לבנה מושון| מחול בלתי נגמר

ילידת תל אביב, סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "שתיקת הצמחים" (מועמד פרס ספיר 2014), " כריתה" (2019), "אהבה חמוצה" (זוכה פרס טשרניחובסקי) ועוד כ- 40 ספרים לילדים ולנוער. זוכת פרס אקו"ם בשתי קטגוריות. עבדה בהוראה באור יהודה 23 שנה. מנחת סדנאות כתיבה וחוגי קריאה. חובבת ציפורים. נשואה ואם ל-3, תושבת גבעת שמואל.

מחול בלתי נגמר

את לא רואה אותה? הוא שואל בפליאה, מוכיח לי את יכולתו בשפה עברית. בלי משקפת אני רואֵה. בחייאת אללה, רואה הכול...שָמה! תסתכלי שָמה!

המשקפת יורדת אל בית החזה שלי כשהחצוף הילדותי מסגיר את חוסר ערנותי. על הסלע החשוף עומדת דומם ציפור סלעית. עד שאני מצמידה את המשקפת לעיניי נעלמת השובבה. ציפורים הן עניין לשניות. ישנן ומיד אינן. קרוב לשעה שהוא רודף אחרי באופניו העקומים, כבן אחת עשרה, שחום וצנום. עיניו מבריקות בממזריות. לבוש טרנינג ארוך, חולצת שרוולים מפוספסת ונעול נעלי ספורט. אני טרודה במשקפת, מנסה להתעלם ממנו. עוקבת אחרי החסידות אבל תרה אחר מישהו ממשפחת הדורסים, עיט שמש, למשל, דיה שחורה. מוכנה להסתפק בבז נודד. כבר אמרתי לו לעוף ממני, ואחרי שהתרחק חזר. עַמְיַא, הוא צוחק עלי, מנער את הצמיגים מהחול הרטוב, לועג לעיוורוני. אני מבליגה ומסתכלת לאן שהאצבע שלו מורה. מבעד למשקפת אני מזהה בוודאות עקָב חורף, תוהה איך הוא קלט אותו לפניי בעיניו הניציות. הלב שלי שדופק מהתרגשות אינו מגיע לאוזניו. התרגשות של צָפָּרים אני מטיבה להסתיר.

החורף של פברואר השנה האיר פנים לנגב. הגשמים לא הרפו ביומיים האחרונים. רק היום חזרו השמיים לחיוכם. שמש מנמיכה של אחר צהרים שקטים מחממת את כפות ידיי. אני מציינת לעצמי שהוא מהפזורה הבדואית ויכול להיות שאופניו הרועשים מבריחים לי את הקליינטים משדה התצפית. יא וואלאד, אימשי מן הון, אני מנסה את עצמי במעט השפה שקלטתי בקורס לערבית לעובדי משרד איכות הסביבה. אני נשמעת נוזפת מדי, אבל הוא אינו מתבלבל. מרים את כתפו בלאוְ גלוי. הוא מצפצף עלי. כאן ביתו ואני היא האורחת. משב רוח בכיוון לא מוצלח מסיע את הצחנה מאתר הפסולת ישר למעמקי נחיריי. להק חסידות מרחף מעל טרקטור ההוב שעושה מלאכתו בלב המזבלה הצבעונית של אתר ההטמנה. באשר תפנה הכף הגדושה להתפקע, ירחפו מעליה העופות בגובה נמוך. גם הן אינן יראות את הנהג. להיפך, מתחכמות לו. ממקומי על הגבעה נוכח פני העמק השטוח, אני משגיחה במבני הפח הלבנים. ביניהם מפרידות סככות שקרעי ווילונותיהן מתעופפים אל על. במכלאה רחבת ידיים רוכנות קבוצות של כבשים בהירות על אגני המזון בסעודת אחרי צהרים.

בחודש האחרון הגיעו תלונות על מפגעי ריח חזקים. ולא, הן לא הגיעו מדיירי הפחונים שלמטה. אלה כבר התרגלו. התלונות הגיעו דווקא מתושבי הבתים הקבועים הרחוקים יותר. מהבוקר הסתובבתי עם הבודקים האקולוגים ורשמנו לעצמנו רשמים ומסקנות. בשטח הצפוני של המטמנה התגלתה בריכת תשטיפים ללא אישור ובניגוד להוראות תנאי רישיון העסק. בו במקום ניסחנו הזמנה לבעלי מפעלי האתר להגיע לשימוע, שלאחריו ישקול המשרד להגנת הסביבה אפשרות לפתיחה בחקירה פלילית. משהתפניתי מענייני הפסולת הוצאתי את המשקפת וכבר התגלו לעיניי החסידות הראשונות. כך אי אפשר להמשיך, טורדת אותי המחשבה, כשאף אחד לא לוקח פיקוד ולא רואה את מִפגעי הסביבה. אנשי המדבר סובלים מהזוהמה ומהצחנה ומהירות התגובה למצוקתם עצלנית כמו מים עומדים. אני מרימה את המשקפת וכמו מתבוננת על המחדל בעיניים מחדש. את מחטף התצפית שאני עושה על ציפורי הדרום אני חייבת לאוריאל, קולגה מהצפון, שהתקשר אלי אמש מעמק המעיינות להזכיר לי לא לוותר על ההזדמנות לצפות בזרזירים לפני שיסתלקו בנדידה המתקרבת. זה הזמן. תופתעי מהזיתים השחורים האלה, הצטחק בשביעות רצון והריץ אותי לחפש אחר הציוד האופטי שלי.

מתחתית המדרון מגיעה בריצת ארנבת ילדונת במכנסיים ורודים. שיערה המסולסל האסוף בפיסת אריג מזדקר על קודקודה וידה הקטנה מונפת לשלום בהתלהבות. הילד צועק לעברה דבר מה והיא נעצרת, מתבוננת בי בעיניים צמאות, מוכת אכזבה. הוא שוב צועק בחרי אף. היא מסובבת את גופה הקטן בצייתנות ומתרחקת בצעדים קטנים מטה. הוא ניגש מקרוב ושואל אם אני רוצה לבוא אליהם הביתה. אני תולה בו מבט מופתע, לא מבינה את פשר ההזמנה. לבוא? הַייווא, הוא חוזר במבטא שלו ומבט מוזר מרצד בריסיו, תחכי אצלנו לראות את הזְרָאזְר. אוֹמי תביא לך צָ'אי. רק תשישות מהביקור בשטח הולידה את הסכמתי. מה חשבתי שאמצא אצלם? סימנתי לו באצבע שיתחיל ללכת. שאלתי לשמו, והשיב: עטָלה. והקטנה - אחותך? הוספתי לשאול, והפטיר בהטיית ראש: הַא. נוּרה. ירדנו במדרון, הוא על אופניו, מאט, בולם, ממתין לי, ואני ברגליי הצועדות. לצד השביל עמד חמור בודד שליחך עשב שטוח. כל צמחיית הפרא בחבל ארץ זה תצהיב במהרה.

אַת, קוראים אותך דהבה?! הוא חצי שואל חצי קובע. זהבה, אני מתקנת אותו ומתפלאת מהיכן הוא יודע. חששות דקים מנקרים בלבי. מישהו בישר על בואי?

אנחנו נכנסים לחצר ולעיניי מזדקר שלט שנכתב בצבע גס ורשלני ועליו כתוב 'בית קווה' וכבר מבינה שהילד נשלח אלי. במתחם ארבעה מבנים ארעיים, גיבוב של אריגים בשילוב יריעות עור גדיים מהוהות ושלל דופנות נטויות. כביסה פשוטה ומתוחה מעכסת על חבלים נמוכים אחוזה בשני מוטות רעועים, כאילו הכול עומד ליפול בעוד רגע. מכלית מים קטנה ניצבת בצד והברז שלה מטפטף וצובט. לא רק המדבר לבדו מוקיר את המים. ריח כבשים ועזים מהול בניחוח מדורה מגיע לנחיריי. הרוח הנושבת באריגים מרחיקה את הריחות ממני לסירוגין. במבט קצר סביב אני מקיפה את כל הגרוטאות המושלכות בחצר: פחי צבע ריקים, מברשות, חלקי רכב, צינורות, לוחות עץ תעשייתיים, סולם שבור, לבנים סדוקות ושקים ריקים. הגדר חצי רכונה לפנים. אני מנסה להשתיק את הקולות המושכלים שמטיפים לחינוך להיגיינה סביבתית עד שעיניי מזהות בתוך הטינופת רקפות סגולות בעציץ רחב ומחייכות.

מתוך מבנה יוצאת לקראתי אשה, כולה רוחצת אור ואחריה נשרכת הקטנה הוורדרדה עם הקוקו המזדקר ועוד שני בנים רכים. היא לובשת שמלה שחורה רקומה באדום וראשה עטוף צעיף לבן היורד עד חצי הגב ומלופף בצוואר. שולי שערותיה מבצבצים בקצה המצח. קורנת משמחה היא קוראת לעברי: אהלן וסהלן, מַרְחַבַּא. בואי, תפאדָלי. אני הולכת אחריה למבנה שנראה כחדר אירוח, רצפתו בטון עטוי שטיחים דקים. צורתם פסי רוחב בשלל צבעים. חצי קיר מהווה מעין חלון פנורמה נדיב שפונה לעבר אתר הפסולת. משב רוח נעים עובר עלי. אנא נע'מה, היא אומרת בחיוך רחב ומזמינה אותי לשבת על הכריות שעל השטיח. אנא זהבה, אני משיבה. היא שואלת אותי אם אני רוצה תה או קפה. אני נזכרת עד כמה אני מיובשת וצמאה ומעדיפה תה. ולאחר שהיא הולכת אני חשה רעבה מאוד. למעט עוגיית חמאה לא הבאתי דבר לפי מאז הבוקר. הקירות סביב עשויים פח גלי ולְבנים, מחופים באריגים. הילדים הקטנים עומדים בפתח, מציצים בי, עוקבים. מגחכים בביישנות. הם לבושים חולצות דקות, גדולות ממידתם. מֵיתר של רעד חוצה אותי. אני לא רואה את עטָלה.

לאחר שכבר התיישבתי אני קמה. מתקרבת לחלון ומביאה את המשקפת לעיניי. ידי פוגעת בתג הנושא את שמי על דש החולצה. הילד קרא אותי מהכתוב, אני מבינה לפתע, ערה לתמימותי. את הטרקטור אני שומעת נוהם ממרחק. מעליו דואות החסידות. אני קולטת בעדשות תילי אשפה צבעונית. שום ציפור חדשה אינה ניכרת בשטח. הרוח המתבדרת בין האריגים מבלבלת אותי. אני חוזרת לשבת וחולצת במהירות את אחת מנעליי, מחפשת אחר גרגרים שדוקרים אותי בקשת כף הרגל. בפתח מופיעה צעירה. פניה רכים ויפים. כמו אמה היא מכוסה מכף רגל עד ראש בשמלת גלימה בצבע תכלת רקומה כחול ועל ראשה צעיף שחור ובידיה מגש. היא נוזפת בילדים בקול נמוך וגורמת להם ללכת. אנא זוהירה, היא אומרת ורוכנת להניח את המגש לפניי. כוס תה וצלחת כעכים מזרחיים. אני ממהרת לנעול את הנעל ומודה לה. התה מתוק וחורך את שפתיי. ניחוח חמים של מאפה לחם זוחל אלי ולאחריו עולים ניחוחות תבשילים. הזמן חולף מבלי שאחוש, ענן מטיל צל על השטח שמחוץ למתחם. השמש הולכת ויורדת. נע'מה נכנסת בחיוך ומתיישבת מולי. אני שואלת על אתר ההטמנה, והיא בעברית חצי רצוצה מתובלת בערבית מספרת על חייהם כאן, מציינת עובדות בלי שמץ תלונות. נ'חנו עָשִירָה טראבין, בדואים אסלים מסעו'דייה, היא מתפארת לרגע. אני מושכת אותה לשיחה על גיבוב האשפה בחצר והיא אינה יודעת מה מידת העניין שלי זבל. בראשי נרקם רעיון. לכלוך זה לא טוב, אני אומרת בזהירות ומציעה לה הצעה שקשה לה לדחות: אם היא והמשפחה יפנו את הזבל שבחצר, היא תקבל גדר חדשה סביב. נע'מה מתרגשת. היא שואלת למה אני כל כך טובה אליה, ואני מוסיפה ואומרת: כל משפחה בישוב שאַת תצליחי לשכנע לפנות גרוטאות מהחצר שלה, תקבל גדר חדשה. אני לא מספרת לה שאני קשורה בעמותה למען הסביבה. אני רק רושמת לה את מספר הטלפון שלי על פיסת נייר ומבקשת שתתקשר. היא צריכה לשאול את בעלה, שעובד במפעל בקיבוץ הסמוך. עיניה הגדולות והמהורהרות נאחזות בי והרעב בי עושה שמות. היא נוטלת את הפתק והולכת. אני בולעת את התה והכעכים במהירות. הבת זוהירה חוזרת. בידה צלחת ועליה אורז ונתחי בשר וחתיכות בצל וגזר מבצבצות ולצדם שתי פיתות לוהטות. אומי שולחת, היא אומרת. אני תוהה על התקרובת המפתיעה ושותקת. האוכל מהביל וחם. אני מתאפקת שלא להתנפל. קורעת באצבעותיי פיסה מהפיתה, אוספת בה חתיכת בשר ותערובת אורז ומגלגלת. כשנע'מה חוזרת אני אומרת לה: תִסְלַמי, והיא ממלמלת: סַחְתיין ווּהנַא.

עטָלה מתפרץ פנימה נלהב. תסתכלי, איל זְרָאזְר, הוא מושך אותי לחלון. מופתעת מהרשת השחורה שתלויה ומתנועעת מעל האשפה אני מתקרבת לחלון, מבינה שכל הזמן שישבתי בפנים, הוא עמד בחוץ וחיכה לרגע שבו יוכל להמם אותי. אני גוחנת על האדן, המשקפת על עיניי. לא מבינה מנין הגיעו בבת אחת אלפי זרזירים שלא ייספרו מרוב. לא מתאפקת ויוצאת בריצה החוצה, חוצה את החצר אל המדבר הפראי ומתקדמת לעבר הגבעה. הצורות השחורות בשמי המטמנה מצטמצמות ומתנפחות מעגלית, מתנועעות בריקוד מרהיב, נפרדות, מתאחדות ושוב מתפצלות פתאומית בכיוונים נגדיים, בתנועות מתערסלות, פעם אליפסה ופעם ספירלה, פעם צורת עלה שמתחלפת לטיפת מים אדירה. הדגמים משתנים לנגד עיניי ואני נעשית שיכורה ממיצג הקסמים ומהכוריאוגרפיה, תוהה איך הם מצליחים שלא להתבלבל ולהגיב במהירות, איך כל ציפור גוררת תגובת שרשרת מיידית של הציפור שלידה וכולן משנות את תנוחתן מידית מבלי להתנגש זו בזו. מחול הזיתים השחורים מהפנט, אי אפשר להסיר את העיניים. מה יכולים בני אדם לקחת לעצמם ממנו? אני כמעט שוכחת ממארחיי עד שאני מרגישה את נוכחות הילד בקרבתי. הוא ממלמל: עאזים, עאזים ומושך קלות בשרוול חולצתי. אנחנו צופים יחד ממושכות. הוא אינו זז, אך נוכחותו טורדנית. כשעיניי אינן משות מדבוקת הרקדנים, הוא אומר מאחוריי: שלוש מאות שקל. נדמה לי שאיני שומעת היטב. אני מתבוננת בו. אומי מבקשת שלוש מאות שקל, הוא חוזר על דבריו. אני שותקת. התצוגה השמיימית טרם הסתיימה ואני רצה מבולבלת ומרומה חזרה אל החצר. נע'מה יוצאת לקראתי. אני פותחת את התיק וסופרת את השטרות. היא מנענעת בראשה ואומרת לא, לא, ודוחה את ידיי המושטות. אני רואה אותה רצה לעבר הילד ומניפה את ידיה בכעס. הוא צועד לאחור, צוחק צחוק מטופש אך עיניו מגלות אשמה. היא רצה הלאה ובדרכה אוספת גזיר עץ, צועקת: חארם עליכּ, ומתקדמת לעברו כמו להכות אלא שהוא אוחז באופניו ונמלט מאחורי הגדר. סָמְחיני, סליחה, לא, לא, היא שבה לקראתי, מה יש בשמיים זה חינם. הוא עושה את זה כל פעם, ככה הוא, אומרת ומסיטה אצבע מורה הצידה. אני מתחננת לפניה עד שהיא מסכימה לקבל תשלום קטן עבור הכיבוד ומודה לי: אללה יעטיכְְּ אלעאפיה. אני עומדת בחצר נבוכה ומתחילה להתרחק, משכנעת את עצמי להבליג על תרגילים מלוכלכים ומהלכי ניקיונות כאלה ואחרים. אי אפשר לתקן את כל העולם, זהבה, אני אומרת לעצמי. היא ממשיכה ללכת אחריי ולברך אותי ומבטיחה כי תתקשר. הילד הערמומי כבר חמק על אופניו העקומים, מניף את הצמיג הקדמי לעבר השמיים בסיבובים פתלתלים כמו עוף דורס ומעליו, גבוה, מלהטטים הזיתים השחורים במחול בלתי נגמר.