לבנה מושון| לוסיאנה

ילידת תל אביב, סופרת ועיתונאית, מחברת הרומנים "שתיקת הצמחים" (מועמד פרס ספיר 2014), " כריתה" (2019), "אהבה חמוצה" (זוכה פרס טשרניחובסקי) ועוד כ- 40 ספרים לילדים ולנוער. זוכת פרס אקו"ם בשתי קטגוריות. עבדה בהוראה באור יהודה 23 שנה. מנחת סדנאות כתיבה וחוגי קריאה. חובבת ציפורים. נשואה ואם ל-3, תושבת גבעת שמואל.




לוסיאנה


אחרי הפיטורים הפתיע את עצמו והיה יוצא בכל יום על האופניים להסתובב בעיר ולחפש אחריה ואיכשהו היו האופניים מובילים אותו אל קומת המסחר, והיה עוצר ועומד מאחורי עמוד השיש העצום ומחכה עד כלות. וכי איזו סיבה יש לגבר להיכנס למכון יופי של נשים?

אף פעם לא היה רגשני ותהה אם אלו אותות הגיל. לפעמים עמדה דמעה בודדת על ריסיו והתלבטה אם לזלוג בתנודה שבין מעלה ומטה. היה חוזר להרף עין להרהר בהצצות המבליחות שהגניב מבעד לחלון שהפריד בין המטבח לסועדים, רואה איך היתה מקפלת רגל על רגל ורוכנת מכווצת על קערית המרק שלא תחמוק לה. הציפורניים שלה היו עגולות ומשויפות ושקופות כמו העור החיוור של פניה. והאצבעות - דקות כגלילות מתוקות. קולה נמוך והתנהלותה חרישית. כל צהריים הגיעה וביקשה אותה מנה. לפעמים הוסיפה סלט, לחמניות ומעט חמאה. הוא רצה להכין לה פורל צלוי או קציצות ברוטב, אבל לא ביקשה. לפעמים היה יוצא מהמטבח וחולף ליד השולחן שלה כאילו באקראי. פעם העז ופינה את הכלים וז'קו נזף ורטן שאין זה מתפקידו, ושיתרכז בבישול ליד הכיריים. המלצרית גילתה לו שקוראים לה לוסיאנה, שהיא עובדת במכון היופי, בקומה המסחרית שמעל, מניקוריסטית, ואצלם היא אוכלת את הטיפים שהיא מקבלת. אף פעם לא ראה אותה צוהלת. כשהמלצרית היתה מנסה להתבדח אתה, היתה מרימה אליה את הפרופיל הדק שלה בהבעת שאלה עמומה. כל פעם שהוציא את הראש בגניבה מבעד לפתח שחצץ בין האגפים היה עתיד להתאכזב. היא לא השאירה סדק שממנו אפשר היה להתרחב. גם לא הקפידה להגיע באותה שעה, ורוב הזמן היה מתוח. היעדר השקט בבית-החזה איים להתבקע ככל שהביט בשעון. כשהחל לחרוך מנות וצלחות הוחזרו מהסועדים למטבח, שאל אותו בעל המסעדה: תגיד אילן, למה אתה חושב שמותר לך לקלקל חומרי גלם משובחים שאני הורג את עצמי להשיג, ולא השיב. ידע שהוא חייב את העבודה הזו כדי לשלם את דמי המזונות עבור בנו. אבל המניקוריסטית לא ידעה שהאיש השתקן מהמטבח אומר בלב דברי שירה, מנקה במטלית כתמים מהכיריים, מפלט דגים ומשקיע הגות פייטנית בעורה החיוור. כשאסף את העצמות להשליך אל הפח לא הצליח להסביר מה קוסם לו בה. שפתה העליונה המשורבבת מעלה, שיערה החום המפויס. השקט שבמבטה. העגמומיות שבעיניה. מיום ליום הלכה וחסרה לו עוד.


פעם העביר ערמת צלחות מצדה האחת של המסעדה אל צדה השני מבלי שנדרש, ונשמטה מידיו בצלצולי שברים כמו משתה בטברנה. היא קפצה מכיסאה מבועתת, והשגיח בעיניה האפורות שהלכו והתרחבו. ידיו נפתחו בייאוש וחייך. ז'קו שאל, מה עושות הצלחות אצלך והוא גמגם תירוץ קלוש. צלחות מעולם לא היו באחריותו. בתוך חילופי המלים בין הגברים התכופפה והחלה להרים בתמימות את שברי החרס. מיהר ורכן ומלמל נבוך: לא, ומה פתאום, וראה את עיניה מקרוב, נמנעות מהתלכדות. ז'קו נדחף ביניהם והכריז, שהסועדים הם אורחים, ותיכף יגיע המנקה. כשהגיעו המלצרים והביאו עמם מטאטא ויעה, לא ידע מה יעשה בשתי ידיו המגושמות וחזר למטבח, ז'קו הלך אחריו וסינן דברי בלע ואיים שינכה משכרו. מאוחר יותר שמע מבעד לחלון המפריד שהתנצל בקול בפניה. בסוף היום, כשהוריד את הסינר, הודיע לו בעל הבית שלא יגיע למחרת.


מחצית השנה היה מובטל והסתובב בזהירות סביב מכון היופי שבו עבדה, נזהר שלא תבחין בו, צופה ביציאתה בהפסקת הצהריים אל המסעדה שבישל בה והצמיח תקווה שבשלו היא באה. ביום שהתחיל לעבוד במזללה לכריכים, התקשר ז'קו ואמר, אומרים שרואים אותך מסתובב כאן. רחוב החרצית 20, ואל תגיד שגיליתי לך, ומיד סגר. מצויד בכריכים היה נוסע אליה כל אחר צוהריים, מעתיק את השיטוט לטריטוריה שלה, מקיף את הבית ומחכה לראות אותה מרחוק, מפלט לה בדמיונו דג מטוגן. כך מצא את עצמו עובר ליד הבית לפעמים בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שנפתחה המזללה, לפעמים בחצות לילה, וכמה פעמים בין שלוש לארבע אחרי הצהרים. כבר לא השגיח בשעה, רק זכר אם השמש דלקה או כבתה. תחילה היה חולף במהירות על פני הבניין. לאחר מכן היה חוזר ומעיף מבט במרפסות הקטנות, תוהה באיזו מהן היא יושבת לשתות את הקפה השחור שלה, אלו עציצים היא משקה, מדמיין את האצבעות הדקות והחיוורות שלה תולשות בעדינות עלעלים שהצהיבו, מייצבות במקל גבעול פוטוס מטפס שכתפו שחה, חופרות גומה באדנית עבור בצל כרכום. אבל היא לא נראתה אף פעם.


כבר שנה שהיה נוסע וחוזר ללא תכלית. ויום אחד הופיעה על המדרכה, ארבעה ילדים נשרכים אחריה, הקטנה ביותר תופסת בשמלתה, וגבר הולך לפניה, מניף ידיו בתנועות קצרות ונרגזות ובפסיעות מתרחקות והולכות. ממושב האופניים שלו עקב אחריהם מבוהל, במשקפי שמש ובכובע טמבל. נחשול של חול חלף בו פנימה, סימא את עיניו, הציף אותו מחנק. התחיל לנסוע אל חוף הים, לשוטט על החול ואופניו הולכים ושוקעים לצדו אל תוך המים, עולים ויוצאים מתוך הקצף המתפזר.


כשז'קו התקשר והזמין אותו חזרה לעבודה אצלו, התפטר ומיהר להגיע. אני מצטער על מה שקרה, התנצל בעל המסעדה בזמן שחגר את הסינר והשיב לו בהינף יד, עזוב. מה עזוב? הסתכל בו בעל הבית בתמיהה, שאישה כך הולכת... המלצרית עברה ביניהם ואמרה בחטף: זוכר, אילן, את זו שהיתה אוכלת אצלנו מרק וסלט? אתמול התאבדה...

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים