מורן קבסו| חתולי ביצות

נולדה בתל אביב בשנת 1993. סיפוריה פורסמו בכתבי העת "בגלל", "בכיוון הרוח", "יקום תרבות", "מוטיב", "נתיבים", "סלונט" ו"פטל". זוכת פרס סמיט לשנת 2015, פרס עינת לשנת 2017, תחרות הסיפורים הקצרים של "אם תרצו" לשנת 2018 ותחרות כתב לשנת 2019. ספריה "הכלה מטבריה" ו"רובים ובועות סבון" ראו אור בשנת 2019.


חתולי ביצות

גלי ישבה על החוף, בין האבנים האפורות, וצפתה במים הכחולים הבהירים. היא ציינה את יום הולדתה השמונה עשר במסיבה צנועה מתחת לעצי התמר של הקיבוץ יום קודם לכן, ועתה הרהרה מול רוח הקיץ הקלה. זמן רב חשבה על המורה האהוב לאוניד, ולא הייתה מסוגלת למחוק את דמותו מעל לוח לבה.

היא לא ידעה עליו רבות, כי אם דלתה פרטים נדירים כפנינים יקרות – הוא היה בן שישים ושבע וחי בגפו, הוא נולד בבלארוס, הוא היה הגבר הנאה ביותר שראתה מימיה. ימים ארוכים, הייתה מתבוננת בו בסתר, בעודו יושב בגינתו בצל עצי המכנף הירקרקים, קורא את עיתון הבוקר, או לוגם תה מספל לבן. אבל ברגע שמבטו היה לוכד את עיניה, הייתה נמלטת בשבילי הקיבוץ על אופניה, עד שנעלמה בין הפרדסים, ונשמה את ריחם המתקתק-חמצמץ של פירות ההדר.

היא נהנתה לחלום בהקיץ על עיניו החומות החייכניות, ועל שיערו הכסוף ככוכבי השמיים, שנפרשו מעליהם בלילות היבשים. שפתיו הוורודות, שהיו מתעקלות לחצי חיוך עקמומי, הציפו את נפשה באהבה. פניו היו יצירת מופת בעיניה, וכל קמט הסב לו חן רב לאין שיעור. היא ראתה אדם מיוחד, שאין שני לו, וניסתה להיתקל בו מדי יום בטיוליו אל ערוגות פרחי הפרזיה הוורודים והצהובים, שהדיפו ניחוח משכר.

הייתה ללאוניד חוכמה נדירה. הוא נהג להרצות בפני גלי וחבריה על ההיסטוריה של דגניה ב', ולקחת אותם לסיורים בעקבות חיות הבר המקומיות. לא אחת איתרו עיניהם הנרגשות של תלמידיו גירית או נמייה. בימי הקיץ הלוהטים, אפילו צל עץ הפיקוס, שעליו הכהים רשרשו כעדת מתפללים, לא צינן את גופיהם. אז, לאוניד היה מוביל אותם אל הירדנית, לטבול את רגליהם במי הנהר הירוקים-כחלחלים. אבל בימי החורף, היה יושב על כסאו בנפש סוערת, לוחש, "אתם לא יודעים אילו דברים שרדתי, לכל אדם יש צלקות". קולו היה נעשה נחוש והקמטים שעל מצחו העמיקו. כשיצאו להתבונן בנרקיסים הלבנים ובפרחי היקינטון הכחולים, היה מתאר את זמניות הרגע, את הידיעה שאפילו הפרח היפה ביותר עלול ליבול בן לילה. הוא נראה עצוב. אף אדם לא ראה זאת, מלבדה.

באחת משעות הלימוד, חתול ביצות שובב פרץ אל הכיתה, פרוותו זהובה ועיניו ירוקות ועמוקות. גלי מיהרה לאסוף את החתול בידיים אוהבות ולהשיב אל החצר. בדרכה אל הברזייה, שמעה יללות שבקעו מאולם ההתעמלות, מוסיקת בוקר מסתורית. היא נעמדה על קצות אצבעותיה, הציצה מבעד לחלון וראתה את המורה לאוניד ניצב ברחבה, צנום ונמוך קומה, מושיט את ידיו לחבורת חתולי ביצות אמיצים ומאכיל אותם. החתול התגנב בעקבותיה, והצטרף לחבריו בריצה נרגשת. המורה התבונן לאחור, מבטיהם החומים כאדמת הקיבוץ הצטלבו. היא הרגישה כגנבת שנלכדה כשאוצר יהלומים חבוי בידיה, ונמלטה משם.

ימים ספורים לפני סיום שנת הלימודים, נערכה מסיבת סיום בחוות השוקולד, וכל התלמידים נהנו מסדנה להכנת פרלינים. הם הביאו תבניות וכלים, ומזגו את השוקולד המתוק והנוזלי לתוך השקעים, אבל גלי התרחקה מהיתר, וקיוותה שהמורה לאוניד יבחן את שיריה בזמן ההמתנה. היא נטלה קלסר תכול דק והציגה את יצירותיה: שיר נוגה על זוג תנים, שייחלו לטייל בכרם הענבים, אבל לא ידעו איך להצהיר על אהבתם, שיר על עצי הסיגלון הניצבים בציפייה למים שוקקי חיים, לענני גשם, אך לשווא, שיר קרבות דואב, נהר צער שעלה על גדותיו. המורה לאוניד קרא בעיון, מצחו הקמוט מתכווץ, והשקיות שמתחת לעיניו מגנות עליו מפני האמת המרה. "אני לא יודע מה לומר על השירים האלה", מלמל. "מוטב שנכין שוקולד. הסוכר ימחה את הדמעות". ואז הנערים והנערות צהלו, והכריזו שהפרלינים המעוצבים יפהפיים. הוא הביט בגלי בעיניו המהורהרות, כמבטיח שעוד ישובו לשוחח על האלמוגים הנסתרים בשונית נפשו, והתרחק בעקבות ריח הקקאו.

עטיפת פרלין כסופה נחה על כיסא פינתי כתכשיט יקר ערך. גלי התבוננה בכל קפל נייר מרשרש, לפני שאספה את המזכרת הבוהקת כמכת ברק, ורכבה על אופניה חרש, בשעה שלאוניד עשה את דרכו אל ביתו, משתוקקת לספוג את מראה הליכתו האיטית, צעדיו השלווים. סודותיו הטמירים יצרו בראשה סקרנות שנמהלה ברצון להגן עליו. מאחורי החיוך הגאה מסתתרת נפש רכה כחמאה, והיא תנפץ את הקונכייה המפרידה בינו לבין מי הכנרת הצלולים, ימת החיים.

בינה לבין עצמה קבעה כי תטפס עבורו אפילו על מגדל המים, אם המחווה תרשים אותו. מאז ומעולם נהגה להיות זאבה בודדה, לעגה לנערים שציפו לפגוש אותה מתחת לפרחיו האדומים של עץ הצאלון, התחמקה מן הנערות שהציעו לה לטייל במטעי הבננות, ופתאום ייחלה למסור את נפשה בידיו של גבר זר. הרצון לבלות כל שניה בחברתו היה קשה מנשוא. איך תוכל להתקרב אליו? אם רק יבין כמה יופי היא רואה בתלמים החרושים על אדמת פניו הבהירה, וכמה היא כמהה לצייר את דיוקן פניו רק כדי להביט בו עוד רגע. היא קיוותה להסיח את דעתה בטיולים אל שפת הכנרת, אבל הבינה שהמים לא ירגיעו את נפשה הטרודה. הוא הציף את סירת תודעתה, מטביע אותה, קרוב אבל רחוק מאין כמותו, והיא ידעה שאפילו עצי הברוש הקשוחים ייפלו מעולפים אל מול חיוכו.

חופשת הקיץ הפכה לעינוי ממושך, מסרבת לבוא אל קצה. גלי השתרעה על הספה מול המאוורר המותש וחלמה שלאוניד יושב לצדה, חובק את גופה בזרועותיו הכחושות. היא ציננה את פיה בגלידת בננה תוצרת בית, מנסה להתרחק מן השירים הספונים בקלסר החדש, המכוסה תמונות מלאכיות ופרחים בגווני ירוק, ורוד וזהב. על שולחן הזכוכית היו מוטלים מכחולים רטובים, מחברת סיפוריה הפעורה לרווחה כפצע שכל היוד הסגול שבעולם לא ירפא.

בציור הקיבוץ שמעל הטלוויזיה נמזגו מי טורקיז חיוורים לתוך מים ירוקים, וזרמו בלי הפסקה – ימת הכנרת ונהר הירדן. ציפורים חופשיות רנו בשמי הבוקר. ריח האוויר הנקי נסחף סביבה. משאלות שמעולם לא העזה לבקש נאבקו על מקומן בתודעתה, מתפללות להתגשם כגבעולים המבקשים לצמוח מתוך קרקע יבשה. היא הבינה שטוותה את קורי הצער האלה במו ידיה, וידעה שאפילו השוקולד המתוק ביותר לא ייתן טעם לחייה, אם לאוניד לא יהיה לצדה.

עם שחר, גלי ניעורה משנתה אל הקיבוץ הדומם, מקשיבה לשירתה העדינה של הרוח ולמקהלת הציפורים. היא קראה את הסיפור שחיברה על המורה האהוב ועליה, העתיקה את המילים בכתב יד מסודר למחברת בכריכת בד ירוקה וכהה כצמרות העצים, ונתנה שם לסיפור: "הסוכר ימחה את הדמעות". לבסוף, ציירה לב אדום כדובדבן בעמוד הפתיחה, ויצאה אל ביתו שבקצה הרחוק של הקיבוץ. היא הניחה את המחברת על שולחן המתכת המעוטר בציורי סחלבים לבנים וורודים כהים, ונמלטה על אופניה, מחייכת אל העננים המפליגים מעליה בתחושת הקלה.

הימים מיאנו להתאדות אל האוויר הלח. התרגשותה של גלי נמסה כקוביות הקרח שטבעו בתוך גזוז הלימון עם פיסות האבטיח, עד שנעלמה לגמרי. שלוליות פחד נקוו בנפשה כנתזי המים שירו הממטרות על המדשאות הרעננות. היא נשארה עירומה מהגנות, כחתולי ביצות שמצאו רק עצי אקליפטוס. דררות ירקרקות שרקו לה בבוז בין ענפי עץ התמר. אפילו פרחי כובע הנזיר טלטלו את ראשיהם בתוגה. מה היא עשתה?

מקץ ימים אחדים, בשובה מן הכנרת הכחולה והיפה, גלי הבחינה בדמותו של המורה לאוניד צועדת בשביל, מתקרבת לכיוון ביתה. היא מיהרה לרכוב על אופניה מאחורי בתי השכנים הטובלים בשיחי נוי, והקדימה אותו כשהגיעה אל החצר הנעימה והמוצלת. פרחי הפרזיה הססגוניים לבלבו בגווני אדום וורוד. היא ייחלה להתחפר באדמה ולהסתתר בין הגבעולים הירקרקים, אבל פתחה את דלת הבית החשוך, שניחוח קריר פשט בו. לבה פעם בחוזקה. היא נשמה בקושי, ומיהרה ללגום מים מתוך הבקבוק התכול הקטן, להרגיע את היובש בפיה. אז, ניתזה כקליע לעבר החלון והשקיפה החוצה. אם תפחד, תוכל להעמיד פנים שאין אף אדם בבית. אבל הוא הגיע. פסיעותיו חרישיות, נינוחות, כחתול ביצות הסורק את סביבתו לפני הזינוק אל הנהר. ידו ארוכת האצבעות צלצלה בפעמון הדלת, והוא חייך בנימוס למראה פניה של גלי, "בוקר טוב, אפשר להיכנס?" היא הנהנה ונסוגה לאחור, בולעת את רוקה. ברכיה רעדו. "ישנם דברים שעליי להסביר לך", פתח, והבעתו הרצינית הסבה לה חשש בלתי נדלה. הוא בחר בכורסת הבד הלבנה, התבונן בחדר המגורים המעוצב בסגנון כפרי, והורה לה להתיישב מולו.

היא צנחה על הספה, מהורהרת, עיניה נדדו מפניו המלבניים, בעלי הזוויות המעוגלות, אל צווארון חולצתו התכולה החיוורת, ומשם אל מכנסיו האפורים הכהים, ואל נעליו המצוחצחות. היא קיוותה שישוחחו על כל דבר, מלבד סיפור האהבה המתוק, שעתה נראה מר מתמיד, ובו תיארה את כל איברי גופו ואת החיבה שהייתה עתידה להעניק להם, ואף כתבה על עתידם המשותף, אוחזים ידיים, מחייכים, טובלים את רגליהם במי הירדנית הירוקים מקנאה. הוא נתן בה מבט קל, גבתו מתרוממת כתמיד, ולא אמר דבר. ריח מי הקולון שלו ריחף בשלווה באוויר שעבר ביניהם, וראשה של גלי נעשה סחרחר. המורה לאוניד נשען לאחור כקיסר, והיא, ברגליים משוכלות, בסנדלים רטובים עדיין, ישבה קפואה ודמיינה את טבעת הכסף שתעטה על אצבעו האצילית.

הוא חייך מעט. "מצאתי את הסיפור שלך על השולחן וקראתי אותו. יש לך לב טוב, אני רואה את זה במילים שאת כותבת". לרגע, בהה בציור בגווני הטורקיז התלוי על הקיר, והישיר שוב את מבטו, עיניו החומות משתקות את גופה בעדינותן. "אבל אני לא יכול לנצל אותך. אני מבוגר, ולא מסוגל להיות בקשר עם נערה צעירה", פסק לבסוף. "הפערים בינינו לא גדולים", השיבה, "אתה חכם וגם אני... אנחנו נסתדר ביחד, אתה תראה שתהיה מאושר!" קולה היה ערב, אבל לבה החל להיסדק ככדור שוקולד שספג מהלומת פטיש. "את צריכה לשכוח אותי ולהמשיך הלאה". "אבל אין אף אחד כמוך", קבעה, וצער עמוק הציף את נפשה. היא לא ידעה איך תוכל לשכנע את המורה לאוניד לתת לה הזדמנות, מבחן חוזר. הרי היא תסכים לשחות עד בלארוס ובחזרה למענו, ובלבד שיתיר לה להעביר יד אוהבת על פניו הנאים, לפני שתנשק לשפתיו. "כל טוב", קם ויצא מן הבית.

גלי ליטפה את בד הכורסה באצבעותיה העגומות, וניסתה להסדיר את נשימתה, אבל האכזבה סירבה להרפות מנפשה השבורה. כעבור שבוע, ביקרה שוב בחוות השוקולד. הימים התקצרו, ורוח בין הערביים המנחמת קיררה את שבילי הקיבוץ. היא הניחה קופסאות מתנה שופעות פרלינים איכותיים בסל אופניה, ורכבה לדרכה. מבלי להסס, ויתרה על מתיקותם המרגיעה של הסוכר והקקאו, והותירה את הקופסה בצבע הטורקיז, שצורתה לב, וחזיתה מעוטרת פרחים ודמויות פלמינגו, על השולחן בחצר ביתו של המורה לאוניד. תקווה מחודשת יצרה חיוך על שפתיה. אבל הימים חלפו, והיא לא זכתה לכל מענה.

רק בתום חופשת הקיץ, גלי ישבה על חוף האבנים האפורות וניסתה לשכוח. היא צפתה בזריחה המרהיבה ביופייה מעל הכנרת, שנצבעה בהילה סגלגלה-ורדרדה. רעיון הבזיק במוחה. היא שלפה את הטלפון הנייד מתיקה והקלידה את שמו בתעלת החיפוש. תוך שניות, מצאה אתר אינטרנט שהקים ארגון מקומי להנצחת זכר השואה, ובו הופיעו שתי מצגות. האחת תיארה את ימיו של המורה לאוניד כילד בשנה החמישית לחייו, שישים ושתיים שנים קודם לכן.

מרד פרץ בגטו לחווא, אחרי שאיכרי בלארוס הצוננת כרו בורות. האש כילתה בתים ובני אדם. מעל אלף גברים, נשים וילדים איבדו את חייהם. אלף הנותרים נמלטו אל ביצות פריפיאט, גבורתם תיזכר לעד. רובם נתפסו שם, אמיצים עד הרגע האחרון. פחות ממאה אנשים שרדו את המלחמה. הדי יריות קרעו את החלל, זכוכית התנפצה לרסיסים, עלי כותרת צנחו מעל פרח צהוב חיוני בזה אחר זה, התפזרו נטולי חיים על הקרקע האכזרית, עד שהפרח ניצב בודד באבקניו הנרעדים, מוכה אך נחוש אל מול הרוח הסוערת. אף עלה כותרת לא נותר לו. כל משפחתו של לאוניד אבדה. רק הוא נשאר. לבד בעולם. רק חתולי הביצות.

גלי נלחמה בדמעות שנקוו בעיניה, ופנתה לצפות במצגת השנייה. מוסיקה עדינה ושלווה התנגנה, כשעל המסך התחלפו תמונות נוף. מילים מעוררות השראה ריצדו באותיות לבנות, מתארות את הפלא שבקיום, את רוחבו של האופק ונצחיותו של הים. התצלומים הציגו נופים של יערות ירוקי עצים והרים כחולי פסגות, ימים תכולי מים וגרגרי יער אדומי קליפות, שקיעות ורודות קרניים ושדות צהובי פרחים. צלילי הגיטרה הקלאסית רפרפו על נימי נפשה. היא הקשיבה לנגינת הפסנתר, הדמעות זורמות על פניה כנהרות.

ואז השליכה את חפציה על החוף, ורצה אל תוך המים. "איך הם יכולים לעשות דבר כזה?" התייפחה. זרועותיה הקרות של הכנרת עטפו אותה. היא צללה פנימה, מתירה לעצמה לשקוע במצולות, ולרגע, חשבה להישאר שם. אבל האוויר האוזל החריד אותה, והיא עלתה שוב, בגדיה רטובים, גופה מוקף במים הצלולים והזכים מכל עבריו. אז, צפה על פני מי הטורקיז המלטפים, הרחק מכל רובה, הרחק מכל בן משפחה שנפל אל בור הירי, ובכתה עד שלא נותרו דמעות בעיניה.

כששבה לביתה, כתבה על דף נייר, "אני אהיה עלי הכותרת שלך, אני אהיה כולם!" אבל נודע לה שהמורה לאוניד עזב את הקיבוץ וטס לארצו הקפואה, לתקופה שאורכה בלתי ידוע. הוא ארז את כל חפציו. רק קופסה בצורת לב נחה במגירת שולחנו. בתוכה, נותרה המחברת הירוקה הכהה, וכפילי הדיו האוהבים של לאוניד וגלי הוסיפו לחייך ולטבול את רגליהם במים, מוקפים פרחים.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

אמנה עריאן

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים