לבנה מושון| שטר מחילה

ילידת תל אביב, סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "שתיקת הצמחים" (מועמד פרס ספיר 2014), " כריתה" (2019), "אהבה חמוצה" (זוכת פרס טשרניחובסקי) ועוד כ- 40 ספרים לילדים ולנוער. זוכת פרס אקו"ם בשתי קטגוריות. עבדה בהוראה באור יהודה 23 שנה. מנחת סדנאות כתיבה וחוגי קריאה. חובבת ציפורים. נשואה ואם ל-3, תושבת גבעת שמואל.




שטר מחילה


כבר שבוע נודדת שנתה בלילות, ואמש ישבה במרפסת עד מאוחר ופחדה לעלות על מיטתה. כבר היתה מותשת משכיבה על הגב ובהייה אל תוך האפלה, מהיעדר השקט ברגליה ואין סוף ההתהפכויות מתחת לשמיכה ומעל השמיכה. טרוטת עיניים ומטולטלת אברים הלכה למקום עבודתה בסניף קופת חולים. אחראית על פקידות הקבלה. לא שמעה מה מדברים אליה. בלבלה את מספרי הפציינטים. ידיה רעדו על המקלדת.


בטלפון אמר לה שהוא צריך לראות אותה, להסביר דברים, הוא מאמין שתסלח כמו משה שירד מההר בפעם השנייה, לחם לא אכל, מים לא שתה, רק ישב וביקש לעם מחילה, וכמו שהעם נמחל, היא תמחל לו. פתאום חישבה ומצאה שחודש אלול נכנס, הימים לוהטים וצחיחים כמדבר, ובמניין הימים היֶרַח חסר. ובכלל כל הקרע התרחש לפני שנתיים, ודווקא באלול. היא תמהה אם מלמעלה שולחים לה אותות. עתה, אחרי השקט וההשלמה, אחרי שהתרגלה, אותו אלול חזר לטלטל אותה. והוא? איפה הוא היה כל הזמן הזה. איך חלפו הימים, כאילו נמחקו מלוח השנה של לבה. לא זכרה את פני הבחורים האחרים שהתראתה אתם לאחר לכתו, מחוקים היו. היתה הולכת אתם ברחוב או בגן ציבורי. הם משוחחים אתה שיחת נימוסין, מבררים דברים, מגששים, משתדלים למלא את החלל בפרטים ובמשאלות חיים. והיא, תמיד פזורת דעת, כבויה, מלאת איי שתיקה, חסרת משאלות ואין בה הרצון להרשים. ובטלפון, כל הזמן בטלפון, צריכה להתנצל ולמלמל: נראה לה שלא ילך, לא יצלח, לא נועדו לזיווג. דוחה אותם ברוך ובעדינות, במלים של שבת ויום טוב ובכל טוב הברכות. חוזרת וחושבת על הִלל, אותו חתן סורר, שואלת אם הכליות לא מייסרות אותו, אם ראשו בדבר, אם למד שיעור לחיים כמו הכלל והוא בוער בו כעת, בימים קשים של קורונה.


מרגע שהתקשר בתחילת השבוע ידעה בתוכה שאינה רוצה לראות את זה שהיה כמו נקודה שחורה בשלג של לבה. מוריה, קרא בשמה, את שותקת? אני מבקש רק פגישה אחת, הפציר בה הפצרה בלתי מובנת. מה זכותו לבקש ממנה דבר וחצי דבר. לשם מה, שאלה, ולמי זה יועיל, ומה הטעם עכשיו לאחר שנתיים. הַבעירה כבר כבתה. למה היא צריכה לראות את הכביסה הזאת שוב. כך נפלט מפיה. כביסה, שמעה את עלבונו על הקו.


אסור לאדם להיות אכזרי ולסרב להתפייס, אמרה פעם מורתה בסמינר את דברי המוּסר, והוסיפה: שהאדם לא יכניס בליבו מידה של אכזריות, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ואם המבקש חזר בתשובה באמת, יסלח לו. לא ינקום ולא ייטור. הלל רק תפס רגליים קרות וברח. ביטל אירוסיה חודש לפני החופה כשהיא ואמה עמדו אצל התופרת לאחר שכיתתו רגליהן בין חנויות הנעליים, התופרת נעצה סיכות במותני שמלת השבת-חתן שמדדה ובדיוק אז הודיע והלבין את פניה. כל כך החווירה. ובכל השבועות שהיו קודם, בכל ימי התלבטותו, בחיכוכים הקטנים בזמן ההכנות, בחילוקי הדעות, היא דווקא היתה התומכת והמבינה. דיברה אל הגיונו ואל הגיונה. הוריו הבינו למצוקתו. הם שעמדו מאחוריו כשהחליט לבטל. לא ביקשו את מחילתה.


הוא היה אהבת חייה. הם היו הכול זה לזה והכול נעלם כשהתקשר והודיע. כל כך רצתה עוד שיחה אחת. אחת בלבד. להבין. לשמוע. אבל הוא לא נתן לה את המתנה הקטנה הזו. כשהתקשרה, ענה לה אביו שכך הם פני הדברים וביקש שלא תטריד. הפרידה נכפתה עליה מתוך בלבול ולחץ, בתהליך שלא התחיל ולא הושלם. חדה מדי, פוצעת. כמו תער על העורף. הבנה לא היתה, לא של דבריו ולא של מעשיו. ומאז עלו אצלה תובנות. שנתיים של תובנות. נראה שהתבגרה, אולי התגברה. היא לעולם לא תחזור לתמימות של פעם. ואז, פתאום, כמו שד מהעבר, צץ השבוע והגיח. וכשהתחמקה, נכנס למרדף. מתקשר ומבקש. כמעט מתחנן, כמעט לוכד.

מה אתה רוצה מחיי? התפרצה עליו ביום שני, אנחנו במגיפה...


זה לא הוא, אמר, זה אבא שלו, והספקות. לאחר גמגומים הוסיף ברעד, אבא שלו רוצה שתחתום על שטר מחילה כדי למנוע עיכובים.

ונשארה חסרת מלים. ניכר שלא חשב על הפגיעה בה, על השפלתה. הטבעת שהחזירה לו, ושאר המתנות. הוויכוח של אבא שלה עם מנהל אולם השמחות. אמה אז אמרה, שמעמידים אותה בניסיון, ונסעה לביתו באוטובוס והאוסף בידיה. כולם החזירו את החליפות לארונות. את השמלות שתפרה חילקה, לא רצתה שיגעו בעורה. כלי הבית שנקנו בחדווה בקפידה ובתשומת לב נארזו והועלו למדפים העליונים בארון. היא עצמה שתקה. אמרה, אם זה רצונו, יהיה. היא לא תעמוד בדרכו. היא היתה בסדר ככל האפשר. רק בלילות הופיע הבכי, בכי שנמשך שבועות וחודשים. והָעמידה. העמידה ברחוב, מסתתרת מאחורי קיר ומשקיפה לעבר חלון ביתו. עכשיו הוא רוצה שתחתום על שטר מחילה. לא מדויק. אביו רוצה. אותו אב שדרש שלא תטריד. והוא, הלל, לא חשב שצריך לבקש ממנה סליחה! לא היה בו מעט כבוד לרגשותיה! ובחלוף הזמן, האם הבין מה עשה ומה עוד יעשה ולאן יתדרדר הלאה?! תמיד היתה הילדה הטובה של החיים. מעולם לא פגעו בה אנוש כמו אותה פגיעה. הפסול שהטיל בה, השמועות, הגבות שהורמו, המבטים שהתגנבו, העיניים החטטניות השואלות, והשתיקות. ואף פעם, ולו פעם אחת, לא שמעה אפילו מילת סליחה קטנה, הבנה של חומרת מעשיו, ולא התנצלות לאביה ולאמה. וכעת מבקש כתב מחילה! ולמה, כי חולים אצלו בבית? כי הוא מחפש שמצפונו יהיה רחוץ ונקי בדיני שמיים? מה תעשה עם הלב המנופץ שתופס אצלה מקום מתחת לחולצה? לאן תוליך את עצמה?


כמו התבהרות רגעית של שמים אפורים היא יודעת לרגע את התשובה. היא תגיד לו, שאם הוא מרגיש שפגע בה, שיתנצל הוא. ואם הוא מרגיש שלא פגע בה, ממילא אין צורך במחילה על הנייר. שיחליט. וברגע הבא שבים העננים ומתאספים, המסכה חונקת את פתחי האיורור שלה ואין לה מנוח. בבוקר חשבה: היא לא תחתום לעולם, שכן לא באמת-באמת היא רוצה לסלוח. היא לא תיתן לאביו את הנחת להכריח אותה! הנפש שלה יודעת שהזמן לא נכון לה. לא הגיע. ובכלל, הימים כולם רעים. אך לעת ערב היא נזכרת שוב בדברי המורה שלה: אסור לאדם להיות אכזרי ולא להתפייס. נו, תסלחי, נוקף לבה, הוא בריה קטנה ומסכנה. תרחמי, כמו שסולחים לילד חסר דעת! שהרי אם לא תחתום, יעברו העיכובים אליה. הפגיעוּת שלה כבר חסמה דרכים. זמן רב התבשלה בכאב ובמרירות ולא נתנה פתח לאפשרויות חדשות. האם לא הגיעה העת להשתחרר?


התארסת? נפלטה מפיו השאלה שלא במתכוון כשנפגשו. אותו הגן, אותו ספסל, כמו בפעם הראשונה, רק המסכות מחפות עליהם. חום אלול עטף את היקום. ילדים שיחקו במרחק-מה על מיתקני השעשועים ואימהות פזורות ומרוחקות התיישבו ממול, על מעקה האבנים שהתעגל כקשת. בריכת מים הפרידה ביניהם. שמש אחר הצהרים באה בעיניה. פניו המכוסים היו שונים. קל היה לראות. כמו חדשים לה. היא לא מצאה להם הגדרה. חולצת הכפתורים הירקרקת התמזגה בעיניו.


משלא השיבה לו אמר שהוא עדיין אינו מאורס, אבל אין לדעת, העולם כועס. הנה, עברו שנתיים, והמזל לא הגיע. אולי זו הַקְפידה. הטינה שיש לה אליו. באמת טינה יש לה אליו?

משלא השיבה הוסיף: צריך ואפשר לעשות תיקון. גם מצדי, אמר, אני שמח שבאת, שמח שנענית. זה טוב. אולי יסתדרו הדברים. פיקת גרונו עלתה וירדה מהתרגשות. זו אותה שמלה, לא? השמלה שלבשת כשנפגשנו בפעם הראשונה. את נראית טוב, מוריה. אפילו יפה יותר. קולו רטט.

מה הוא בכלל רואה ממנה? בשמלת התכלת עיני הטורקיז שלה תמיד הבהיקו.

היא החזיקה היטב בתיק שלא ישגיח באצבעותיה הרועדות. שפתיה היבשות בקושי נבקעו. החיך היה צחיח. הכול חזר בבת אחת אחורה. הם דיברו בעניינים שונים. הוא סיפר על לימודיו, והיא מיעטה לדבר על עצמה. ואז עצר ושאל: יש לך? הבאת את השטר?

מבטה היה לפנים. ילדה בסרט ורוד פרצה בבכי מעבר לבריכת המים.

אם את לא רוצה, אמר פתאום, אני מבין. אני הוא זה שחייב לבקש את סליחתך. זה אבי שדרש שטר מחילה, ושלא בצדק. אבל את יודעת, משמים כועסים.

ומהו הצדק? שאלה בקול רם.

הוא בלע את רוקו. אני מתחרט. מתחרט על הכול. וכן, זה רק אני. אני לא יודע איזו רוח רעה נפלה עלי. שנתיים שהחיים שלי עצרו מלכת. שנתיים שאני עסוק בך ובמה שאת מרגישה וחושבת, בעלבון שעלבתי בך, שנתיים שאין לי מנוח. והחודשים האחרונים גהינום. בכל אשר הלכתי ראיתי רק רע. מוריה, מאז אותה שיחת טלפון, נפשי יצאה ממני. היא הלכה לחפש אחריך. העמדתי את עצמי בפני שאלות קשות. ועד היום לא היה לי האומץ. אני מצטער מעומק לבי, ומבקש סליחה.

היא שתקה מבוהלת. אילו היתה יכולה היתה מתנפלת על היד שלו בנשיקות. הזמן לימד אותה להתאפק.

בבקשה... תגידי שאת סולחת.

או אז פתחה את התיק, הוציאה מעטפה והושיטה לו אותה.

הנה, אמרה. כתבתי הכול. כבר סלחתי.

הוא השתתק, נבוך. נטל את המעטפה מידה.

ואז התלבט עם עצמו, סובב פניו כה וכה, זז והתפתל: אם שנינו סולחים, והלבבות נקיים, האם נוכל להחזיר את הגלגל לאחור? פעם הייתי עיוור, אבל עכשיו...

בחום של אלול חשה איך ידיה מתעטפות קור. גלגל לאחור? מה אתה אומר, בעצם? אתה מבקש להתארס אתי שוב? שאלה. הוא הביט בעיניה והשיב בהינד ראש מתמשך.

לפתע נעמדה על רגליה. ידיה נעו בבלבול. אני לא יודעת, הלל.

הטיבה את התיק על כתפה, וכאילו ניערה פירורים מהספסל שעליו ישבה סבה את עצמה ללכת. מוריה, מתי תדעי?

רצתה להשיב שמן הדין שיסבול עוד קצת. היא תדע עד מוצאי יום כיפור, או עד אחרי שמחת בית השואבה. ואז נפלט מפיה: אחרי שהיא תלך מאיתנו. רק אז אדע בוודאות...

אחכה, השיב. מגיע לך שאחכה.

באופק הלכה שמש מוזהבת ושקעה וגדיליה הזהובים הלכו והאריכו למרחקים.


37 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול