לימור עצמון| על יחסים ואינטימיות
אמנית ויוצרת רב תחומית בכתיבה, בציור, בפרפורמנס, בצילום, ובוידאו-ארט. עוסקת במגדר, אתניות ורליגיוזיות. מתרגלת ומנחה מדיטציה בתנועה, קול ומיינדפולנס. ילידת 1964. מטפלת רגשית באמצעות אמנויות (M.A). מתגוררת בעיר רחובות.
על יחסים ואינטימיות
את.ה עוד ברוגז איתי? אנחנו כבר לא חברים.ות טובים.ות? מה? שיח מזין, מעשיר, סוער, מפתח ומתפתח חייב להיות מיני? מה זו אינטימיות? מה אינטימיות היא בהכרח מינית? ואם היא לא מינית אז היא לא כוללת מבט, מגע, דיבור, ריח, טעם ואהבה? ואיפה עוברים הגבולות בין אינטימיות עם לבין אינטימיות בלי? מי משרטט.ת אותם? הם קבועים או משתנים? ומה קורה אם ולכשעוברים.ות אותם? מה חווה זו ששרטטה או זה שנחצו לו הגבולות? במודע או שלא? האם הקוים הם אותם קוים? אותם קודים קוגניטיביים? אותן תפיסות, אמונות, אידיאלים? אותן הסכמות ועמדות? האם הקוים שלך ושלי משורטטים על פני אותם קודים התנהגותיים שמבוססים בעיקר על התחושות והרגשות? ומה קורה כשהם בכל זאת נחצים? איך אפשר לשקם אמון שנפגע? איך אפשר לשקם לא רק את היחסים הקונקרטיים שבתוכם נחצו הגבולות, אלא את הביטחון הקדום ששוב התערער, עכשיו כמו אז. איך נוכל למצוא התרה, תיקון, חופש וגאולה מאותה עכבה עתיקה, מאותו זיכרון ראשוני שצרוב לנו במערכת העצבים ומשחזר עצמו לעייפה במציאות, לאורך רצף החיים, מאז ועד היום?
האם הלמידה, התיקון, השיעור הפעם הוא לסגור? לנעול את הדלת לעולם? לחתוך? לגזור? לנתק? להתנתק? להעלם? להיאטם? להסגר? להתקדם הלאה? היה, תם ונשלם, לשים גבול חד משמעי? או להיפך, להרחיב את הגבולות, להיות, להישאר, לשהות, לחוות יחד ולתת ביטוי לכל השדים, הכאבים, המפלצות והפחדים, לכעוס, לבכות ולהכיל, להחזיק, לעטוף, את עצמך והאחד את השני ואחת את השנייה, עד שמתאפשרת לשניים או לשתיים תובנה, מתוך תפיסה של שפע ולא של חסר, שיש מספיק מקום, זמן, מזון אנרגטי, רגשי, פיזי ואינטלקטואלי לכולם, לכולן. ואולי איכשהו לרקוד על רחבת הרצף הזה שבין הצטמצמות להרחבות?
אז נעלבנו, אז מה?! אז התאכזבנו, אז מה?! אז כאב לנו נורא, אז מה?! אז הכאב באותו רגע היה מפחיד ומטלטל ומשפיל בחוויית חוסר האונים היחסי מולו נכון לאותו רגע, אז מה?! מה הדרמה הגדולה?! שהרי היה זה ריקוד, שלמרות כל האפשרויות האינסופיות, הפוטנציאליות, לא יכול היה להרקד אחרת, ולא בכדי. בהנחה שאנו מתפתחים ומתפתחות בתוך מערכת יחסים עם עצמנו ועם האחר.ת, אפשר לומר שהריקוד הפרטיקולרי נובע מתוך הצורך, הרצון, לשחרר ולתקן את המגבלה, את החסימה, את הכשל, את החוויה הקדומה, לטובת תובנה עזה, עסיסית ומטפטפת, שעדיין לא השכלנו לחלצה.
האם אנו מסוגלים ומסוגלות להיות על הרצף הזה שבין צמצום להרחבה בכל מצב? האם אנו בוחרים ובוחרות להמשיך יחדיו את השיעור, המחקר, שבעבורו זימנו אותנו החיים, המציאות או הקוסמוס למפגש מחודש? אריה ולביאה, אריה ואריה, לביאה ולביאה, השווים ושוות בפראיותם, בתוקפנותן, במסוכנותם, בערכן, בכוחם וכבודן, ברגישותם ובשובבותן, אריה ולביאה בוגרים.ות שהם.ן גם נערים.ות, ילדים.ות ותינוקות בעת ובעונה אחת?! שהרי קשר יכול לקבל הרבה אופנים, צורות ומבנים, אך האם בהכרח תהיה קיימת בו האהבה והכמיהה לאותה חוויה ראשונית? האם נרגיש אותה עדיין מהדהדת בתוכנו מאי שם?
לכל אחד ואחת חיים משלו ומשלה, קו, דרך, רצף התפתחותי, יחסים עם א.נשים, כל אחד חופשי לחייו וכל אחת חופשיה לעולמה. ובמקביל, מתקיים תהליך למידה חוויתי משותף בו האמת חייבת להיות מונחת על שולחן העבודה. חקירה משותפת עם כל הכאב והסכנה. לא מתוך זלזול או עלבון אלא דווקא מתוך מקום של בחירה וחופש. הרי אף אחד.ת לא חייב.ת כלום לשני.ה אלא בכבודו.ה ובאמת המדוברת וגם בכישלונה, במתקפות הקשות עליה והניסיון להרוס אותה, והאחד.ת את השני.ה, וכל אחד.ת את עצמו.ה מתוך אותו איום, מתוך אותו פחד הישרדותי, קיומי, קדום, בראשיתי.
והכאב נוגע בגעגוע והגעגוע מעכיר את אורו של הלב, הבלתי אפשרי נפגש בשנית ובשלישית וברביעית ובחמישית והשישית בתקופת חיים אחת. התשוקה העצומה והשליטה בשפה הסומטית אותה אנו חולקים, באופן שרק שוויון העוצמות והכנות, מאפשר את זה הקשב, את זו הרגישות, את זו ההסתכנות, הכאב ועל כן זו הדריכות וההגנה והמתקפה על כל האוצר הבלום הזה. והתקווה, לרגעים מאירה את ההדדיות בה הכול מתאפשר ואפשרי.