לילך סטמבולצ'יק| התספורת

אמא לשלושה ומתגוררת בכפר יונה. בעלת תואר ראשון בספרות, תואר שני בחינוך ובהוראת בספרות, ובעלת תואר שני נוסף בטיפול באמנויות, וכן בעלת תעודת מדריכה בכירה לאמנות. כותבת שירה ופרוזה. אוהבת ללמוד, לקרוא ולכתוב, מורה לספרות ומדריכה לאמנות. הוציאה לאור ספר שירה "דרך אישה בעלמא". פרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת ספרותיים שונים, ובאנתולוגיות שונות . 

התספורת

כמעט ערב, האור שהבליח מהחלון צבע את הסלון בגוונים רכים, סוף סוף מעט שקט. גבי לקח את אורי לגן המשחקים, לפני שהלך אספתי את שערו בקוקו, הילדון עוד מעט בן שלוש, ואני הבטחתי לעצמי שבגיל שלוש אספר אותו, הוא אף פעם לא הסתפר, שיערו החום, הרך והגלי והמבריק גולש כמעט עד מותניו. אני אמורה לחוש הקלה, הוא שונא להסתרק ואני תמיד נאבקת בו באמבטיה בשעת הסירוק היומי, אך כל מה שיכולתי לחשוב ברגע זה, שאני הולכת לאבד את התינוק שלי, לילד בוגר, שונה. טאטאתי את הבית במהירות, יש לי מעט זמן לסדר, לפני שישובו מגן המשחקים ואורי יהפוך הכל.

דפיקה בדלת, אוף, לא הספקתי לעשות כלום, הם בקושי הלכו וכבר שבו, ואני קיוויתי שאספיק לסדר ואז לשתות קפה שחור בשקט. אני ניגשת בכבדות לפתוח את הדלת, עיניי מתעכבות על פניו של אורי, אשר מונח בזרועותיו של גבי, ואז על שיערו, אישוני מתרחבים מתדהמה, שיערו של בני קצר, קצוץ, כרות, ללא שיפעת שיערו פניו נראות קטנות וחיוורות כל כך.

"למה סיפרת אותו? אני מרימה את עיניי ומתפרצת כלפי גבי.

רגע

אני מתאבנת במקומי, האדם שאוחז בבני אינו גבי, זהו אבי. אבי שחטף דום לב בנעוריי, אבי שביצעתי בו החייאה במו ידיי, לשווא, והוא הותיר אותי לבד, מפוטמת ברגשי אשם. תוהה איזה סבא הוא היה יכול להיות.

מבטו ננעץ בי, מבט מפויס, כמעט מתנצל, ואז גחן אליי והושיט לי את בני.

אורי הושיט אליי את ידיו, התכופפתי ואחזתי בו.

"רוצה לשתות קפה שחור, כמו פעם?" שאלתי בתקווה

"אני כבר לא שותה קפה שחור, זה היה פעם, מזמן"

והוא הסתובב באיטיות והלך, מותיר את הדלת פתוחה, ואותי ובני בזרועותיי בוהים בגבו המתרחק, והרוח הקרירה שנשבה פנימה, לא בידרה את שיערו הקצר של בני.