טלי סנדרו איילון| חלולות

נשואה ואם לשלושה. מורה לחינוך מיוחד, מרצה לחינוך ומדריכת הורים. נולדה בירושלים, גדלה בדרום, ובילתה מספר שנים מילדותה ובגרותה בחו"ל. כיום מתגוררת במושב בשרון. קוראת וכותבת להנאתה

חלולות

כשהיא נכנסה בלילה הביתה איש לא ראה. לא שהיא הסתירה, פשוט היה כבר מאוחר מאוד וכולם ישנו, ובכלל זה לא שמישהו חיכה לה. למחרת בבוקר כשהתלבשה לבית הספר, כיסתה אותו היטב עם חולצה גדולה ממידותיה, וירדה למטה. אמא ואבא עמדו במטבח וגם יוני כבר אכל ארוחת בוקר, אבל היא חלפה רק לשנייה, כמו רוח רפאים, לגמה שלוק קפה, המיסה בפיה 2 קוביות שוקולד מריר ומיהרה להסעה. אף אחד לא הספיק לראות. או שלא הסתכל. בדרך חשבה לעצמה שאם היתה מוכרזת נעדרת, איש לא היה זוכר לתאר מה לבשה. אולי בעצם יוני.

אתמול כשהגיעה לאסוף אותו מהגן, היה נדמה לה שהוא שם לב שמשהו שונה. בדרך הביתה הוא ניסה לשחק לה בחולצה, אבל היא התחמקה. אחר כך כששיחקו מסירות בחצר, נראה היה לה שהוא מכוון את הכדור למרכז גופה. פעם אחת הוא גם פגע, והכדור עבר דרכה, אבל די בקלות היא הצליחה לשכנע אותו שהוא דמיין. היא דגדגה אותו קצת כמו שהוא הכי אוהב, ומתוך העונג המתוק הבטיחה שדבר לא השתנה. היא ציינה לעצמה שזה ממש לא מסובך לשכנע בנים שהכל בסדר.

גם עופר לא ראה כלום בלילה הקודם. אולי כי היה שתוי. החבר'ה הביאו וודקה, אבל לא סתם וודקה, אלא מהביוקר. הם התפארו בה כאילו שהרוויחו את הכסף בעבודה קשה, ולא סחבו אותה מהבר של ההורים. בקבוקים מנצנצים של אדישות מסודרים על ארונית מעץ מלא. על אף היוקרה, הם נהגו בה כבכל וודקה נחותה וערבבו לתוכה מיץ תפוזים. זה לא היה דוחה כמו וודקה בלי כלום והיא חייכה כששיקרה "טעים". עופר שתה כל כך הרבה שאחר כך, כשמישש אותה, הוא הרגיש אותו, אבל התעלם והמשיך בשלו. והיא דווקא לא היתה מאוד שתויה כשנתנה לו להמשיך. אחרי שהוא גמר, והיא נותרה לבד, היא הרימה את החולצה בזהירות והתבוננה בו. היא הרהרה אם וודקה מרחיבה אותו, או שאולי זה עופר.

בבית הספר עבר יום הלימודים כרגיל. לפרקים נשבה קצת רוח. היא פחדה שתעיף לה את החולצה לכן השתדלה להישאר בפנים, וכשיצאה הקפידה לאחוז בה, שלא תתרומם. בשיעור ספורט ניגשה אל המורה ואמרה לה שזה הזמן הזה בחודש ושכואבת לה הבטן (משתעשעת עם עצמה מן האירוניה). כנראה שהיא נראתה חיוורת או אמינה במיוחד כי המורה שלחה אותה מיד לנוח בכיתה.

שם, לבד, היא שוב הרימה את החולצה והתבוננה בו: חור ענק פעור במרכז הבטן שלה. לא מדמם, אפילו לא מגעיל. חלל, שקוף. רואים דרכה. היא חשבה שהוא הולך ומתרחב אבל לא היתה בטוחה בזה, כי לא מדדה אותו מאז שהופיע. בהתחלה בכלל התכחשה לו. היא לא ידעה אז שאי אפשר להתעלם מאין, שמינוס ועוד מינוס זה תמיד יותר. לכן גם לא ידעה לומר בדיוק כיצד נפער בה, או כמה זמן הוא מלווה אותה, ורק ידעה שבכל יום נגרעת עוד פיסה ממנה. היא שחררה את החולצה במהירות ועברה להכין את שיעורי הבית בתנ"ך לפני שמגיעים כולם.

משסיימה לנתח את דמותה של בת יפתח הגלעדי, כבר התקשתה להתאפק. היא ניגשה לשירותי הבנות, טרקה את הדלת מאחוריה ונעמדה מול המראה הגדולה, בין המילים המוטחות לאורכה ולרוחבה. דנה מוצצת. הדר היתה פה. והיא? היא הגביהה חולצתה באיטיות, ובחרדת קודש התבוננה ארוכות בחור שלה. הוא היה גדול, עגול מאוד, אפילו די יפה. מסביבו שוליים של בטן, מעליו חזה זקוף, שופע, ובאמצע-רִיק. ביד אחת אחזה בחולצתה המוגבהת, קצת מתחת לחזה. את השנייה, רועדת התחילה להעביר דרכו. תחילה הכניסה אצבע זהירה, אחר כך את כל כף היד, ולבסוף החדירה את הזרוע של עצמה דרך עצמה. וכשהכניסה והוציאה את ידה מתוך בטנה החלולה, היתה כל כך נסערת ומבולבלת, שלא שמעה דבר.

רק בחריקה הסופית של דלת המתכת הכבדה, ראתה אותה. יעלי היפה מהכיתה המקבילה ניצבה בפתח, לבושה במכנסיים קצרצרים ובחולצה גדולה ממידותיה. כשהיא נטועה בפתח, עיניה הלומות ופיה פעור, רצתה לומר דבר מה אך נאלמה. בשקט הדרוך התפללה להיבלע באדמה, להישאב אל המראה בין כל הגסויות, להסתחרר כמו דורות'י, אל החלל הריק שבמרכז בטנה.

בתום כמה שניות של שקט, יעל קרבה אליה בצעד זהיר והשפילה מבטה, שהתרכך בינתיים לכדי חיוך נוגה. שתי הנערות ניצבו אחת מול השנייה, ברקע, עוד שתי נערות מבולבלות, ניבטו אליהן מן המראה המטונפת.

בראש מורכן הסיטה יעל את חולצתה הרחבה באיטיות מעל בטנה.

חלל גדול, עגול, עמד בדיוק במרכזה.