טלי גריקשטס| אמהות מוסר

תלמידת כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר, לומדת ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות פרי עטה פורסמו בכתבי העת: "מוסך" ,"צ'יקיטיטו" ו" מוטיב".

אמהות מוסר

סרטן אדום דשדש לו בחזרה אל אגן הים התיכון, על חול שהזכיר במרקמו נייר זכוכית. גילי רדפה אחריו וצעקה "בו!" מנופפת בזרועותיה, לבושה בבגדים וורודים. שיערה מטפטף. זוג אחד שיחק מטקות, לא הבנתי איך החום לא כבש אותם. הוא כבש אותי. הסתתרתי מתחת לעיתון, רואה איך היא רודפת אחרי הסרטן עד שהוא נעלם אל תוך הגלים. היא הייתה נעמדת לפעמים לפני קו הגלים, בורחת ומתקרבת אליהם בהתאם. היא ידעה לשחק עם עצמה.

הטלפון צלצל, עניתי, זה היה נתי מוכר הגלידה. שמרתי אותו פשוט בשם מוכר הגלידה, כי לא הכרתי הרבה מוכרים של גלידה. "הלו, אילנית, את באה לקנות לילדה שלך טילון?" הסתכלתי על גילי, לא היה נדמה שתשו כוחותיה. "היד עוד נטויה," אמרתי לו. הוא בכלל לא שם לב שהביטוי לא מתאים לסיטואציה. "מה איתך, מתי אתה יוצא להפסקה ובא לפה?"

"בעולם הבא," אמר. שתקתי. "ברוך השם, המוות יבוא לקחת אותי לפני מס הכנסה. תקשיבי, אני חושב שטילון לא יזיק לילדה. ואת תקני לעצמך איזו קוקילידה, את יודעת כמה אני מעריך אותך. אני אפילו אעשה לך הנחה אילנית. אני לא בנאדם של אגו, את יודעת את זה."

בעלים והכלב שלו חצו את דרכה של גילי. היא ניסתה לרדוף אחרי הכלב, שכשכש בזנבו אבל ניסה בעיקר לברוח מהילדה האימתנית. "גילי! בואי לפה!" היא הסתכלה עליי וחשפה חיוך ממזרי. "בואי," הושטתי את ידי אליה, "נלך לקנות טילון!"

"וגם קוקילידה," הפציר שוב, בקול שקט.

"אני חושבת שהקוקילידה מיותרת היום, נתי." הוא כל הזמן דחף לי את ההצעות שלו לפנים. לא יכולתי לסרב לגילי, אבל אני יכולתי להתאפק. "עם הנחה או בלי הנחה, אני חושבת להפסיק עם הקוקילידות לתקופה הקרובה."

"זה בגלל המחיר, או מה?" גילי בדיוק התקרבה אליי, מחייכת. לקחתי לה את היד, והתחלנו להתקדם על גבי החול לכיוון נתי, שחיכה לנו בחוף מרוחק יותר עם האוטו-גלידה שלו. אוטו גלידה ישן, שירש מאביו, שניהל בזמנו את עסקי החמצוצים והחטיפים וסחר בהם כמו איש עסקים יודע דבר, שתמיד ידע מתי לוותר ללקוחות שלו כדי שיחזרו ומתי למשוך אותם עם הצעות מפתות. זה מה שהיה עושה לי. הוא ידע עד כמה אני תלויה בקוקילידה, אבל הוא לא ידע עד כמה אני לא זקוקה לו בשביל לקנות אותה. "את על הקו, תגידי? אני מתייבש פה בשמש. אף אחד לא בא. אולי להפעיל את הג'ינגל, הילדים ירוצו. חם עכשיו, אם הייתי איזו אמא עם עשרה שקלים בארנק והילד שלי היה מצביע על אוטו גלידה הייתי רצה וקונה לו טילון."

"אז עכשיו אתה פמיניסט, אני מבינה. מזדהה עם צרת האימהות," עקצתי אותו. "אם היית אב מה היית עושה? מרביץ לו במקום לקנות לו טילון?" מתחתי את סבלנותו. חיכיתי לראות מתי הוא יוותר.

במקום להתעצבן, הוא צחק. "מוריד את החגורה ונותן לו אחת לגב." הוא השתהה. "סתם, סתם צוחקים איתך. אבא שלי היה קשוח כזה. אני הולך להיות אימהית ואוהבת. את יודעת, אנחנו בעולם מודרני."

גילי בדקה כמה גבוה היא תוכל לקפוץ על היד שלי. "הופ! הופ! תראי, אני גבוהה כמעט כמוך."

"מה זה, עוד רגע את תגעי בשמיים," אמרתי, מחויכת, ופניתי שוב לטלפון. "אתה על הקו?"

"כן. בואי, אני חושב שאני שומע כחולים, וזה לא מוצא חן בעיני. פעם אחת תפס אותי אחד מהם, שואל אותי 'תראה רישיון עסק אחי,' ואני אומר לו – 'תן לי דקה אחי, אני שולף את זה מהמגירה בדאשבורד.' חזרתי פנימה ונתתי גז, לא רציתי עכשיו שהוא יתחיל לבדוק אותי, עניינים, שאלות, חקירות. בסוף רדף אחריי והוריד אותי לשוליים, את יודעת איזה סיפור מסריח זה? אי אפשר לברוח מהם, ברגע שהם על הגב שלך." ראינו את האוטו-גלידה מרחוק. רכב לבן, עם פרסומת לקרמיסימו. תיעבתי את הלוגו הזה, תיעבתי אותו. הוא שכנע אותי כל הזמן לקנות את הקוקילידה הזאת, ולפעמים הוא גם הכניס אותי לאכול אותה אתו ביחד, מושיב אותה במושב הנהג. היינו בודקים שהיא חגורה, וביקשנו ממנה לספור עד אלף. היא לא ידעה לספור עד אלף, וניסתה בכל זאת. הקוקילידה הייתה הבריחה שלי בימים המתים של הקיץ. מהשעמום, מהשאלות של גילי. בשבוע שעבר קצצתי את השיער, לתדהמתם של נתי וגילי ששאלו שאלות דומות. אני לא יודעת איזו מהתגובות הייתה איומה יותר (גילי אמרה שאני נראית כאילו אלוהים גירדו את הראש שלי על פומפייה) נתי אמר שאני נראית כמו חולת סרטן. "ממתי זה משהו רע?" שאלתי אותו, בפעם האחרונה שנפגשנו. "לא יודע, זה גורם לי לרחם עלייך, לרצות לעזור לך. אז תגידי, איך עוד איש כמוני יכול לעזור לאישה כמוך?" (וגילי שאלה – "אם אני אקח פומפייה אני גם אוכל להיראות ככה?") אז פשוט משכתי בכתפיים (והרחקתי את גילי מהפומפייה).

כשהגענו לאוטו נתי כבר סרק את האזור, הניח את הטילון על הדלפק ואמר – "זה על חשבון הבית." גילי פערה עיניים גדולות וחטפה את הטילון מידי, מתקשה בפתיחת האריזה. "אבל הקוקילידה, על חשבונך," הוסיף, והחליק את הקוקילידה אליי. העטיפה רשרשה כפליים. הוא חייך בפה סגור. "יש בפנים עוד אם את רוצה לאכול אותה עכשיו."

החזקתי בקוקילידה המרשרשת. "זה בסדר."

"נו, מה אכפת לך?" התחלתי להתרחק, והוא המשיך. "מה את הולכת עכשיו? רק הגעת? ככה אני עושה לך טובות, ואת מתרחקת ממני? שתדעי לך, זה לא מנומס ולא יפה בכלל. את מוציאה לעצמך שם של זונה, שאת הולכת ככה אליי ואל אילן ולא אומרת לי. זה גורם לי לאבד בך אמון!" אמון. אמון. לחצתי את היד של גילי, הקול של נתי התעמעם. רכב לבן עמד בקצה מגרש החנייה, מאחורי גבעה ירוקה. ידעתי שגילי תתאכזב, כשהיא תגדל. ברכב הלבן ישבו סמויים. נתתי להם את הקוקילידה וסימנתי להם על האוטו של נתי. הם פתחו את החבילה והוציאו את השקיות, בוחנים במכונה קטנה שצפצפה כמעט מיד. הם נתנו זה בזה מבטים מאשרים, מלמלו כמה דברים בקשר והורו לי להישאר ליד הרכב. "אני חייבת ללכת," אמרתי להם. האישה הסתכלה עליי ועל הילדה, בבוז, מבעד למשקפי השמש שלה, ואמרה – "תישארי פה. אנחנו נצטרך לתשאל."

הוא קרוב לוודאי נשען על האוטו גלידה, עישן סיגריה. לא ראיתי כלום. הרמתי את גילי על הידיים כדי שהיא לא תראה את המעצר, וליטפתי את הגב שלה בזמן שהם הובילו את נתי, אזוק, על גבי חוף הים. ראיתי אותו מועד על פני החול, הוא נעץ בי מבט רצחני, כמעט יכולתי לדמיין אותו אומר "הגם אתה ברוטוס?" אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. הם הרימו אותו, מריצים אותו אל הרכב. אליי. הוא כמעט היה נראה כמו אותו סרטן שעשה את דרכו לאגן הים התיכון, והם היו כמו גילי – מרוצים.