יהודית אוריה| הבלחות פואטו-הגותיות

משוררת ומדריכה הוליסטית מתגוררת בקליפורניה, ארה"ב. פרסמה שלושה ספרים: 'חלל מושלם' (תמוז: אגודת הסופרים עברים בישראל, 1994) ; רשימותיה של חווה (כרמל, 2003); 'צבאים' ( פרדס, 2016) בעריכת יואב איתמר.

המוות הוא סחלב. העבודה משחררת, לכן בצע אותה בשלמות או מות.

אני מרגישה הכי נוח בבית מבולגן, טובע בניירת, ובאוקיינוס של ספרים, שאין להם ספריות.

כשהייתי קטנה חלמתי על נעלי סירה ומכנסי סטרץ' הדומים לגרביונים עם רגליות. כשאמא שלי עשתה ספונג"ה או צבעה חלקי מקררי "קור-עוז" היא הבטיחה שיהיו לי כאלה, באחר כך ההוא - "אחרי שתגדלי".

היום אני קונה בגדים או נעליים רק כאשר הם מתבלים או נקרעים, ולובשת אותם כמדים.

אני מתגעגעת לאבי.

הפחד הנוראי, כאילו אנחנו נשפטות ומוצאות להורג על כל קשקוש קטן שיוצא לנו מהפה.

המלים הן המשך העור, וברגע שהן נמסרות, עורנו נפשט.

אני יכולה להתמסר רק בכתיבה או בדיבור האינטימי וקשה לי להכניס צד שלישי (איזה הליך פורמלי כלשהו) למערכת הדם, לצלילים ולעור.

את גורמת לי לחייך כל הזמן. הלוואי שהיה אפשר לחיות כך בכתיבה, לחייך לאדם הנכון כל הזמן.

אתמול סיפרתי לחברה על אותו הרגע, שבו אני ואת (שהיית בבטן של אמא שלך בזמן שטבחו בגברי כפרך ואמך אבדה את התינוקת, אחותך, בכאוס הגרוש והשואה והנכבה) עמדנו תחת הילת אור של פעמון אחד.