טלי גריקשטס| ריקוד של דגים באקווריום

תלמידת כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר, לומדת ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות פרי עטה פורסמו בכתבי העת: "מוסך" ,"צ'יקיטיטו" ו" מוטיב".




ריקוד של דגים באקווריום


גשם שוטף את רחוב מאה עשרים ותשע. דמויות של נשים וגברים מצועפים מתחת לקופסאות קרטון קובעות את עיניהם בגשם זה שניתך על המדרכה, ועל ראשם, ללא רחמים. בגדיהם רטובים. אדם אחד בעל זקן מדובלל מתרומם מהכוך שלו ומסתכל לצדדים בקרן הרחוב. עיניו ננעלות על שקית של דונאטס. הוא יכול להריח את המאפים גם מהצד השני של הכביש. היא עומדת במעבר החצייה ובוהה ברמזור, נראה שהיא ממהרת. תמיד נשים כמוה, שיוצאות מדאנקין דונאטס, ממהרות. וודאי אינה מבחינה בו, וגם לא תבחין. הוא כצל עובר, רוח רפאים שיושבת לרגלי גורדי השחקים ומושיטה את ידיה למשטרה, ובידיים אזוקות הולכת לתחנת המשטרה ליממה אחת טובה של שינה על ספסלי תא העצורים.


עיניהם מצטלבות כשהאישה עם שקית הדונאטס מתחילה לחצות את הכביש. היא רואה אותו הרבה כאן, בקרן הרחוב האהובה עליו. כוך קטן בין פחי הזבל.


כמה שפחות עיניים, יותר טוב. מחלון הדירה שלו ראתה אותו הולך במחשכים, יוצא בסמטאות הלילה, בוחן נשים שהופכות את הרחובות לכהים יותר. פוגש בחתולי הרחוב ותוהה אם זה מה שנגזר עליו להיות. צל חולף בלילה, תן בודד שמיילל תווים אחדים לכל תושבי העיר. יושב בפחים ומתבונן בעוברים ובשבים. לא הייתה תקווה באותם לילות טרופים, לא הייתה תכלית. הוא חיכה לדבר שלא בא. הוא חיכה לגאולה שלא הייתה אמורה לבוא ממנו. לא ממנו ולא מאף אחד אחר. הוא התפלש ברחובות מנהטן כל חייו. הוא אהב להאזין לצליל הרוח הנושבת, הנושאת את ריח פחי הזבל לקומות העליונות של גורדי השחקים.


גם כשהיא עוברת את מעבר החצייה עיניה בוהות לתוך עיניו שלו, היא מרגישה שיש לו שטן בתוכו ואינה מסוגלת להסיט את מבטה. תמיד היו הנשים והגברים הישנים ברחוב משפילים את מבטם, מסתובבים לצד השני. אבל הוא מפחיד אותה במבטו. היא נעצרת בסוף מעבר החצייה. במקום להמשיך ללכת למקום עבודתה, מתקדמת לקראתו.


הוא חושב שעדיף כך, עדיף לזכות במידת הרחמים הזאת. השינוי מבורך. נראה שהיא פוסעת על שטיח רך בעולם הזה. והוא מרגיש כמרחף באוויר העולם, מבודד את צליל נעליה הנוקשות על המדרכה מצליל הגשם שניתך על הגגות. מסביב יש קולות שמרחיקים אותו מהעיסוק בנפשו, מספרים לו על מחוזות רחוקים, מחוזות ניסיים שבהם הוא יכול לשוטט כאוות נפשו ברחובות מנהטן. עם סיגריה בפיו, ערימה של כסף במכנסיו, ותעוזה גדולה דיו כדי להרביץ לפרחחים שיורקים על המדרכה.


היא נעצרת מולו. "דונט יו ואנט דונאט?"

"איי דונט ניד אני פייבורס," שמץ של מבטא זר ניכר בקולו. השקית שלה מרשרשת, וכשהוא עוצם את עיניו רק לשנייה הוא רואה את עצמו נוגס בבצק וצוחק בקול רם, כמו שעושים האנשים שיושבים בסניפים וקונים לעצמם אינסוף דונאטס במחיר של עשרים דולר.

אישה עם עגלה חולפת על פניהם, בדרך לבית הכנסת בקרן הרחוב. לבחורה שמציעה לו את המאפים יש שרשרת של מגן דויד. "איי קאן גיב יו דיס קופי, איטס בטר."

"דה קופי אין היר איז טריבל."


"יו אר נוט פרום היר, אר יו?" הוא שותק ומסיט את מבטו. פושט את ידו בתנועה של מוכר בשוק, כמו אומר – תני, תני כבר את הקפה. בשביל זה את פה. ממהר להתיישר בשק השינה, ומסדר את הצעיף שלו כך שלא יסתיר את פיו, ומרים את כובעו. עיניים כחולות שקועות וסנטר שמכוסה בזיפי זקן מלבינים, מלוכלכים, מציצים מבעד למעיל שלו. הוא נראה כמו אותם סנטה קלאוסים שהיו מושיבים ילדים על ברכיהם בתקופת החגים. הו, הו, הו, בבית זמני בלבד. הבחורה מושיטה לו את כוס הקפה והוא מושיט את ידו ללחיצה. "יואל." היא לא לוחצת אותה.


"יואל? דו יו נואו היברו?" הוא שותק. קו האופק של ניו יורק מתבהר. הבחורה חפצה גם היא לשבת בפינת הרחוב באדישות לכל הנעשה תחת השמש, לחכות רק לשקיעה ולזריחה. לא להתכונן לשום דבר.

"כן, אני מדבר עברית." הוא לוקח עוד שלוק מהקפה ומצביע על אמן רחוב שרוקד תחת הגשם. לאמן הרחוב אין מוזיקה, וגם לא קהל. "זה, זה כל היום רוקד. כל יום. כבר לפחות חודש אני רואה אותו פה. מפזז מסביב לאנשים, עוקב אחריהם שלושה צעדים וחוזר לרקוד. אל תתקרבי אליו אם את מחלקת אוכל."


הבחורה חושפת חיוך קל. "אתה מדבר נהדר." הוא מחזיר לה חיוך רפה. ממצמץ פעם אחת, ופעם שנייה, הקפה שורף את לשונו. לא אכפת לו. עיניו נעוצות בתמהוני שרוקד שם כל בוקר, אחוז תזזית של טירוף. חברתה של הבחורה הישראלית מזכירה לו את תל אביב. זורקת אותו לימים פשוטים יותר. הוא לא רוצה לספר לה כלום. גם אם תשאל, וגם אם לא תשאל, הוא לא מתפתה לספר לה על הבריחה שלו. על הסמים. על משה, ששלח בחור גדול לחנוק אותו בשנתו. על המשטרה, שניסתה לאזוק אותו לפני שזייף דרכון וחתך לארצות הברית.


הבחורה ממשיכה להתבונן במבטו המזוגג ומחכה למענה. כעבור דקות קלות הוא אומר לה, "וואלה, אני שותק. אני גם לא מדבר באנגלית."


ידה מושטת אליו. הוא נעקר ממחשבותיו, מהזיכרונות, הריח חודר לכל אחד מהחושים שלו. המאפה. ריח הקינמון המשכר, השמן, ההיסטוריה של ארצות הברית. "למה הוא בעצם רוקד שם, הבחור ההוא? יורד גשם כבד, אתה לא רוצה לקחת אותו לכאן?"

יואל מושך בכתפיו. "לא יודע, הוא פשוט רוקד. כל הזמן. עד שהוא מתעלף וקם וממשיך ללכת לאנשהו. אבל כל בוקר הוא חוזר לכאן. בטח נדבק באיזו מגפת ריקודים." השקית מרשרשת, מעטפת המאפה עוטפת אותו בריח קינמון מתוק וגם מעשיו של התמהוני נראים לו הגיוניים. גם הגשם. ריח הזבל.


"אני רוצה לראות איך יום אחד ניעמד בקרן רחוב ונרקוד כולנו, כאילו זאת מגיפת הריקודים שהייתה באנגליה במאה השש עשרה. אני הייתי רוצה לראות אנשים רוקדים את עצמם עד מוות במקום לקפוץ מבניין או להתאבד עם אקדח שקונים בטארגט."

הוא פולט צחוק קצר שנשמע כמו פכפוך מים. "את היית יוצאת ורוקדת, מה?"

היא נוגסת בדונאט שלה. "אתה לא היית רוקד?"

"אני רוקד בלב."

"זה לא נחשב, אתה יודע."

מהכוך, הבחורה יכלה לראות באיזו מהירות זזים האנשים. רצים ממקום למקום, כאילו להקות כלבים רודפות אחריהם ברחובות עמוסי התנועה. כאילו אדי המכוניות דוחפות אותם לרוץ. היא מסתכלת על התמהוני הרוקד, ועל האנשים סביבו. חלקם יורדים לתחנת הסאבווי ברחוב שממול, אחרים יושבים בבית קפה ומעשנים בשרשרת. בתל אביב יש תחושה כזאת, שכולם יושבים כל היום בבתי קפה ומעשנים בשרשרת. "יואל," אומרת לו. "בוא נלך ונרקוד איתו עד שנתמוטט."


הוא מסתכל סביב על הכוך שלו, על הקפה שלה, ועל הדונאט. כעבור דקה קלה הם חוצים את הכביש אל התימהוני שרוקד בעיניים עצומות בכל העוצמה, בחוויה אקסטטית שנמצאת מעבר להבנתו של יואל. אבל יש בתוכו את השטן הזה. וגם בבחורה. הם מצטרפים אליו תחת הגשם, אל ההזיות הפסיכודליות שהוא מקרין בכל אחת מתנועותיו. מזיזים את הכתפיים, שואפים עמוק את אדי הבנזין תחת גורד השחקים, בקרן הרחוב המסורג. מכונית משטרה של "NYPD" עוצרת במרחק מה ושוטרים נועצים בהם עיניים מבעד לצווארונים כחולים. ענני הסערה מנחיתים עליהם מכות קשות יותר, גשם חזק יותר. והם רוקדים. יואל רוקד צעד קדימה ואחורה, מניף את זרועותיו באוויר, עיניו עצומות, נוטף זיעה, מדמה בידיו חצוצרה ומחליף חצוצרה זו בגיטרה ובתופים. שלושתם כמעט מסוגלים לשמוע את תרועות הגשם, מקצבן האחיד של הטיפות שניתזות על קצות המדרכה.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים