משוררת ופרפורמרית. נולדה וגדלה בבני ברק בעולם הדתי, וכבר הרבה שנים גדֵלה אל תוך עולם שהיא יוצרת. 

משתדלת/ מאותגרת לחיות באופן חשוף, כך גם בשירה ובְצילום הגוף שהיא מצלמת את עצמה. מתוך כך חוקרת התמודדות עם כאב נפשי, רגשי בושה, יחס החברה לגוף, למיניות, לביטוי עצמי אותנטי, מוסכמות ומגבלות חברתיות - ואפשרויות החופש מולן.

שיריה התפרסמו עד כה במספר כתבי עת. ביניהם 'סלונט', 'סלט', 'מרפסת', 'הכיוון מזרח', ובאתר 'כאן תרבות'. הציגה את יצירותיה במספר תערוכות, ומופיעה באירועי פרפורמנס שונים ובאירועי ספוקן וורד.



מירב טלאור| רַק רָצִיתִי לוֹמַר

רַק רָצִיתִי לוֹמַר

אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכַּב אִתָּךְ

מַדּוּעַ קָמוּ עָלַי כֻּלָּם

פִּתְאוֹם

מַדּוּעַ הוּנְפוּ כֹּה רַבּוֹת

אֶצְבָּעוֹת

בְּאַשְׁמָה

סְלִיחָה, הָיִיתִי שְׁתוּיָה.

לֹא כִּוַּנְתִּי.

לֹא הִבְחַנְתִּי.

אֵיזוֹ בְּדָיָה !

כֵּיצַד אִנָּקֶה

וַאֲנִי

עֵירֻמָּה

מָה לַעֲשׂוֹת לְרוּחִי הַסּוֹטָה

לְרַחְמִי הַפְּרוּצָה

לִלְשׁוֹנִי הַשּׁוֹטָה

אֲנִי רַק רָצִיתִי לוֹמַר

אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכַּב אִתָּךְ

אוּלַי אֲסֹרַס?

אֵיזוֹ בְּדִיחָה!

סְלִיחָה

סְלִיחָה

סְלִיחָה

אֲבָל שָׁם

הַכֹּל כְּבָר פָּסְקוּ אֶת דִּינִי:

אֲשֵׁמָה!

עַל מָה

עַל מָה


מירב טלאור| כָּל הַיּוֹם לִבִּי

כָּל הַיּוֹם לִבִּי עָלַי

כָּבֵד

בְּשֶׁל הַנְּשִׁיקָה

אֲשֶׁר נוֹתְרָה

עַל שִׂפְתוֹתַי

אֲנִי כָּלִיתִי

לְתִתָּהּ לָךְ

כְּשַׁי

וְרוּחַ בִּי לֹא קָמָה

לְאַבֵּד.

מֶרְחַקִּים עָמְסוּ מְאוֹד

עַל שְׁתֵּי כְּתֵפַי

כָּל הַיּוֹם

צְרוּבוֹת

צְרוּבוֹת שְׂפָתַי



אראלה גסו

ילידת 1992, סטודנטית לדוקטורט בפסיכולוגיה וקוגניציה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ובלשנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני מהמרכז הבאסקי לחקר קוגניציה, מוח, ושפה בסן-סבסטיאן שבספרד. כותבת, מנגנת, חוקרת.




אראלה גסו| מצרים

אני מניחה שיש משהו סימבולי בלצאת מהארון בפסח. גם הפכתי להיות צמחונית בפסח אי אז בגיל שבע. עבדות-חירות וזה, מוטיב חוזר אומרים. הייתי רוצה להגיד שזה היה בכוונה, ואולי אם הייתי כותבת תסריט באמת הייתי מתזמנת ככה. אבל בסיפור האמיתי פשוט קרה שעד שידעתי להודות שיש לי ארון הייתי בתחילתו של תואר שני בחו"ל ונאלצתי לחכות עד חופשת איסטר, שבמקרה או שלא יצא בדיוק על פסח, כדי לטוס לישראל ולספר להם. ראיתי את הארץ הרבה קודם, אבל להיכנס אליה נכנסתי רק במוצאי חג ראשון.

ושואלים לפעמים מה השתנה מאז היציאה. ובכנות? כלום. אין לי בת זוג אז שום דבר במציאות היומיומית לא השתנה, לא כל שיחות הבית סובבות סביב מיניותי, כשאני מציגה את עצמי בפעם הראשונה אני לא מוסיפה את התואר הגאה. כלומר, ברור ש"השתנו לי החיים", אבל זו אימרה די ריקה אחרי הכל. החיים בנויים הרי מהשינויים שאנחנו עושים בהם, ומאלו שנופלים עלינו. אז מהי אותה חירות שכולם מדברים עליה בעצם? אין אצלי שום תחושת הקלה שכזו.

ודווקא יש הרבה חירויות אחרות שאני מחפשת ולא מצליחה להגיע אליהן. לסיים לערוך את התזה כדי לנסות לפרסם כמאמר בפעם השנייה אחרי שנדחה. לא לבלות שעתיים בכתיבת מייל של שורה רק כי מילה אחת לא באה לי בטוב. להיגמל מהאנטומיה של גריי כי הסדרה כבר די גרועה וזה סתם הרגל. להפסיק לספור כל קלוריה וגרגר סוכר כשמזמן הרזון כבר לא מעניין. לא להאיץ כשאני עוברת ליד הבית של האקסית כי אולי פתאום יעלו הזכרונות היפים והיא בדיוק תצא החוצה ויתבלבלו העבר וההווה ואתאהב בה מחדש ואז נהיה בבעיה כי אנחנו כל-כך לא מתאימות שזה יהיה רע לאנושות אם נחזור. או להתגבר על פחד הקהל, הו כן, פחד הקהל, זו תהיה חירותי. יציאה מהארון? בקטנה. יציאה ממצרים? כבר עשו לפניי.

לא מזמן דווקא תכננתי לרדת לסיני עם אותה אקסית. ואולי זה עוד יקרה, אם נספיק לפני שאני שוב עוזבת. ופעם כשתהיתי לגבי מה שאני והיא היינו עושות, פתחתי ספרים ובדקתי מה אומרים הפרשנים, ומסתבר שהאיסור לנשים מגיע בדיוק ממצרים. "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", אומרים שזה עלינו. ופתאום נראה לי רעיון עוד יותר טוב שניסע דווקא לשם. כי לחזור למצרים זה קצת כמו שחוזרים לדירה של השירות הלאומי או המעונות של שנה א' כשצריך לפנות את הדברים, ובאים עם האוטו של ההורים ועושים עוד סיבוב בשכונה בכוונה רק כדי להראות להם. לרחובות האלה. שהתהלכת בהם קטנה עייפה זרה ובודדה, שסחבת בהם את הקניות בשקיות כבדות שחותכות את הידיים, עם מגפיים סחוטות מהגשם של הבוקר כי אין כסף לקנות מטריה. תראו אותי, רחובות ארורים ואהובים שלי, יש לי אוטו, ניצחתי אתכם. היי לך תל אביב, שנשקת וסטרת לי בו זמנית, ניצחתי אותך. שלום לך ירושלים, שפתחת לי שערייך ובאתי בתוכך, ניצחתי אותך. מצרים, דקה אני מרימה טלפון לאקסית, כבר מגיעה.

והומופוביה? בכלל לא מעליבה אותי. זה כמו אנטישמיות הרי. הבדיחה עליכם בכלל, אתם השונאים, אתם הגזענים, אתם שוללי זכויות אדם. פחדנים. רוצים לרצוח אותי? נראה אתכם. לשנות אותי? בזה לכם. פעם אולי יכולתם להשתיק אותי, פעם יכולתם לרדוף אותנו, אבל היום? לא. היום יש לנו כוח, יש לנו קהילה, יש לנו מדינה. אולי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אבל אנחנו נלחמים. אבותינו יצאו ממצרים בשבילנו, ואנחנו יוצאים מהארון בשביל ילדינו. שלי ושלכם. שלא יהיו להם ארונות לצאת מהם. ובכלל, איזה מין מושג טיפשי זה ארון. לצאת מהארון, איזה דבר לא בוגר. מצרים לפחות באמת קיימת ואפשר עוד לבקר בה.


אראלה גסו| כְּבוֹדֵךְ נִגְלָה

הִתְנַעֲרִי מַעֲבָרֵךְ

אַיֶּלֶת אֲהָבִים שֶׁלִּי

עוֹרְרִי אֶת גּוּפֵךְ

לֹא תֵּבוֹשִׁי וְלֹא תִּכָּלְמִי

מַה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשׂוֹת זֶה לֹא רַע

אֱלֹהִים מַרְשֶׁה לֶאֱהֹב

לֹא, אַל תִּירָאִי

אַהֲבָתֵךְ לֹא שׁוֹגָה

כְּבוֹדֵךְ נִגְלָה בָּהּ

מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי אָבַל כֵּן, תֶּהֱמִי

אֱלֹהִים מַרְשֶׁה לֶאֱהֹב בְּקוֹל

כָּלָה

-----

פָּתַחְתִּי לָךְ שְׁעָרַי

הִנֵּה לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁלָּךְ

מִתְפַּלֶּלֶת בִּי

מִתְפַּתֶּלֶת בִּי

וְלוֹחֶשֶׁת מְקֻדֶּשֶׁת

מְקֻדֶּשֶׁת

מְקֻדֶּשֶׁת

בּוֹאִי בְּתוֹכִי

-----

וְלָכֶם,

קְרוֹבַי וִידִידַי

אַל תִּכְעֲסוּ

עַל שֶׁאֲנִי מְחַלֶּלֶת אֶת הֲשַׁבַּת שֶׁלָּכֶם

וּמְקַדֶּשֶׁת

אֶת הַבַּת שֶׁלָּכֶם

שֶׁלִּי הֵן

וְזוֹהִי אַהֲבָה



טל שלמה

בת 25 מחיפה. כותבת מאז גיל ההתבגרות על אהבת נשים והבחירה בחיים. עוסקת בחינוך בלתי פורמלי ובניסיון להפוך את החברה למקום טוב יותר לחיות בו. הקריאה משיריה בערבי שירה של פטרון שירה ישראלית, "שירת הכרך" וב"בית הקהילות". יצירותיה התפרסמו בכתבי העת 'מוטיב', ו'שבילים' והושמעו בתוכנית רדיו לשירה 'אפי-לוג'. בימים אלה שוקדת על הוצאת ספר שירה ראשון.


טל שלמה| מִשְׁאָלָה


כְּמוֹ מוֹצֵץ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה לַתִּינוֹק

כְּמוֹ דֻּבּוֹן לְחַבֵּק לְפָעוֹט

כְּמוֹ כַּדּוּר שֵׁנָה לִמְבֻגָּר

כָּכָה אֲנִי מְמַלְמֶלֶת אוֹתְךָ

מְשַׁחְזֶרֶת מְדַמְיֶנֶת

מִפְגָּשׁ חַד פַּעֲמִי

חֶדֶר שָׂכוּר

מַפְתֵּחַ מְסֻבָּב

מַדְלִיקוֹת אֶת הָאוֹר

סוֹגְרוֹת וְנוֹעֲלוֹת

אֲנִי מוֹשִׁיבָה אוֹתָךְ עַל הַשִּׁדָּה

וּמְנַשֶּׁקֶת

הַשֵּׂעָר שֶׁלָּךְ פָּזוּר וְזָהֹב

אֲנִי מַפְסִיקָה כְּדֵי לְהַבִּיט בְּעֵינַיִךְ

רֵיחַ זֵעָה עָשָׁן וּבוֹשֵׂם

מִתְעַרְבְּבִים בַּחֶדֶר

כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לְלֹא כָּל הֲגַנּוֹת

יֵשׁ חֹסֶר שְׁלֵמוּת בַּגּוּף שֶׁלָּךְ, שֶׁלִּי

יֵשׁ פְּצָעִים, שְׂעָרוֹת, סִימָנֵי מְתִיחָה

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַתְּחוּשָׁה שֶׁאֲנִי לֹא מֻשְׁלֶמֶת

אֲבָל שְׁלֵמָה

רַק כָּכָה אֲנִי נִרְדֶּמֶת

מְדַמְיֶנֶת אוֹתָךְ אִתִּי

אַתְּ כַּדּוּר הַהַרְגָּעָה

וְהֶתְקֵף הָחָרְדָה


בְּבַקָּשָׁה תֵּעָלְמִי




גולדה - זהבית סבג

בת 31, יוצרת קולנוע עצמאי וכותבת שירה מזרחית פמיניסטית גאה. פרסמה מהדורה ראשונה של פנזין עם שירים נבחרים. מקריאה שירה בערבי שירה ועוד. בימים אלה עובדת על פנזין שני. מביאה לקדמת הבמה את הפמיניזם המזרחי ללא צנזורה, ואת השיח המזרחי מנקודת מבט של אישה לסבית.


גולדה| חֲבִּיבְּתִי


מֵתָה עַל זֶה כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי חֲבִּיבְּתִי

הַלְּוַאי וְהָיִית יוֹדַעַת מַה עָשִׂית לִי

כֹּל לִטּוּף יא וְואלִי

לִי לִי לִי

מַה עָשִׂיתָ לִי

לִי לִילִי לִי

הוֹ אַתְּ מְשַׁגַּעַת

הוֹ אֲנִי בּוֹרַחַת מִמֵּךְ

בָּאת כְּמוֹ שֵׁד בַּלַּיְלָה

הָיָה זֶה לַיְלָה קָיצִי

שָׁתִיתִי עָרַק

וְאַתְּ רַקָּדֶת בִּשְׁבִילִי

לִי לִי לִי

זֶה לֹא עוֹבֵר לִי

לִי לִי לִי

ווֹדְקָה חֲמוּצִיּוֹת

רָקַדְנוּ וְהִמְשַׁכְנוּ לִשְׁתּוֹת

סָטְלַה חֲרָבוֹת

עָלְתָה לָנוּ

הִרְגַּשְׁנוּ מֵאוֹהֲבוֹת (אוֹת אוֹת אוֹת)

סָטְלַה חֲרָבוֹת

מֵתָה עַל זֶה כְּשֶׁאַת קוֹרֵאת לִי חֲבִּיבְּתִי...

מַמְשִׁיכוֹת הַבַּיְתָה

נָהַגְתִּי חֵצִי שִׁכּוֹרָה

אָת אוֹמֶרֶת אֲנַחְנוּ רַק חֲבֵרוֹת

אֲבָל חֲבֵרוֹת לֹא מְנַשְּׁקוֹת (פֹּת פֹּת פֹּת).

מַתְחִילָה לָרֶדֶת לִי הַסָטְלַה

אַל תַּעַזְבִי לִי אֶת הַיָּד

הוֹ, אֵיךְ שֶׁאַתְּ מְנַשֶּׁקֶת אוֹתִי

הוֹ, הַמַּגָּע שֶׁל עוֹרֵךְ.

הוֹ, מַדְבִּיקָה לִי בּוּסָהּ שֶׁל הַחַיִּים

אַל תַּפְסִיקִי.

מֵתָה עַל זֶה כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת לִי חֲבִּיבְּתִי...

כֹּל הַלַּיְלָה עָשִׂינוּ חַיִּים (חַיִייים)

וְהִתְחַלְת לְהַרְגִּישׁ יָאם דְּבָרִים

אַתְּ יוֹדַעַת אוֹתִי לְהָרִים

אוֹתִי לְהָרִים

אוֹתִי לְהָרִים.

תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁמִי (הוֹ מֵתָה עַל זֶה כְּשֶׁאַתְּ קוֹרֵאת).

תִּקְרְאִי לִי בִּשְׁמִי

הוֹ אַתְּ מְשַׁגַּעַת

הוֹ אֲנִי בּוֹרַחַת מִמֵּךְ

גולדה| אָנָה בָּאחִיבַּק


אָנָה בַּאחִיבַּק לָךְ אֲנִי לוֹחֶשֶׁת,

וּבְתוֹכִי עָמֹק שׁוֹמֶרֶת,

אֶת הַחֹם, הַמַּגָּע וְהַמַּבָּטִים.

אָנָה מָגְּ'נוּנָה לִי אַתְּ אוֹמֶרֶת,

וַאֲנִי לִקְרָאתֵךְ בְּדִלּוּגִים מְעוֹפֶפֶת,

עִם חִיּוּךְ, נְשִׁיקָה וְהַבְטָחָה.

אָנָה בִּחְיָאת דִּינְעַק נִפְלֶטֶת לִי אָנְחַה,

שֶׁל תִּסְכּוּל, גַּעֲגוּעַ וְאַכְזָבָה.

אַל תַּגִּידִי לִי אֲנִי טוֹעָה, אֲנִי טוֹעָה.

מַבְּרוּק עַלִּק אָנָה אִמָּא תַּגִּיד,

כְּשֶׁתַּחְשֹׁב שֶׁאַתְּ מִתְחַתֶּנֶת עִם סָעִיד,

אָנָה בָּאחִיבַּק לָךְ הוּא יַגִּיד וְיַגִּיד...

גולדה| לֶסְבִּית בַּשְּׁכוּנָה


אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָהּ,

בְּבֵּטוֹן, בְּקַמֵּעַ, בָּבֵּכִי, בְּגִיזְ'דוּר,

בְּאָדִידָס, בְּשָׂרִית, בְּפּוֹנִי וְפָּזוּר.

אֲנִי הַכַּפָּרָה, הָעַרְס, הַחֵטְא בְּהִתְגַּלְּמוּתוֹ.

חוֹלָה עַל אֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

נִשְׁבַּעַת לֹא בּוֹגֶדֶת עָיּוּנִי חַיִּים,

אוֹהֶבֶת ווֹדְקָה רֵדְבּוּל וּלְהָרִים בְּאֵרוּעִים.

מְחַיֶּיכֶת מְהָאַאוּדִּי וְגָרָה בְּקַּרְטוֹן,

לוֹבֶשֶׁת אֶת הַגִּ'ינְס הֲכִי יָקָר מֵהָעִתּוֹן.

שׁוּפוּנִי עֲלֵיכֶם עוֹשָׂה וְלֹא מִתְחָרֶטֶת,

פַּעַם בְּשָׁנָה בְּאוּמָן אֶת הָרֹאשׁ דּוֹפֶקֶת.

עַל הַקֶּבֶר, בַּכֹּתֶל, בַּשְּׁכוּנָה וְעַל עַמּוּד,

הָרַבִּי אוֹמֵר מֻתָּר עַד שֶׁיָּמוּת מַחְמוּד.

אוֹהֶבֶת שׁוֹקוֹלָד יֵשׁ לִי קְלָאס וְיֵשׁ פָאסוֹן,

תִּקְפְּצוּ לִי עַד מָחָר לֹא יוֹצֵאת מֵהָאָרוֹן.

מְאֹהֶבֶת בְּחַגִּית אַךְ הִיא לֹא תֵּדַע,

אִם מֹשֶׁה בַּעֲלָהּ יִדָּע אוֹתָהּ בַּדּוּק יִיקְּרַע.

בָּכִיתִי לְרַבִּי הֵבִיא קָמֵעַ נָתַן הֶסְבֵּר,

"קְחִי גֶּבֶר גֶּבֶר בַּעַל זַיִן כָּשֵׁר".

אָז חָרָא עַל הָרַבִּי וְחָרָא עַל חָאגִית,

יוֹצֵאת הַלַּיְלָה לַקּוֹמְפוֹרְט לִרְקֹּד עִם לְאַסְבִּית


אהבת נשים

מקור: WixMedia


הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים