טלי גריקשטס| סושי

בוגרת תיכון מקיף נשר, למדה ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות פרי עטה פורסמו בכתבי העת: "מוסך" ,"צ'יקיטיטו" ו" מוטיב".




סושי


במגזין הצילום האחרון של נשיונאל ג'אוגרפיק פרסמו תמונות מהאוורסט. השלג נצץ, כמעט כאילו היא יכלה לגעת בו מבעד לנייר. בעמוד אחר כיכב יאק, בעל פרווה עבה, אותו החזיק שרפה בעל פנים חמורות סבר. והיא הייתה פה, מאזינה לשירים של הביטלס. מדפדפת. עומדת בחלון, צופה בתנועה העמוסה של תל-אביב. מחכה שהמשמרת תתחיל. היא ידעה שיהיה לה זמן לחלום על ההרים, ולחסוך כסף. בסופו של דבר, יהיה לה מספיק כדי לקנות כרטיסים ולטוס לנפאל. זה היה יום חם. בראשה עדיין נצצה התמונה הזאת.

לסושיה בעזריאלי הגיעו הרבה לקוחות. היא הייתה במטבח, מגלגלת רולים, לפעמים מטגנת סלמון, לרוב חותכת אותו לרצועות דקות. היא לא הכינה את המנות המורכבות. יאנג היה אמון עליהן. הוא אכל את המטבח האסיאתי, הוא נשם אותו. גם בעת גלגול הרולים חשבה על ההרים. עוד קצת. עוד שעה, עוד יום, והיא תטוס. באמצע גלגול הרול שמעה את יאנג מגחך. היא עצרה, סוקרת אותו בזווית עינו. "את הרסת אותו לגמרי," הוא אמר. "מה יש לך היום?"

היא שמה אותו בצד. "הראש שלי במקומות אחרים."

"הראש שלך צריך להיות פה. לא ראית מה קורה שם... את רוצה ללכת לקופה? אנה תחליף אותך פה."

"לא, זה בסדר. אני פשוט כבר מתה לעוף מפה."

"לאן בדיוק?"

היא עזבה את הסושי ונעמדה מול יאנג. "לאוורסט." הוא פרץ בצחוק בעודו חותך ירקות. "אני רצינית. אני מוכנה לעזוב הכל ולנסוע לשם. אפילו לכמה חודשים. תדמיין את זה, לטפס עליו בחורף. בשלג, בין קרחונים. מפולות מסכנות חיים. אנחנו כבר כאן, למה לא לנצל את זה? למה לא לחיות עד הסוף?"


החיוך של יאנג נמוג. הוא הניח את הירקות, ושב למחבת, קובע בה את מבטו. "זה לא מקום טוב, או יפה, כמו שמוכרים לתיירים. צריך לרצות את זה כל החיים. צריך לחיות את זה. להתאמן שנים רבות. תכיני אחד חדש."

"אתה מדבר על החלום שלי או על הרול?" הוא התבונן בה בדממה. "בסדר, אכין אחד חדש. אתה מדבר כאילו היית שם."

"אח שלי היה שם." היא חיכתה שהוא ימשיך. יאנג שתק.

"איך קוראים לו?"

יאנג חייך. "יושירו. זה אומר אדם שמח. אתם תמיד אוהבים לשאול על משמעות השם, אז חסכתי לך."

היא עמדה לשאול עוד שאלה, על יושירו, היא רצתה לשאול איך היה לו שם, באוורסט, אבל עיניו של יאנג שידרו דממה עצובה, על אף החיוך שהיה נתון על שפתיו, והיא החליטה שלא תתעקש. מבטו טעון האנרגיה התרוקן ברגע שאמר את שמו. והיא חשבה שעדיף, למענה, לא להתעסק בזה. להמשיך לגלגל את הרולים. לנצור את לשונה. לא להעציב את יאנג.

בסוף המשמרת עמדו מחוץ לקניון ועישנו. "אתה רוצה לעשות משהו הערב?"

"לישון."

"ובאמת?"

הוא זרק את הסיגריה על הקרקע ודרך עליה. "לשתות ואז לישון."

"אז בוא נשתה. עליי. אני מרגישה שזה לא היה הוגן לדבר איתך היום על..."

"את פמיניסטית או משהו?" היא חייכה, ואז הם התחילו לצחוק. "טוב. יושירו, הוא תמיד פה." הוא הניח את האצבע שלו על החזה. "וזה בסדר. זה בסדר לדבר על יושירו."


כשנכנסה בחזרה לדירה שלה, לקחה את הגיליון של הנשיונאל ג'אוגרפיק והניחה אותו במגירה. גם לא ידעה למה בדיוק. היא הרגישה שזה טיפשי, לבוא לאנשים ולספר להם בביטחון שכזה – אני אטפס על הפסגה הגבוהה בעולם, כשלא ידעה מה תעשה מחר. בצל הקורונה. לא ידעה אם תצא לחל"ת, אם תצא מהבית. החלומות נתנו לה כוח, אבל כשהרהרה בהם כל עת הרגישה שכוח בלתי נראה מרחיק אותם מהישג ידה.


בערב יצאה לפגוש את יאנג באלנבי 97. היא זיהתה אותו מרחוק. גבוה, לובש חולצה לבנה ועליה סמל הרולינג סטונס בסגול כהה. הוא ניגש אליה, עיניו מחייכות מבעד למסיכת עור שחורה ועליה מוטבע חיוך לא אנושי, והם הלכו יחדיו ללוציפר. הם פתחו בשני צ'ייסרים שחיממו את האווירה ביניהם. "את יודעת, זה מוזר שישבנו ביחד רק בגיבושי צוות. לא זוכר שיצאנו, רק אני ואת."

"אני בעצמי לא יצאתי בתקופה הזאת. רק עבודה ובית. פחדתי להיות בחוץ."

"והמשכת לחלום בבית שלך?"

"אפשר לומר. אני תמיד חולמת."


הם הזמינו קוקטייל. "אני רוצה לספר לך על יושירו. אני יודע שלא שאלת, אבל בגלל שפתחת את זה אני חושב שראוי להזהיר אותך. זה הוגן. ככה את תכירי אותי, או לפחות חלק ממני."

"אתה לא חייב לדבר עליו, יאנג, באמת." הוא צפה בה בקשב, ונד בראשו. זה היה חשוב לו. כשחשבה על כך, בשנה החולפת בה עבדה לצידו לא הזכיר את משפחתו ולו פעם אחת. בערבי הצוות היה שותק, או צוחק, או מספר בדיחות, וחוץ מעובדות סתמיות על חייו לא ידעה עליו דבר. הוא לא סיפר. והיא לא שאלה שאלות. ואולי היא ניסתה להעניק לו שקט, במקום שבו כל הזמן שאלו אותו שאלות על חייו ועל קורותיו.


הוא הוציא את הטלפון שלו והראה לה תמונות שלו ושל אחיו נלחמים. "אני אתחיל מהסוף. יושירו מת כשהיה בן עשרים. אחרי שניסה לטפס על ההר שלך." מבטיהם הצטלבו.

"אני מצטערת לשמוע." היא חיכתה ואז הוסיפה, "אבל זה לא ההר שלי."

הוא חייך, חיוך עקום, חיוך יודע דבר. "אולי לא. אבל בכל מקרה, זה החלום שלך. אמרת לי את זה בעצמך. כשהיה ילד, קנה מפות ותמונות של הרים, וכשהיה נער אמר לאמא שלי שאחרי שהוא ילמד, הוא יחסוך כסף ויצא לטפס על האוורסט. כולם צחקו כשהיה מדבר על זה, אבל כשהתבגר וטס לאלפים התחלנו להבין שזה לא רק חלום סתמי."


מבטו של יאנג נח על התמונה. "תראי, להרבה אנשים יש חלומות גדולים. יש כאלה שהופכים את החיים שלהם להגשמה של החלום הזה, ונכשלים – ומגלים שבעצם כל המסעות האלה נועדו כדי לחזור הביתה, ויש כאלה שנשארים בבית. יושבים. חולמים. ומגשימים את החלומות שלהם בדמיון. אני לא יודע לומר לך מי מאושר יותר. אני יודע שבשביל יושירו לא היה שום דבר אחרי האוורסט. מילולית, אבל גם תיאורטית. הוא התאמן הרבה זמן. יום אחד הוא חוזר הביתה ואומר שהוא מצא משלחת שתנסה מסלול חדש, ויצא איתם. לא עבר שבוע... ואנחנו מגלים בחדשות ששישה עשר מטיילים נספו במפולת. וזהו. גילינו על זה מהחדשות. קברנו אותו. שמרנו את כל הבגדים, וכל החפצים שמצאו איתו. וכן, זה כן היה ההר שלו. וזה יכול להיות גם ההר שלך. זאת שאלה של בחירה במסלול חיים."


הם הזמינו עוד צ'ייסרים. היא חשבה על דבריו. כשכבר היו שיכורים מכדי לנהל שיחה רצינית על נושא האוורסט, דיברו על הסושייה ועל לקוחה שבאה כל בוקר, וכל פעם מחדש מחזירה להם את הרול. לקוחות שלפעמים הרתיחו לה את העצבים. והם דיברו על סוג הבירה האהוב עליהם, ועל הסרט האחרון שהם ראו, אבל היא לא יכלה להתאפק לשאול אותו שאלה אחת אחרונה. שאלה חסרת טאקט, שבחסות האלכוהול הייתה בטוחה שתשאל. היא החזיקה בעד עצמה, אבל רק כאשר שילמה את החשבון העזה להסתכל בעיניו ולהפנות אותה אליו. "לא חשבת אי פעם לחזור לשם? כמו אותם גיבורים טראגיים, שמחפשים נקמה?"


עיניו החומות התמקדו בנקודה לא ידועה בחלל. הוא היה שיכור, אבל חשב ברצינות על השאלה. והיא ידעה שהוא ייתן לה תשובה כנה. הדקות חלפו והוא לא השיב. הם נעמדו ברחוב צדדי והדליקו סיגריות. או אז התחיל לצחוק, מסיבה שלא הייתה ידועה לה. רק כשנרגע הסתובב אליה ומחה דמעה מעיניו.


"אני מצטער... פשוט חשבתי על השאלה שלך ברצינות, ודמיינתי את עצמי לבוש באותם בגדים מטופשים. את יודעת, מעילים כתומים ענקיים שמכסים את כל הגוף, ומשקפיים מחזירות אור, ועונה לאנשים ששואלים אותי – למה אתה מטפס על האוורסט? עונה להם..." הוא כחכח בגרונו ועטה ארשת פנים רצינית. "אני מחפש נקמה עבור אח שלי! אני מוכרח להרוג את ההר, ולהשיב את כבוד המשפחה!"

או אז שניהם התחילו לצחוק בקול רם, ברחוב אלנבי 97, בשעת לילה מאוחרת.



הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים