top of page

מעיין ראפא| הטרובדורית

כותבת, תקליטנית ועובדת סוציאלית קלינית. לומדת בתואר השני לספרות עברית, במסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון.




הטרובדורית


כבר כשעברתי ליד גיבובי הפח והברזל שחוברו יחדיו למכלאת עיזים, הרגשתי שזהו יום של מזל, אולי אפילו יום של מוזה. בחיים כמו שלי מרגישים בנוכחותו של המזל באופן החריף ביותר. כשמבזיקה בי התחושה הזו, כשנפקחת בתוכי עינה של פורטונה, אני נדרך ומתחדד. החושים מצטללים ונדמה שכל גופי כרוי ופתוח לקלוט את מה שעוד רגע יבליח מולי - אישה, הזדמנות, שיר, הכל יכול לקרות בכל רגע.


הכל זהוב באור השמש היורדת, צפירה שקרניה החלו לצמח ממצמצת אליי, טבעת ירוקה בוהקת סביב מלבן שחור. שתי אצבעות מתגנבות דרך חוטי הברזל ומלטפות את מצחה הלוך-ושוב-כתם חום-כתם לבן. מבטה נבון, הישר לתוך עיני ואז נביחות הכלבים הכנעניים, הסטת ראש מהירה ויד שנסוגה לאחור. אני ממשיך בשביל העפר והם מאחורי, מלהיטים זה את זה ומבריחים את העדר הרחק מן הגדר.


שנים לא הייתי כאן. הסככה שהוצבה ליד המעיין היבש חדשה, כשאני מתקרב אני רואה מים - ירוקים ואטומים ובכל זאת מים. אנדרטה הוצבה לצד הברכה - "עין עוצבת געש - אוגדה 36". כמובן. מעיין נוסף נכבש. אני ממשיך הלאה בדרך, נותר עוד זמן לפני החושך, אני קרוב מאד כעת.


העשב מתחיל להצהיב ופרחים אחרונים מבצבצים מתוכו - נוריות אדומות שהשמש בוערת דרך עליהן. אני נעצר תחת שקדיה שהשירה זה מכבר את פרחיה, קוטף שקד ירוק עטוף פלומה קטיפתית. הוא פריך ורענן, חמיצותו העדינה מתפשטת בחלל פי. רבים לא מכירים את טעמו המיוחד ונרתעים מחשש מן הבוסריות שבו.


משב ריח ממלא את נחירי, זה בוודאי ניחוח האחירותם המשכר, הפרחים הצהובים פוערים אליי את לועם מכל עבר-לא, יש משהו נוסף, ריח דק, מבחיל משהו, אני מתקרב והוא מתגבר ומשתלט, מעלה בי קבס, זו נבלה, אני בטוח בכך.


לפני שהשביל מתפצל אני נוכח לגלות שצדקתי. גוויית צבוע, שרוע על גבו. העור מתוח על בטנו הנפוחה עד להתפקע, הרגליים פשוקות לצדדים וקצוות הפרווה המפוספסת מבצבצים תחת גבו. אני מביט הישר לתוך העיניים השחורות והריקות ומתפעל מהגולגולת העצומה. זבובים מסתחררים סביב הלסתות הפעורות, המלתעות מבהיקות אליי. אין ספק, היופי הפראי ביותר תוקף אותך מבלי שתצפה לו.

אני ממשיך וחולף על פני החרובים המסתעפים ואז מאחורי העיקול, בנקודה בה נפגשים המרעולים היורדים מן הגבעה, נחשף מולי התות השאמי הענק, בן חמש מאות שנים לפחות. העלווה משופעת בפירות שחורים ועסיסיים. ענף אחד שמסוכך על המעיין הקטן והצלול, מניב תותים לבנים, מוארכים ומתוקים כל כך - פלא של ממש.


אני מתקרב אליו ואז מבחין בתלתלים בהירים שהשמש משחקת בהם, פרושים על גב ארוך ודק שעון קדימה, הידיים כנראה חובקות את הברכיים, היא מכונסת בעצמה בתוך היופי והשקט. לפעמים אני תוהה אם זיהוי הרגע שחוזה את ההזדמנות אינו מה שלמעשה מזמן אותה. אני תוהה ואינני יודע, אך בדבר אחד אני בטוח - התחושה המבשרת לעולם לא מאכזבת.


***


המזל הוא ילד שאוהב לשחק ולהשתעשע בך. לעולם לא יחמיץ הזדמנות לשבש, לשנות במקצת את התמונה שדמיינת. אך דווקא השינויים, השיבושים יכולים להוביל להפתעות המסעירות ביותר - דבר מוביל לדבר ואיננו יכולים לדעת מה יתגלגל בסוף, רק לחוש, להבחין ברמזים קטנים לעתיד לבוא.


היא לא חיבקה את רגליה, היא חיבקה תינוק. היא שרה לו בפורטוגזית. שמעתי את קולה הצלול והרך מתגבר ככל שהתקרבתי, כשהבחינה בי השתתקה וחייכה. אז החוותה לצידה על האריג הסגול שהיה פרוש תחתיה. היא לא הייתה ברזילאית או פורטוגלית. את השיר למדה כשחיה בברזיל. התינוק היה עטוף ברצועת בד בהיר וגמיש שכרכה סביבם, ספר סגור היה מונח לידה ועליו הכותרת "הדרך לגן עדן". התיישבתי לצידה. מאוחר יותר תספר לי שבמשך חודשים היא מנסה למצוא רגע להתחיל לקרוא בו ללא הצלחה.


היא גרה "ממש כאן", הצביעה על שורת הבתים שמהווים את קו הגבול בין העיר הקטנה לואדי. אצל הוריה. לפני כן לא גרה בשום מקום, כלומר גרה בכל מקום - ממש כמוני. נדמה שכח שלילי דחף אותנו למרחק משתנה זה מזו - בקרבת אותם קווי אורך אך לא אותם קווי רוחב ולהיפך, עד לרגע הזה בו התמגנטנו שנינו למקום הזה, לרגע הזה. כשהיא דגה עם האינואיטים באלסקה אני עמדתי נפעם מול פסלי המוֹאַי באי הפסחא, כשהיא שטה בפַאלוּקָה על הנילוס בלוקסור אני התגנבתי לתוך ואדי אל-הידאן שבירדן וצפתי במי הנהר שמעיינות חמים נשפכים אליו ומקשטים את זרימתו באדום וכתום. בזמן שהיא נהגה בוואן הישן בדרכי העפר שבין פסגות מונגוליה אני ניקשתי עשבים בשדות האורז הירוקים שבטרסאות המוצפות בנפאל. כשהיא ארגה שטיחים צבעוניים במקסיקו אני רכבתי באופניים בעליות סן פרנסיסקו. כשהיא הברישה בעדינות את העצמות שהתגלו בחפירות הארכיאולוגיות במשולש עפר באתיופיה אני צפיתי בכמרים מגרשי השדים בכנסיה בחוף השנהב. כשהיא הדיחה כלים לצד אלפי אנשים, בקרקוש הסואן והאינסופי שבמקדש הזהב במחוז פנג'אב שבהודו אני הקפתי לאור ירח את ההר הקדוש בטירובנה מלאי שבמחוז טאמיל נאדו. כשהיא הניחה כתמים עזים וסמיכים של צבעי שמן על קנבס בג'ונגלים של האמזונס אני ניגנתי בחתונה אינדיאנית בהרי האנדים.


"אז מה התחנה הבאה?" שאלתי והיא השפילה מבט והסתכלה בתינוק הנם בזרועותיה, "בינתיים אנחנו כאן." התינוק היה שחום עור. על ראשו המעוגל הצטיירו תחילתן של מערבולות תלתלים בהירות. החמאתי לה על מראהו המיוחד ויופיו, חיוך קטן בלתי נשלט הופיע על שפתיה. "שילוב נפלא שלך ושל האב" היא משכה בכתפיה וענתה "סביר להניח." את התינוק הביאה בעצמה, ללא אב, הסבירה. חייכתי. אישה חזקה, אישה כלבבי.


היא עובדת בחנות לירקות ופירות אורגניים. אורזת, מוכרת, מארגנת, "כשאני מסדרת את האננס על המדף, או חוצה קוקוס לתצוגה, או מסדרת בסלסילה את המנגו - כתום, צהוב, ירוק, אדמדם - בפירמידה צבעונית, כתם ועוד כתם ועוד כתם, אני מרגישה קצת מן ההרגשה שיש כשיורדים מאוטובוס במקום חדש. אולי זה גם הריח. הפירות נושאים בתוכם משהו מן התמצית, הניחוח של מקום."

היתה לה צלקת קטנה מעל הלחי הימנית, נקודה בהירה, מוקפת אדמומיות - זכר לשושנת יריחו. הצלקת הקטנה מעל העור המנומש והשזוף הוסיפה לה קסם פראי. היתה מעין מוצקות בכתפיה החשופות.


היא השפילה את מבטה, שתיקה השתררה בינינו. שלפתי מן התיק את היוקליילי ומיד אורו פניה. שאלתי אם תשיר עם נגינתי, "כן, אם אכיר את השיר," פרטתי על המיתרים, אקורד מינורי שמרטיט את הלב, "שנלך על פורטוגזית? היא חייכה, "אולי ספרדית?" "מה שתרצי, את רק צריכה לבחור את השיר."

"מה? כל שיר?"

"כל שיר."

"אבל מה הסבירות שתכיר…", "תבחרי ותראי."

היא המהמה בשקט, צמצמה את עיניה כמחפשת במחשבותיה, מוצאת, הופכת, משליכה, עד שלכדה. "אתה מכיר את קוּקוּרוּקוּקוּ פַּאלוֹמָה?"

"לא, אבל תשירי אותו ואז אכיר,"

עיניה שלחו בי מבט ספקני, "בסדר," היא חייכה וכיווצה מעט את מצחה כתוהה, זיק סקרנות הבהב מתוכה.

היא עצמה את עיניה ופתחה את פיה, קולה היה רך כל כך, כשכשוך הפלגים, כציפורים שמצייצות עם שחר/

מרפקי הונח על ירכי, סנטר-לחי-רקה שקעו בתוך כף ידי וגם עיני שלי נעצמו.

פקחתי אותן כששירתה פסקה. היא הביטה בי משועשעת, "הרדמתי אותך?"

"חלילה. הרגעת אותי. ועכשיו אמלא את חלקי."

אחזתי ביוקליילי ועצמתי שוב את עיני, ללא כל קושי מצאתי את המנגינה ופרטתי אותה על המיתרים. כשפקחתי את עיניי היא נראתה מופתעת, "כל כך מהר מצאת את השיר, באמת לא הכרת אותו קודם?"

"ביקר לי" הנחתי את ידי על לוח ליבי.

"ועכשיו תשירי ואני אנגן."

נגינתי וקולה התמזגו באופן מושלם, כל צליל שהפיק היוקליילי היה טעון ברגש, הרשיתי לעצמי להוסיף סלסולים ספרדיים, אלתרתי בין הבתים והיא נישאה על גבי המוזיקה ועוצמה חדשה נבעה משירתה. עכשיו הייתי בטוח, ללא כל ספק - קולה, הבעותיה, נשימותיה - שיר אהבה היא שרה. דווקא את השיר הזה היא בחרה לשיר עימי.

"הנגינה שלך נהדרת."

"הקול שלך נפלא. אני מקווה שאת מרבה להשתמש בו."

"בעיקר בשירי ערש." היא חייכה והשפילה מבט אל התינוק.


שאלתי אותה אם אינה מתגעגעת, למרחבים, למסעות. בקצה אצבעה ליטפה את לחיו העגלגלה. "מתגעגעת. אבל גם לא. בשלב מסויים הכל נראה לי דומה-הפרצופים, המראות, הכל הרגיש אותו הדבר. כשקצת יגדל ונטייל ביחד אולי שוב הכל ירגיש חדש." היא ניסתה לנחם את עצמה לשווא. ואז המשיכה, "אני כן מתגעגעת, לזמן - הזמן היה אחר פעם. היה אפשר לישון, להתבטל...וגם, לנגן, לשיר, לצייר,"-"ליצור." הבטתי הישר לתוך עיניה הירוקות. "כן." היא השיבה מבט שהיה בו עצב והיתה בו הקלה, של מי שמובן לפתע ואינו רגיל לכך. "אבל את יודעת," השתתפתי בצערה וניסיתי באופן מגוחך מעט, אני יודע זאת, לנחם אותה, "את יודעת מה אומרים, ברור שזו היצירה האמיתית," החוויתי בידי לעבר התינוק.


היא צמצמה מעט את עיניה, "הוא אולי בא דרכי, אבל לא אני יצרתי אותו." אני לא באמת מופתע להיווכח שהיא לא עושה לעצמה הנחות, לא מעוניינת בנחמות ריקות. היא מבינה היטב את מצבה, למה הכניסה את עצמה. היכן שלא ינחמו מילים ינחם רק החום האנושי והמגע.

רגע לפני שהתחלתי להתקרב הפה הזעיר נפתח בצווחה, היא הידקה אותו אליה מיד, "הוא רעב," מלמלה ומיד חלצה שד בהיר ועגול שכוסה על ידי העולל הלהוט. תלתליה כיסו את פניה והיא ליטפה את לחיו, אצבעותיו הכהות התעקלו ונאחזו בעור הלבן הרך, קולות המציצה נשמעו היטב, קולות של התענגות על שפע החלב החם, המתוק, עד כמה מתוק הוא? מה טעמו בעצם? לו יכולתי לזכור, האם הוא יכול לספק ולערפל גם נפש של אדם בוגר? אפילו לרגע קט. התינוק נראה כשיכור, כמי שלוגם את נקטר האלים, נלחם בעייפותו כדי לגמוע עוד קצת ועוד קצת, השד כה גדול ומלא והוא כבר מתעייף.


כזו מעולם לא הייתה לי. גמיעה חמה ומתוקה, תענוג עד שיכרון, אובדן חושים, טעמו של הדבר הטבעי ביותר, ההנאה העזה והראשונית ביותר. והמגע - זו לא הזקיפות המוצקה המוכרת לי היטב, נראה שיש שם רוך שופע ועוטף, מכיל כל כך עד שאפשר להבלע בתוכו בשכחה עצמית מוחלטת. היא עוצמת עיניים, נעה קלות קדימה ואחורה ומלטפת את גבו הלוך ושוב, כמה היא נהנית לחוש את מבטי עליה, התחושה המבשרת לא מאכזבת - שוב דרך כוכבי, התגלה מזלי, בפני עומדת חוויה שתעלה על רבות אחרות, אקזוטיות ומסעירות, אך בזאת, הפשוטה והקטנה טמון משהו אחר - הנחתי ברוך את אצבעותיי על כתפה ראשה הוסט אליי מיד, עיניה פעורות, קירבתי את פניי אליה ונשמתי את ריח הסבון והזיעה שנדף ממנה. "מה אתה-" היא נרתעה באבחה, קמט מכוער נחרט במרכז מצחה והיא חשקה מולי את שיניה כמו אותו בריון גס רוח בסמטה הלונדונית רגע לפני שנשלח האגרוף-לפני שהספקתי להתרחק ולהגן על פניי התינוק צייץ שוב-פניה השתנו כליל. פיה נפער, היא הביטה בי בעיניים קרועות וזינקה לאחור. חבקה את התינוק בעוז ופרצה בריצה במתלול הצהוב, מפלסת דרך בתוך דרדרים וקוצים בנתיב הקצר ביותר למעלה, אל שורת הבתים הזהים, הפרבריים, עד שנעלמה בסבך העצים והשיחים.


האריג הסגול נשאר פרוש תחתיי. אישה לא יציבה, אין מה להוסיף. היא לא הראשונה ולא האחרונה שאפגוש בדרך. נשכבתי על הבד והבטתי בעלי עץ התות ובפירות השחורים והבשלים. רק תחושה קלה, מעין מועקה נותרה בי. תהיתי מה מקורה, האם זו תחושת ההחמצה, או שמא אכזבה מבגידתו של המזל, לא - זה משהו אחר, שמקנן, שנובר בתוכי, זו המחשבה שאולי דווקא שם, בדבר הזה שיש לה איתו, עם בנה, שם נמצאת חוויה אחרת. עוצמתית כל כך, שמתקיימת במקביל לחיי, להרפתקאות שלי, חוויה שאיני יכול לדמיין, האם זה מה שאני מחמיץ, האם ההחמצה הזו היא מקור הכובד שפשט באיברַי?


ספקות כאלו יכולים לעלות מפעם לפעם באנשים שחיים באופן לא שגרתי, שאין להם בית וזאת משום שהעולם כולו הוא ביתם. אנשים שלא מסתפקים, שחיים את החיים במלואם. יש בכך גם קושי, יש צער - חיים כאלה לא כל אחד יכול לשאת. אך אני יכול. אני מסוגל לשאת את הכל למען חיים של אמת, של יופי ושל יצירה. ומעבר לכך - החיים ארוכים, תמיד אוכל להתחרט, יש לי די זמן.

ובכל זאת, הכובד לא סר ממני, תמיד האכזבה מן המזל מביאה עמה את הספק אך עליי לזכור שהמזל בא והולך, אין דרך לשלוט בו, זו ההבנה החשובה ביותר לנווד כמוני. צריך לדעת להשתמש במה שיש - אם לא הזדמנות ולא אישה, הרמתי את היוקליילי, פרטתי על המיתרים, לפחות יצא מזה שיר.

238 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page