טל פאר הכהן| דור שלישי

עורכת דין, משוררת ופרוזאיקנית. ספר שיריה "בובות שבורות" צפוי לראות אור בקרוב. אחראית על תחום יוצרים צעירים מטעם בית הסופר. חברת ועד מנהל וחברה באגודת הידידים של "תיאטרון גשר". בעלים ועורכת ראשית של מגזין "ADON" מגזין אופנה ואמנות לגברים בניו יורק. חיה על קו ניו-יורק - תל אביב.

דור שלישי

אני טל פאר. יהודיה, ישראלית, דור שלישי לנספי השואה. אני הנינה של מרים ויוקל וורשבסקי ז"ל. אני יושבת סביב לשולחן חג מרוקן בחציו מסבתא רבה, מבני דודים, ילדיה של הלה וורשבסקי ז"ל, אחות סבתי שנשרפה בעודה בת מצווה. אני חיה במשפחה קצרה, שנקצרה בידי הנאצים רק בשל היותם – יהודים. אני אספר לילדי שלא נשכח, שלא נשכח לעולם. אחד היוצרים שמלווים אותי בימים אלה, ימי זיכרון השואה, הוא דן פגיס.

שירו "עדות" מבטא את העמידה של אדם מול אדם, נאצי מול ילד יהודי. דובר מת המוסר עדות על רוצחיו. ההתעקשות של פגיס על היות הנאצים בני אדם היא קעקוע חשוב בתודעתנו לגבולות הקיצון שאנושיות יכולה להגיע אליהם. הגבול אליו הגיעה האנושיות בעבר ותגיע בעתיד אם לא נעמוד על המשמר.

פגיס משתמש בצפנים קונוטטיביים שהפכו לסמלי התקופה, כמו: "מדים", "מגפיים", "עשן" שעצם אזכורם מייתר את הסיפור העומד מאחוריהם.

אנו הקוראים, נכנסים לשיר באמצע שיחה בין המת לגובה העדות, והמת מתעקש, הם היו בני אדם, נבראו בצלם ואין טעם להמשיך, כי בצלמו ברא את האדם ופגיס מרגיש כי לו‍ֹ היה בורא אחר ולכן מסיר את האות "ם" ונותר עם "צל". ואין בו כעס, רק השלמה, התנצלות, כשעולה השמיימה כעשן ולא כפי שציווה "כי מאפר באת ואל אפר תשוב".

עֵדוּת | דן פגיס

לֹא לֹא: הֵם בְּהֶחְלֵט הָיוּ בְּנֵי-אָדָם: מַדִּים, מַגָּפַיִם. אֵיךְ לְהַסְבִּיר. הֵם נִבְרְאוּ בְּצֶלֶם. אֲנִי הָיִיתִי צֵל. לִי הָיָה בּוֹרֵא אַחֵר. וְהוּא בְּחַסְדּוֹ לֹא הִשְׁאִיר בִּי מָה שֶׁיָּמוּת. וּבָרַחְתִּי אֵלָיו, עָלִיתִי קַלִּיל, כָּחֹל, מְפֻיָּס, הָיִיתִי אוֹמֵר: מִתְנַצֵּל: עָשָׁן אֶל עָשָׁן כֹּל יָכוֹל שֶׁאֵין לוֹ גּוּף וּדְמוּת. דן פגיס, "עדות", בתוך: גלגול, 1970, עמ' 24. הוצאת אגודת הסופרים העברים בישראל. בספרי "בובות שבורות", שייצא לאור בקרוב, אני מקדישה פרק למשפחה שלא הכרתי, משפחה שהיא דם מדמי ושלא זכיתי לראות פניהם כי לא נשארו תמונות וסבתא אינקה התקשתה לחלוק זיכרונות. אינקה פרלמן נפטרה בשנה שעברה ובזמן הקצר שהיא איננה נגלו שנים שהסתירה. יצאתי לחיפוש אחר האין ששמרה עליו באדיקות כל תשעים ואחת שנותיה ונוצר בי בור עמוק של שאלות על זהות ואהבה ועל מחסור באהבה. התנהגות שלא הבנתי והייתי צמאה להבינה ויובש שהותירה, הותיר סדקים החרוצים באישיותי, הם סדקי הדור השלישי.

המשוררת טל פאר הכהן וסבתא אינקה פרלמן

מקור: אלבום תמונות של המשוררת טל פאר הכהן

פְּגִישָׁה בִּרְחוֹב ווגבניצקה 36 | טל פאר אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי כִּי מִשָּׁם, לֹא חוֹזְרִים. אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי הִלְשִׁינוּ עָלֵינוּ, אֲנַחְנוּ מֻזְמָנִים. אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי אָחוֹת אַחַת לִי וְנִגְמְרוּ הַסּוֹפִים. אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי גִּלּוּ אֶת הַבּוּנְקֵר, שְׁמִי בְּרִשּׁוּמִים. אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי כִּי בָּכִיתִי בַּלֵּילוֹת, בָּכִיתִי בַּיָּמִים וְעֵינֵי פָּסְקוּ לִרְאוֹת וְאֵין לִי יוֹתֵר אָחוֹת. אַל תֵּלְכִי הֶלָּה אַל תֵּלְכִי אֲנִי בַּת תִּשְׁעִים חֲרוּטָה אַתְּ עַל קִבְרִי, נָשָׂאתִיך בִּיסוּרִים עַד מוֹתִי שֶׁלִּי. לזכרן של האחיות הלה וורשבסקי ואינקה פרלמן שנפרדו בגטו לודג' באוגוסט 1944. הלה נסעה לאושוויץ.