לאה טרן| אהבה מעבר לנהר הירדן

משוררת, סופרת וציירת. ילידת קרית טבעון. בעלת תואר שני בספרות עברית. לימדה ספרות וכתיבה יוצרת במספר מוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. יצירותיה תורגמו למספר שפות ופורסמו בכתבי עת מודפסים ומקוונים בישראל ובארצות נוספות. פרסמה שבעה ספרי שירה, האחרון מביניהם 'קיומיומים - מבחר שירים וחדשים' (הוצאת 'עכשיו', 2021) בעריכת גבריאל מוקד.

אהבה מעבר לנהר הירדן

פרץ דמעות חמות זלגו מעיני במעבר הגבול בית -שאן לכיוון ישראל מירדן.

לא כל כך הבנתי פשרו. אולי בשל אותו מדריך ירדני, שליווה את הטיול שלי לצפון ירדן ,ממש לפני סוף השנה האזרחית, אולי בגלל מות בן זוגי, שנלחם בששת הימים בשחרור ירושלים, הראשון שהתקרב לכותל המערבי , בעוד הירדנים טווחים בצנחנים מעל לחומה , באש אוטומטית, ואולי בכיתי כי מאז שנות ילדותי המוקדמות היה לי קשה מאוד להיפרד.

גם בגן של רבקה התקשיתי להיפרד מאימי, שהשאירה אותי בגן עד לשעות אחר- הצהרים המאוחרות. מאחר ונאלצה לפרנס את המשפחה הצעירה, שכללה זוג תאומים ובת בכורה.

הדרך באוטובוס מבית -שאן לתל אביב הייתה פקוקה במיוחד. זה היה יום חמישי , אנשים רבים נסעו מביתם לחופשת סופשבוע.

לאחר מספר שעות באוטובוס לתל-אביב, הגעתי עייפה ורצוצה לדירתי היפה ,המשקיפה על הים ממרפסת פתוחה ומרווחת ,שבקומה התשיעית, בבית -מגורים רחב מידות ויוקרתי ,באזור אחת השכונות הצפוניות של העיר.

בעודי מנסה לעכל את רשמי הטיול לצפון ירדן הקסומה, החלטתי לעשות מעשה.

תמונות של בירת ירדן ,עמאן היפה ,ריצדו בעיני העייפות, גם תמונות של העיר הרומית העתיקה בת 2500 שנה , ג'ארש, העיפה את נפשי למחוזות היסטוריים, עליהם למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, בהיותי סטודנטית להיסטוריה עתיקה .

זה היה בליל ה- 22 לדצמבר." שלום עבדאללה", כתבתי לו בווטצאפ. "חושבת עליך כל הזמן, מאז שחזרתי לישראל. חבל שאתה נמצא כל כך רחוק, אחרת הייתי מזמינה אותך לקפה". "היי". ענה לי

"התאהבתי בך, בהסברים המעניינים שלך במשך הטיול, בעברית הרהוטה שלך, ובעיקר – באישיות שלך. מימי לא פגשתי בדואי שנולד בפטרה, בתוך מערה חשוכה, גדל ולמד למספר תארים באוניברסיטה של עמאן, והפך למדריך תיירים בארצו".

הוא היה מאוד מופתע מפנייתי הישירה, ובפרט כשלא היו לה סימנים מקדימים.

במשך ארבעת ימי הטיול לא דברתי אתו באינטימיות ובפרטיות, לא ישבתי לידו בחדר האוכל, אף לא ניסיתי למשוך את תשומת ליבו, כפי שעשו נשים אחרות. הוא היה יפה ותמיר, עור גופו שחום, עיניו ירוקות, הילוכו כשל נמר צעיר, וקולו כריזמטי ומתנגן.

"למה לא אמרת ככה בטיול"? שאל. "שלחי לי בבקשה תמונה שלך, כדי שאזכר מי את". בחרתי תמונה יפה אחת מתוך רבות, כשאני מצולמת במוזיאון המכוניות המדהים של המלך חוסין המיתולוגי.

זה שעשה שלום עם יצחק רבין, וזה שעשה טעות מרה וגדולה לקבל על עצמו שלושת אלפים פלשתינאים, בכך, שהפסיד במלחמה הארורה.

באותה הזדמנות כתבתי לו על בן זוגי שנפטר לא מזמן, על שירותו הצבאי המפואר, ועל זכייתו באות המופת והגבורה, ובמדליה יפה מכסף, אותה אני שומרת עד עצם היום הזה.

עבדאללה שאל אותי מתי אני באה שוב לירדן, אמרתי לו , שאשמח לביקור בדרום ירדן, בפטרה, שתמיד מאזכרת לי את שירו הנפלא של אריק לביא. "הסלע האדום".

יום אחד אני יושבת מול המחשב ומקבלת טלפון "אני בארץ" , אמר. "הגעתי לכמה סידורים, ואשמח מאוד לראותך. מתגעגע המון."

השיחה הקצרה הזאת הרטיטה את ליבי. היה בקולו משהו רומנטי, אוהב, אך גם סמכותי. לא מתרפס. שווה זכויות, שיחה בין גבר לאישה, המודעים לקסמם. "אראה אותך מחר, בשעות הערב המוקדמות. בואי בבקשה לאסוף אותי מתחנת האוטובוס".

הוא קבע את השעה בדיוק רב, ובנחרצות , שלא השאירה מקום לשאלות מיותרות. הייתי המומה ומאושרת בו זמנית. מזמן לא הרגשתי כך. ולמרות השאלות השכליות , ששאלתי את עצמי, איך אני מתחברת לערבי ירדני, בעל משפחה, שונה ואחר, הגר במרחק כה רב מתל אביב, החלטתי בתשוקת האמן שבי, ללכת על זה. לקיים את ההרפתקה המיוחדת הזאת שניתנה לי ולמצותה עד הסוף. לחיזוק עוד הספקתי לשלוח לו את שירו המופלא של ליאונרד כהן, DANCE ME TO THE END OF LOVE הוא קיבל את השיר, הבין ואהב.

למחרת התייצבתי עם מכוניתי קיה פיקנטו לאוספו מתחנת האוטובוס. שנינו היינו נרגשים מאוד, והתחבקנו דקות ארוכות. שאלתי אותו אם אכל, הוא השיב בשלילה, ויחד נסענו למסעדה מזרחית קרובה, להיטיב לבנו בחומוס גרגרים, פיתה מהתנור ושיפודי עוף בגריל. לאחר הארוחה המשביעה נהגתי לדירתי היפה. הראיתי לו אותה ובקשתי אותו לבחור באחד מן החדרים, כדי לשים את חפציו המעטים, ולהתארגן לשינה. הוא חשב רגע ואמר, שהוא בוחר בחדר בו אני ישנה. חייכתי אליו חיוך נבוך והסכמתי.

היה זה אחד מן הלילות הקסומים, שידעתי בחיי, מאז פטירתו של בן זוגי. התחבקנו והתנשקנו כל הלילה. אחוזים זה בזו. ממאנים להירדם. קראתי לו מלך ירדן, והוא קרא לי מלכת ישראל, תינינו אהבה כפי שמעולם לא חוויתי. "זאת לי הפעם הראשונה", לחשתי באוזניו. "גם לי" , השיב. ושנינו הרגשנו כאילו הכרנו מאז ומעולם. היה בינינו חום ואהבה, שייכות וקרבה, ובעיקר זקפה ממאנת להתקפל.

למחרת היום ניגש עבדאללה למטבח והכין לשנינו ארוחת בוקר טובה. שקשוקה מכמה ביצים, גבינה צהובה בטוסט טעים, סלט ירקות עשיר ומתובל היטב וכוס קפה שחור ללא חלב. "את רואה אמר, אני יודע לבשל. בפעם הבאה כשאבוא אכין מרק טוב, וגם בשרים ותוספות". "ומה אני אעשה"? שאלתי. "את תביטי בי ורק תחבקי ".

נשמע לי עסקה טובה, וכבר התחלתי להתגעגע לפגישתנו הבאה.

"בפעם הבאה תבוא ליותר ימים, נספיק לטייל בארץ ואראה לך פינות חמד, שאינך מכיר". "הייתי בארץ" ענה לי, "ביחוד התרשמתי מירושלים, עיר שלושת הדתות , וממסגד הזהב שעל הר הבית". "אני מבינה ",עניתי. "אתה ודאי מתפלל במסגד שלך בפטרה." נכון, ענה לי. "חמש פעמים ביום אני במסגד." וואו , עניתי בתדהמה. אבל מיד התאוששתי ואמרתי לו: "מצידי אתה יכול להתפלל עשר פעמים ביום. אני איני דתייה. אני מאמינה באדם, ברוחו, בטוב ליבו, ביושרו, באמינותו, במעשיו, בחמלתו על האחר, בכישרונותיו, בצדקתו".

"לשם כך איני זקוקה לבית תפילה". הוא הנהן בראשו לאות הסכמה אך בכל זאת שאל:"באלוהים את מאמינה"?, כן , עניתי במיידית , כדי לא ליצור בינינו פער מחשבות ורגשות.

כל אחד מאיתנו הוא עולם בפני עצמו. אולם כשאני אתו אין לי צורך בדברים מאתגרים אחרים. פתאום אני קמה בבוקר ו מרגישה אישה שלמה ומושלמת.

"את נהדרת", סינן מבין שיניו הצחורות. "אללה שלח אותך אלי". החיים לא שווים בלי אהבה, הוספתי. כיף להיות עם בן זוג אהוב, מפרגן, להתעניין בעבודתו, ברגשותיו, לתמוך בו, ויחד עם זאת לשחרר. לתת לו הרבה חופש לעצמו, למחשבותיו.

"אין עליך" אמר. "את אישה מיוחדת , יש לך כל כך הרבה להעניק. קשה לי מאוד להיפרד ממך. אבל מה לעשות? אני גר בפטרה, חייב לפרנס ולהתפרנס. יש לי שישה ילדים. וגם נכדים. קשה מאוד לחיות בשני עולמות. אני תפוס. מחשב כל מיני מסלולים אקזוטיים במדבר ואדי רם. עם ג'יפים. אני אוהב את החולות הזהובים, את בירת הנבטים, וגם את עקבה אני אוהב".

"מה דעתך להגיע לאילת באוטובוס"? "בסך הכול זאת נסיעה של ארבע שעות. משם זה לא רחוק לעקבה. נשהה יחד באיזה מלון, ואעשה לך כל מה שתרצי כל מה שאת אוהבת. נוכל גם ללגום בירה ויין, והאוכל שם מפנק ומהנה. כן, אני מוסלמי מודרני, שותה הכול. גם משקאות עם אלכוהול".

דבריו הכנים נראו לי מפתים מאוד. הייתי מאוהבת בו כמו ילדה בת שש עשרה. לא חשדתי כלל, שאולי בשבילו זאת הרפתקה בלבד, ושמא את כספי הוא חומד.נראיתי לו כמליונרית לכול דבר וענין. החל ממקום מגורי בשכונה יוקרתית, מכוניתי החדשה, בגדי היפים.

"לא כל יום תהיה אהבה." נפלט לי משפט מוזר כזה, והוא השתתק והשתבלל בתוך עצמו.

לפתע קבל טלפון בערבית, שכמובן לא הבנתי מילה.נזכרתי במורה שלי לערבית בבית ספר התיכון, קראו לו צדקא. למדתי ממנו רק משפט אחד בערבית . שאומר: פעם אחת היה כלב. דקלמתי את המשפט הזה באוזני ידידי והוא צחק. "אשמח ללמוד ממך ערבית אמרתי זאת שפה שמית, ששייכת לאזור המזרח התיכון. איך יתכן שאתה מעבר לנהר הירדן דובר, מרצה, ומלווה קבוצות ישראליות בשפה העברית, ואני בעלת שלושה תארים אקדמאיים, יודעת להגיד בקושי משפט אחד בערבית. הלא עמים אחים אנחנו. צאצאי אברהם אבינו." צודקת בהחלט ענה. "יאללה בפעם הבאה אני מביא איתי ספר בערבית למתחילים".

לאחר שיחת הטלפון שקיבל בנייד אמר לי שהוא צריך ללכת, מישהו בא לאסוף אותו ויסיע אותו עד באר שבע. כל- כך רציתי להצטרף אליו לנסיעה, אבל כמובן זה אפילו לא עלה מצידו על הפרק. "בעזרת השם נפגשים בקרוב", אמר. ידעתי שאסבול לאחר שילך. כל פעם כשאני נפרדת ממישהו אהוב אני מרגישה אבודה. אתה מלך ירדו, סימסתי לו, והוא החזיר תשובה, ואת מלכת ישראל.

כן אני מלכה חשבתי. הורי גידלו אותי כמלכה. בשבתות שמעתי חזנות בשעות הצהריים, אמא הייתה מכינה הר של פירה מתפוחי אדמה, ועליו קציצות מעוף, מבושלות ורכות למאכל. בבית הספר הייתי מלכת הכיתה וכל התלמידים עשו מה שביקשתי. זכורה לי פעם אחת, שקראנו על יציאת מצרים, ואני לקחתי את תיק האוכל שרקמה לי אמי, ויצאתי מהכיתה. כמובן שיתר התלמידים ראו אותי יוצאת מהכיתה, וכולם יצאו גם הם אחרי. הייתה זאת יציאת מצריים במעשה ולא רק בסיפור.

לאחר שחזר לביתו המשיך לסמס לי מספר פעמים ביום . שאל לשלומי ואמר שהוא מתגעגע המון. ובפעם הבאה, כשיבוא יהיה איתי יותר ימים. הסכמתי לדבריו ומידי ליל הייתי קוראת בשקיקה את כל הסמסים שלו שוב ושוב. אבי, חשבתי בליבי מתהפך עכשיו בקברו. הוא לא היה מאמין, שבתו של מייבש הביצות תתאהב בערבי ירדני. לדעתו, כל ערבי הוא שונא ישראל. לא בכדי עלה לארץ ישראל במאה הקודמת, נער צעיר, בן חמש עשרה שנים, למד בבית הספר החקלאי, במקווה ישראל, לחפור גומות לעצי פרי הדר, לגזום את הענפים המיותרים, להשקות, לזבל, לקטוף ולארוז את תפוזי הזהב בארגזים מיוחדים. כדי לשלחם באוניות מסחר לחו"ל. אבי הגיע לארץ מאוקראינה, הוא גדל בבית ציוני, עשיר, אך כבר מגיל רך דיבר עברית על בוריה. הוא הבין שהערבים מתחרים עם היהודים על כיבוש האדמה. מתחרים גם במחירים. הם היו זולים יותר ולכן עשירי נס ציונה העדיפו אותם על פני הציונים שרק הגיעו מאירופה הדוויה להשתקע בפתח תקווה ושאר ערים שנבנו בשרון ובשפלה.

שלחתי לידידי תמונות שלי מצולמות במיטב בגדי. אולי התכוונתי לפתותו שיגיע שוב מהר ככול האפשר. התמונות היו צבעוניות מאוד, שכן לאחרונה אימצתי לי מקצוע חדש. סטליילינג. כלומר מלבישה נשים על פי טעמי והבנתי בבגדים ובאביזרים. עניין שבא לי בקלות ובאהבה עוד משחר נעורי. אמי ידעה לתפור ואהבה להלביש אותי בבגדים מיוחדים ומקסימים. שנים רבות היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי איפה אני רוכשת את בגדי המעניינים. הייתי עונה שאני ממציאה אותם בעצמי ומחברת את הבלתי ניתן לחיבור. וכך יצרתי לי סטייל משלי, אמנותי ובלתי שגרתי.

הוא אמר לי שאני נראית נהדר בבגדים היפים שלי, שלא ראה אף פעם אחת אישה שמתלבשת כמוני. צודק אמרתי לו לא כול הנשים מבינות בסטיילינג. גם לא מבינות מה מתאים להן. ומה אסור להן ללבוש. למשל אישה עם תחת גדול לא יכולה ללבוש מכנסי ג'ינס, אגב ג'ינס הוא גם בד , שאינו מתאים לאקלים הים תיכוני, כאן באזורינו ראוי לאישה ללבוש בדים רכים וקלים.[בפרט בקיץ הלוהט].

לאחר מספר שבועות שוב הגיע עבדאללה לתל אביב הוא היה מלא שמחת חיים, הצעתי לו ללכת לשוק הכרמל לקנות מספר מצרכים חיוניים, קנינו ירקות טריים ושיפודי בשר, שוק הכרמל הצבעוני הזכיר לי את דודתי המנוחה אחות אמי שלא היו לה ילדים,

מידי צאת החמה הייתה רצה לשוק לקנות מצרכים . כל יום בישלה לדודי בורקלה ,ששנא כלבים ובעלי חיים אחרים .הוא היה משבח אותה על חריצותה ויופייה. היה נדמה לי שבורקלה גם לא אהב ילדים כי אף פעם אח לא הציע לקנות לי משהו , ממתק, או בגד. הוא לא האמין בבנקים והיה מחביא את הכסף שעשה כעובד חברת ביטוח פרטית מתחת למזרן. לא הבנתי מדוע . הינדה הדודה הייתה צריכה להרים את המזרן הכבד, כאשר רצתה לתת לי כמה פרוטות, כדי לקנות בהן גלידה.

כשחזרנו משוק הכרמל הייתי כבר עייפה מאוד . הבדואי עמד במטבח ובישל מרק ירקות, וזה הרגיש לי כאילו אנחנו מכירים זה את זו מיליון שנים. נשכבתי על הספה בסלון ועצמתי את עיני. "מה קורה לך אישה יפה" ? שאל. "אולי תבואי לעזור לי קצת במטבח"? לא עניתי. המשכתי לעצום את עיני, עושה עצמי ישנה. חושבת בליבי : אום כולתום שרה לי בסדיני הכחולים שיר אהבה בלתי אפשרית.