לילך סטמבולצ'יק| אבא של ניסים הוא מנקה רחובות
אמא לשלושה ומתגוררת בכפר יונה. בעלת תואר ראשון בספרות, תואר שני בחינוך ובהוראת בספרות, ובעלת תואר שני נוסף בטיפול באמנויות, וכן בעלת תעודת מדריכה בכירה לאמנות. כותבת שירה ופרוזה. אוהבת ללמוד, לקרוא ולכתוב, מורה לספרות ומדריכה לאמנות. הוציאה לאור ספר שירה "דרך אישה בעלמא". פרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת ספרותיים שונים, ובאנתולוגיות שונות .
אבא של ניסים מנקה רחובות
אבא של נסים שלמד בשכבה מעלי היה מטאטא רחובות, לכן ניסים היה ידוע, בגלל אבא שלו, כך כולם הכירו אותו, בתור הבן של מטאטא הרחובות. הייתי רואה את אביו כל יום בדרך לבית הספר, גורר בכבדות את העגלה עם המטאטא והיעה. גופו כפוף, עיניו כבויות, נראה הרבה יותר מבוגר מגילו ,פניו שחומות מהשמש, הוא אף פעם לא חייך, גם לא כשראה את בנו, וזה היה ניגש אליו, והוא כאילו מעולם לא הבחין בו.
באחת הפעמים שצעדתי אחריו בדרך לבית הספר שמעתי את ניסים אומר לילד שהלך לצידו, "אתה יודע כמה אבא שלי מרוויח? הרבה יותר מאבא שלך, יש לו חבילה של כסף", על פי השתיקה, לא הייתי בטוחה שהילד השתכנע בכך יותר ממני.
אף אחד לא קינא בניסים, נכון, לאף אחד מאתנו לא באמת היה כסף לבזבוזים, חוץ מדינה שאבא שלה היה ירקן, והיא הייתה קונה לי ממתקים מהקיוסק בדרך הביתה. האבות של כולנו עבדו בעבודות קשות יום, אבא שלי היה פועל במפעל, אבל כולנו שמחנו בסתר ליבנו שאבא שלנו הוא לא מנקה רחובות.
בוקר אחד בדרכי אחד למכולת לקנות לחם, ראיתי את ניסים לצדו של אבא שלו, מטאטא יחד איתו את הרחוב, ניסים הבחין בי והסמיק כולו, ואז העביר את ידו על גרונו בתנועה של שחיטה "אם תגלי זה יהיה הסוף שלך". ואני נרעדתי.
לא סיפרתי לאיש כי חששתי, והשתדלתי לא להיתקל בו. שבוע לאחר מכן, בבואי לבית הספר, קדמה את פני מהומה בבואי לבית הספר, אימו של אחד הילדים עמדה שם, צעקה והניפה את זרועותיה, הבחנתי בניסים מובל בכוח על ידי מספר ילדים אל המנהל, "מה קרה?" שאלתי את אחד הילדים מהכיתה, "ניסים פוצץ מישהו במכות, כי הוא לעג לו שהוא מנקה רחובות בדיוק כמו אבא שלו" .
אניני יודעת מה נסגר באותו היום, אך מאותו יום והלאה, בכל פעם שראיתי את ניסים, כתפיו היו שפופות, כמו איש זקן, עינו כבויות, מושפלות, ולא יכולתי שלא לחשוב עד כמה הוא נעשה דומה לאביו. זמן מה לאחר מכן, ניסים נעלם, אחד הילדים סיפר לי שהוא עזב את הבית לפנימייה, התעצבתי עבורו, עיניו הכבויות ליוו אותי, בכל פעם שנתקלתי באביו בדרך לבית הספר.
בחופש הגדול ,כשהייתי בדרכי לחברה, ראיתי אותו מגיע לביקור אצל הוריו, לבוש בגדים יפים, מבטו השתהה בי, רציתי לומר לו שאני לא סיפרתי לאף אחד, ושאין לו במה להתבייש, זה לא שהאבות של כולנו בשכונה הם רופאים או עורכי דין, רציתי לומר לו שהוא יכול להתאמץ ואולי הוא יהיה רופא או עורך דין, ואולי גם אני אהיה משהו, אם אפסיק לחלום בשיעורים,
אבל לא אמרתי כלום, כי למעשה מעולם לא דברנו, ובתוכי עדיין קצת חששתי ממנו, קיוויתי שהוא קורא מחשבות, למרות שידעתי שאין דבר כזה.