מוטי זליקוביץ| ילדותי בירושלים בימי מלחמת ששת הימים
ילדותי בירושלים בימי מלחמת ששת הימים
נולדתי בירושלים בשנת 1957 וגדלתי בארמון ברחוב הנביאים 38.
ארמון? אכן ארמון! בתחילת ה 120 זאודיתו – קיסרית אתיופיה החליטה לבנות בירושלים בית ראוי בו תגור באחרית ימיה ובשנת 1928 נחנך הבית, אולם הקיסרית מעולם לא זכתה לגור בו ואני כן, ומאז ועד היום משמש הבנין כבית שגריר אתיופיה בישראל ובילדותי חלקו היה מושכר ליהודים ובהם משפחתי.
כשפרצה מלחמת 6 הימים הייתי בכיתה ד בבית הספר דוגמא עוזיאל שהיה במרכז העיר, והחיים היו שגרתיים למדי ויחד עם זאת היתה אווירה מתוחה באוויר, אנשים עבדו בשכונות במילוי שקי חול שהעיריה סיפקה והערמתם בכניסה לבניינים ובחלונות, פנסי המכוניות נצבעו בשחור או כחול כהה כדי לעמעם אורות ועוד.
כשפרצה המלחמה אבי היה בעבודתו במשביר לצרכן במרכז העיר בכיכר ציון, ואימי בעבודתה גם היא במרכז העיר ואני הייתי בבית הספר. המהומה החלה לפתע, אני זוכר אזעקות, צעקות וריצה בהולה למקלט בית הספר בו הצטופפנו כולנו יחד תלמידים ומורים. חווינו תחושות של מתח וחשש, חוסר ידיעה וציפיה לבאות. אני זוכר בעיקר את ההמתנה הארוכה להורים שיגיעו, כי לא הרשו לאף ילד לצאת בלי לווי של הורה. בדיעבד הסתבר לי שהיו ילדים שהוריהם לא יכלו להגיע והם שהו במקלט בית הספר יומיים שלושה.
אימי הגיעה במפתיע זמן לא רב אחרי שירדנו למקלט. היא אחזה בידי ויחד רצנו לאורך רחוב בן יהודה, ירדנו לכיכר ציון ונכנסנו למשביר בכניסה האחורית. יחד עם אבא הלכנו שלושתנו הביתה. היתה זו הליכה שאותה לא אשכח לעולם. ביתנו ברחוב הנביאים ניצב בדיוק מול ביה"ח "אוגוסטה ויקטוריה" ששם ישבו צלפים ירדנים וכיוונו על כל מי שעבר ברחוב. היינו נתונים בלחץ אדיר – גם לעבור ברחוב שאנשים כבר נפצעו בו מאש הצלפים וגם להגיע בהקדם לדירה של סבתי שהיתה באותו הבנין, וסבתי אשה מבוגרת. ההליכה באותם 200 מטרים מפינת הרחוב ועד הבית שלנו ארכה למעלה משעה. חיפשנו מחסה, חיכינו להפוגה ביריות ואז רצנו מטרים ספורים ושוב התחבאנו. כשהגענו לבניין לא יכולנו להיכנס למקלט שהיה בחלקו האחורי ולכן נכנסנו לביתה של סבתה בקומה הראשונה וגם שם היינו במסדרון ולא בחדר פנימי.
באמצע הלילה הראשון או השני נשמע קול נפץ עז ובהנין רעד כולו. בבוקר אבי יצא לראות מה קרה, וראה שהייתה פגיעה ישירה של פגז בדירה שלנו בפינתה הבניין. למרבה ההפתעה הפגז לא חדר לצד השני לתוך הדירה הודות לבנין המסיבי שקיסרית אתיופיה בנתה.
באותו לילה נפל פגז נוסף לתוך עמדה של צה"ל בחצר משרד החינוך דהיום ברחוב דבורה הנביאה ושלושה חיילים נהרגו מפגיעה ישירה. שניים מהם היו חברים של אבי. עד היום ניצבת אנדרטה במקום.
בשבת הראשונה שלאחר המלחמה הלכתי עם אבי יד ביד לראות את הכותל המערבי ששוחרר. הלכנו מסביב דרך הר ציון במשך מספר שעות עד שהגענו לכותל. הרבה אני לא זוכר מאותו היום, אולם תחושת ההתרגשות ורוממות הרוח שהרגשתי טבועה בי עד היום. פרץ אז מן גל של גאוה ושמחה, התרגשות והתעלות רוחנית ששטף את המדינה, ואני ילד בן 10 כבר השכלתי להבין שאני פוסע ברגליי הצעירות ועושה היסטוריה.