יובל אטיאס | אבקת פיות

בת 27, מספרת סיפורים מאז ומתמיד, כותבת מאז גיל 14. סיפורה, "עכבר מעבדה", זכה במקום הראשון בפרס אלמוג. 

סיפורה, "ההסכם", זכה במקום הראשון בתחרות הסיפורים של כנס "עולמות". סטודנטית לתואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון. 





אבקת פיות


רוני מטפסת בכבדות במדרגות הצרות אל הקומה הרביעית. נעלי העקב האדומות נוקשות בקצב איטי של שעון מטוטלת והיא נגררת בעל כורחה למעלה, משתרכת כאילו חיברו חבל לטבורה ומשכו בכוח רב מידי. למה את גוררת רגליים, צחי בטח היה שואל אילו היה כאן. והיה רוצה לשאול, למה את לא מושכת את עצמך. למה את נשפכת על המדרגות כמו הקפיץ הצבעוני ממשחקי הילדים, ממדרגה אחת לאחרת? אבל צחי לא כאן, וגם אילו היה היו המילים זרות בפיו. המילים של צחי קצרות, גרוניות, בוקעות מבין שפתיו בכוח, כאילו נאלצו לטפס בכוחות עצמן מגרונו ולדחוף את שיניו לפני שהשתחררו לאוויר העולם. לא כך אצל רוני, מילותיה מרחפות מפיה בלי שום עוגן. ואולי בגלל זה צחי לא כאן.


מה שיש לה עם צחי היה יכול להיקרא אהבה, אבל מה שיש לצחי איתה – לתבנית הזאת המילה אהבה נדחסה אך בקושי, עם הקצוות בחוץ והרגליים מעוקמות. אולי זאת הייתה אהבה, אבל היא הייתה מעוותת מרוב שנים ומלחמות וקרעי זמן עטופים בשתיקות קשות. פעם אולי הייתה זו אהבה. אך אין זה משנה, לא לאהבתו של צחי רוני מתאווה. לא. אהבה אחרת מפעפעת בה כנזיד הרותח לאיטו, מתבשל שנים באש לבה. אהבה הומה ופועמת ליצור שלא קיים. אהבה של בטן ריקה ושטוחה עד כאב.


איך אפשר לאהוב יצורים לא קיימים? בילדותה קראה רוני בשקיקה את כל סיפורי הפיות והתאהבה בהן בקלות. רצתה להיות כמותן, ליצור יש מאין בעזרת אבקת פיות, לרחף מסביב חסרת משקל ולהעניק מכוחה לאחרים. ומה היא רוצה היום? להיגרר במדרגות באין רואים, להדליק אור בדירה החשוכה שאיש אינו מחייך בה, לחשוף את בטנה השטוחה והלעגנית ולראותה מתעגלת כמו בצק חלה התופח בקערה. לפעמים, בלילות שלאחר ביקוריו החטופים של צחי, היא מתגנבת לחדר האמבטיה, מרימה את חולצתה עד החזה ובוחנת את הבטן החלקה בתקווה. תוהה מה תהיה ההרגשה לחוש את החיים פועמים מצדה הפנימי. איך אפשר לאהוב אדם שלא קיים? אבל הנה, היא אוהבת, עורגת, כמהה אליו כפי שכמהים לכוס מים בצאת צום ארוך. משתוקקת לבלוע הכול, אך יודעת שזה רעיון גרוע שיסתיים באסון. היא לא יכולה להביא ילד לבד, וצחי עם משפטיו הקצרים וחלומותיו אפופי העננים ומבטו הרגוז, אין הוא מסוגל לגדל תינוק שהמילים פורחות מפיו כמו אבקני פרחים באביב.


לכן היא גולשת מעלה אל הקומה הרביעית, אל עזיזה מגדת העתידות, ששמה חורש לפניה את הדרך בשכונה מאז שעלתה לארץ. עזיזה עם ריח הקטורת והחצילים המיובשים בחוט על יד החלון, עם הידיים הקמוטות הכתומות מרוב כורכום. עזיזה שפעם עזרה לאמה כשהייתה צריכה ללדת את אחותה הקטנה, שהתרתה בדודתה לא להתחתן עם ההוא שיגנוב את כספה. עזיזה שמילותיה אמת ומשאלותיה הופכות למציאות. כי היא, רוני, כבר חסרת אונים, ואהבתה עולה על גדותיה ונשפכת מלבה אל מרצפות בטנה. ואם היא לא תעשה משהו בקרוב, תשתגע בוודאי.


עזיזה פותחת את הדלת בדפיקה השלישית. שפתיה ממלמלות דבר מה בלי קול והמטפחת נחה במעוקם על ראשה, חושפת שערות לבנות ועור חיוור. רוני יודעת שעכשיו מנוחת צהריים? מה כל כך דחוף שהיא צריכה להעיר את עזיזה? אבל רוני כבר נכנסת פנימה, אל הדירה עם הריח החמוץ ושולחן העץ החבוט והקלפים המונחים עליו בתפזורת. אני צריכה קריאה, היא אומרת ומניחה את התיק על השולחן בחבטה, כמו ספינה המורידה עוגן. היא לא עשתה את כל הדרך לחינם. אני צריכה קריאה ושתגידי לי כמה זמן עוד לחכות, והאם זה צחי שאני מחכה לו או אולי מישהו אחר. עיניה מתמלאות מים וידה נשלחת אל בטנה לאחוז בבד הרפוי על העור השטוח.


עזיזה טופחת עם ידי הכורכום על בד שמלתה, כמו לגרש את הבכי, ומיד מתיישבת מול הקלפים. היא, ברוך השם, עשרה ילדים יש לה, אבל ראתה את המבט הזה של הצעירה אצל אחרות. אתן נזכרות מאוחר מידי, היא אומרת לרוני בתרעומת, כשהגוף שלכן זקן ועייף. לא מתחילים כשיש שערות לבנות. רוני שותקת. ומה תגיד? שחיכתה שצחי יתפכח? שיחליט שהוא אוהב אותה מספיק כדי להנביט בה ילד? אולי חיכתה שיבוא אחד אחר, אבל איך יבוא, מרוח הקודש? הם לא באים אם לא מחפשים.


עזיזה פורשת את הקלפים אחד אחד על המפה המוכתמת ומיד מתחילה לקרוא כדי שרוני תבין גם. המילים הגדולות, המעורפלות, נזרקות על השולחן כמו קוביות שש-בש. אולי הפעם ייצא מה שביקשה? הילד בדרך, עזיזה פורשת קלף, וגם האהבה לא רחוקה. רוני צריכה לחכות. בסבלנות, כמובן, בסבלנות. אבל רוני, ידה כבר מתופפת על המפה בקוצר רוח. אין לי זמן, היא רוטנת, כבר עברתי את השלושים ובכלל כבר נמאס לי להמתין. ומה שהיא לא אומרת נשפך ביניהן כמו חלב חמוץ. היא ממתינה לצחי, ממתינה לעבודה, ממתינה לחיים שיתחילו. ואיפה היא בכל זה, אה? איפה היא? יושבת בתחנת הרכבת של החיים ומחכה שהקרון שלה ייפתח. עזיזה לא רואה שהיא בשלה? פרי שתכף יתחיל להרקיב אם לא ינגסו בו. ומי ינגוס בה, מי ירצה אותה עם השערות הלבנות שמתחילות לצמוח פה ושם, ועם הקמט הזה בצדי העיניים שהיא נשבעת שלא היה שם לפני רגע.


אבל עזיזה, החיים כבר חלפו לפניה, לא ממהרת לשום מקום. קלף אחרי קלף היא שולפת, ממלמלת לעצמה ומצביעה על הדמויות. את צריכה לבחור לבד, היא אומרת וידה נוחתת על האצבעות המתופפות, להרגיע את הרגש העולה דרכן. את לא יכולה לתת לאחרים לבחור לך. ובכלל, מה רוצה בחורה כמוך לעשות עם ילד? את עצמך את לא אוהבת, גברת, את עצמך. איך תאהבי עכשיו ילד קטן? את יודעת מה זה ילד קטן בבית? זה בלגן.


המים בעיניים של רוני עוברים את הסף וגולשים על לחייה. הבית שלי מסודר מידי, היא מייבבת, אני זקוקה לבלגן! לחיים נוספים בתוך השקט, בתוך מוזיאון השעווה של חיי. אני זקוקה לצחוק, לבכי, לקול נוסף שהוא לא אני. ואם זה לא צחי, תגידי לי תכף ומיד, אני רוצה לדעת. אם זה לא הוא, אני- אני- אבל המילים לא יוצאות, נתקעות על לשונה. את מה? עזיזה שואלת בלי לחייך. את תיפרדי ממנו? תציבי אולטימטום? מה תעשי, גברת? אמרתי לך, קודם כל את צריכה לאהוב את עצמך. תחזרי אליי אחרי שתלמדי לעשות את זה.


באותו הערב בדירה החשוכה רוני מדליקה את כל האורות. מתג אחרי מתג היא עוברת, משאירה אחריה שובל כתום ומדמיינת שמדובר באבקת פיות ולא בטריק חשמלי. לבסוף היא מגיעה לאמבטיה ונעמדת מול המראה. לאהוב את עצמך, עזיזה אמרה. אבל איך לומדים לאהוב אדם שאת שונאת כבר שלושים ושלוש שנים? איך מניחים לביקורת, לכעס, למילים הרעות? רוני מלטפת את השיער הדק, השביר, המוכתם בפסים לבנים. היא מברישה באצבעה את כתמי השמש שעל השפה, את תנוכי האוזניים שהתארכו. היא מלטפת את טבור הבטן השטוחה ואת נקודות החן על מפרקי האצבעות. רק תתחילי, אמרה לה עזיזה לפני שיצאה מדירתה. רק תתחילי. עכשיו המילים מהדהדות מסביב כמו ציפורי שיר שמצאו צוף, מרפרפות בכנפיהן סביב פניה. רק תתחילי. אבל מאיפה? היא מרימה את הטלפון ומחייגת באצבעות רועדות.


הלו? נובח צחי מהצד השני, וכשהיא לא עונה אחרי שנייה הוא מתרתח. מעולם לא הייתה לו סבלנות בשבילה. רוני?

המילים משתחררות כמו קצף משקה מוגז, בנביעה מבעבעת שעולה על גדותיה. צחי, היא אומרת ומביטה לעצמה בעיניים, אנחנו צריכים להיפרד.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים