יצחק גוילי| אבנים ורודות

תושב קיסריה , נשוי ואב לשלושה ילדים, יליד 1964. רואה חשבון העוסק במקרקעין ובמימון פרויקטים. בנעוריו היה תלמיד ישיבה ולחם בחזית מלחמת לבנון הראשונה, והשפעתה ניכרת בשיריו. מפרסם שירים שזוכים לאהדה ועניין ברשתות החברתיות ובכתבי עת. ספר ביכוריו 'ספק חשכה' ראה אור בהוצאת נוצה ב-2019 וזכה להערכה.




אבנים ורודות


התעוררתי שטוף זעה, הלוואי ויכולתי לומר שהתרגלתי, או להבטיח לעצמי שיחלוף, אך כמעט ארבעים שנים חלפו והכאב אינו עובר. האישה, מכורבלת בשמיכה לצידי, מבקשת בקול מנומנם שאחזור לישון. חושך בחוץ ועוד כמה שעות צריך לאסוף את הנכדים לים, אך השינה ממני והלאה. קמתי למטבח, חיממתי תה והוספתי כפית דבש, כמו שאימא הכינה לי בילדותי. קיוויתי שאולי הפעם המשקה המתוק ינסוך עלי שינה ואצליח לשכך את גל המחשבות שמאיים להטביע אותי גם הלילה.

***

הדלקתי את הרדיו. השיר 'Heroes' של דיוויד בואי התנגן בשקט , שיר הנושא אותי בזיכרון אל יוני 82', ערב מלחמת לבנון, אל שטחי הכינוס בראש הנקרה, והנה שוב אני בתוך חניון ענק של עשרות טנקים ומאות חיילים טרודים בהכנות להיות כלי משחית עצום של מלחמה. יכולנו לחלוף אחד מול השני מבלי להיפגש לעולם, אבל 'Heroes' התנגן ברקע מאיזה טרנזיסטור, ואני שהעמסתי תחמושת על הנגמ"ש פיזמתי את הפזמון, והוא, שהיה בטנק הסמוך, הצטרף אלי: 'I wish I was hero just for one day'


ומאותו רגע, במובן הכי פשוט של המילה, הפכנו לחברים. שבוע בחניון לפני יציאה למלחמה הרגישו כמו שנים של יסודי ותיכון ביחד. ימים שלמים שוחחנו על העיר אשר ממנה הסתבר שבאנו שנינו, על קבוצת הכדורגל שלה, שהייתה אהובה עלינו. חלקנו את אהבתנו לדילן, לו ריד, הנדריקס ובואי. ניהלנו שיחות אינסופיות אל תוך הלילה. הייתי בוגר ישיבה תיכונית ובן למשפחה דתית פשוטה, והוא בן חילוני למשפחה מלומדת ומבוססת. ועל אף ההבדלים התהומיים בינינו, הסכמנו כי לשנינו יש בית טוב שראוי להילחם עבורו.

בתום שבוע ההכנות חברנו כל אחד לגדוד שלו והשיירה החלה לנוע צפונה על ציר 'בוקיטו', כך נקרא ברשת הקשר כביש החוף הלבנוני, בדרך בואכה ביירות, אל המלחמה.

***

נפגשנו בשנית אחרי חודש לחימה בהפוגה בכפר 'דאמור' סמוך לחוף הים התיכון הלבנוני, בווילה נטושה צבועה וורוד ומוקפת בוסתן עצי זית ותאנים. הכוח עצר להתרעננות והחיילים התפזרו בין בתי הרפאים שהפאר דהה מהם, ורק ריחות בני הבית שנמלטו מאימת הקרבות, עוד עמד בכתלים. הוא אמר שהווילה מזכירה את הבית שלו וירדנו לחוף הים הסמוך. ישבנו בשתיקה על קו החוף, מקשיבים לרחש הגלים במדים וחגור מלא. הרגשתי שהוא מדוכדך וביקשתי שיספר לי על הבית בו גדל. הוא סיפר על הבוסתן בחצר, על חיפוי האבנים הוורודות וענבי המוסקט שאביו מנסה כבר שנים, ללא הצלחה, להכין מהם יין. ועל אימא שלו שנהגה לשים כיסויי שעוונית על הספות בכל פעם שהביא חבר הביתה. צחקנו והסכמנו ששעוונית או לא, עוד נשב בחצר יחד, שנים רבות אחרי המלחמה, על כוס בירה קרה וענקית ובוטנים מלוחים, ונספר לילדים שיהיו לנו, סיפורי מלחמה מוגזמים כאלה המלאים בסופרלטיבים כמו עוז, אומץ וגבורה, ונדבר על כל הנוראות והמראות שאיננו מעיזים לדבר עליהם כעת.

"אצלכם אומרים שכל המרבה לספר הרי זה משובח, לא? כמו בהגדה של פסח" הוא צחק וטפח על שכמי, מפיל את הכיפה שלי אל החול. הרמתי את הכיפה וניערתי אותה, ממהר להחזירה למקומה.

"אתה מאמין שיש עליך השגחה?" שאל לפתע ברצינות תהומית.

"כן. בטח" מיהרתי לענות "הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, גם פה"

סימנתי בידי על החול והים.

"אל תדאג" המשכתי בחצי חיוך "אבקש שישמור גם על 'תינוק שנשבה' כמוך".

הוא חייך והרים חופן של חול, מביט בו מתפזר בין אצבעותיו.

הוא זמזם 'All we are is dust in the wind', ואני הצטרפתי וזייפנו יחד את להקת 'קנזס' ולא ידעתי אז שעלי לנצור את אותו רגע קסום, ושזו פגישתנו האחרונה.

***

בלילותיי המרים אני עדיין מחפש אותו, ממש כמו באותו הלילה כאשר הסתיים הקרב בו כבשנו את מבואות העיר ביירות. גיהינום קטן שבו האוויר הוא עירוב נורא של אבק שריפה ועשן, מתבצע טיפול בפצועים הרבים שטרם פונו, המוות והצער שרוי בכל, ודמויות רפאים חסרות פנים של חיילים חולפות במדים מפויחים, וכבר איני בטוח בעצמי אם אני חי או מת.


הנפש יראה מלדעת את שמות ההרוגים והפצועים של היום הקשה שחלף, וכך אני מתרוצץ בין הטנקים הענקיים והדוממים של הגדוד שלו, קורא אחוז-אמוק בשמו בגרון ניחר, עד שניגש אלי בהיסוס חייל שחס עלי, לוקח אותי הצידה ואומר בשקט:

"הוא נפל מירי ישיר של צלף הבוקר ישר בצריח של הטנק, לא היה לו סיכוי, פינו אותו לפני כמה דקות בשיירת רכבים עם שאר החללים של היום."

אני כורע המום ודומע אל הארץ, כל תא ונים בגופי זועק כאב, והוא מניח יד על כתפי כאומר לנחמני, אך ללא הועיל, גם לא ארבעים שנה אחרי.

***

בדרך אל הים עם האישה והנכדים חרגתי ממסלולי הקבוע וחלפתי ברחוב בו הוא גדל. שכונה של בתים נשואי פנים על חוף הים, ניצבים בגאון ובניגוד מוחלט לשיכונים בהם אני גדלתי. נעצרתי מול הבית של הוריו על הצוק. החצר והבוסתן היפה הפכו לבניין של פלדה וזכוכית. ואף על פי כן, כאילו ריחות עץ התאנה וניחוח ענבי המוסקט שטיפחו הוריו בחצר ביתם קפאו באוויר, כמסרבים להשלים עם כריתתם. מתעקשים לשמר את הזיכרון של היום בו יצאתי מלבנון, כמה שבועות לאחר הלילה ההוא, היישר לבית הזה, בית שכולו מחופה אבנים ירושלמיות וורודות. ישבתי שם מכווץ על ספות העור הכבדות, במדים מזוהמים מזיעה וגריז. הוריו שמרו על ארשת מאופקת והצניעו דמעה. שוחחנו עליו והחלפנו תפקידים. רגע אני מנחם, ורגע הם מנחמים. לא הבנתי אז מדוע הם ביקשו לנחם אותי. אך ככל שהשנים נקפו, ואני המשכתי לבוא אליהם בחגים ובימי זיכרון, הבנתי כי כבר באותו רגע שבו שנכנסתי בפתח הבית על מדי ב' מטונפים, ראו צורך להסיר ממני את נטל האשמה. מנת חלקם האכזרית של אלו שנותרו בחיים.

***

על קו החוף של הים התיכון אני יושב על מחצלת עם יואב, נכדי בן החמש. האישה ויעל הקטנה על שפת המים, משחקות תופסת עם הגלים. יואב בונה טירה בחול ואני משותק מרחש הגלים.

"תראה, סבא" הוא פותח את כף ידו הקפוצה ונותן לחול לגלוש ממנה, חושף צדף נוצץ. גוש בגרון מאיים לפרוץ מתוכי, אך במקום זה אני מתחיל לזמזם 'All we are is dust in the wind'.

יואב מתרומם מהחול ומושיט ידיים לחיבוק. אני מקבל אותו בזרועות פתוחות.

הגוש בגרון מתפוגג .

***

הכאב הזה יכול להופיע בבת אחת, ברגע לא צפוי באמצע שגרת היום. לא מרעשים חזקים, אלא דווקא משיר שמתנגן ברדיו או מניחוח של תאנים ורחש של גלים. מין דברים נעימים שכאלו, שאינך בולם במחשבותיך. דברים שלא מזוהים עם מלחמה, טראומה ומראות של קרבות והורים שכולים. אבל אולי דווקא בגלל זה, בגלל שיש לי זיכרונות כה טובים וכה מעטים ממנו, הכול מתערבב לי. אבל ברגע הזה, בצד הישראלי של חוף הים התיכון, הכול מתחבר לי. אהבה אל געגוע, סבא אל נכד, וחברות נצחית שנולדה בשטחי הכינוס בראש הנקרה, ערב מלחמת לבנון , יוני 82' .




436 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול