טליה אפלבאום פלד| בית

פסיכולוגית קלינית, ואם לשני בנים בוגרים. בת 55. הפרק הינו מתוך ממואר בכתובים המתאר את השתלת מח העצם שעברה המחברת לפני חמש שנים.

בית

בשמונה וחצי בבוקר הצליחה ללבוש את השמלה-כותונת השחורה עם הנקודות הלבנות והרוכסן מלפנים שקנתה ברחוב אלנבי לכבוד ההשתלה. זו שמלה שיחסית קל להניח על הגוף וללבוש באופן עצמאי, כמו אחרי לידות. היא פסעה באיטיות לחדר הרחצה וצחצחה את שיניה ולאחר מכן בחרה באחד הצעיפים ששימשו עבורה כעוטפי קרחת לעטוף את פדחתה.

שתי אחיות ורופא ניצבים מעליה שוב. אמנם מבחינת הספירות היא יכולה לחזור לביתה ולנוח שם אך עלה לה החום בבוקר והם קצת חוששים.

עבר חודש מאז אושפזה ועכשיו אחד באוקטובר. היא לא מתכוונת להישאר יום נוסף. "מה דעתך אמנון?" הם פונים אליו.

"הוא נראה לכם טליה?" היא מרגישה שהיא כמעט שואגת אך נראה שקולה עדיין חלש ועייף. "החום יירד". היא ממשיכה. "אני נוסעת הביתה ואם יעלה מאוד – אחזור".

אמנון אורז את החפצים שהביאה עימה לבית החולים: מעט ספרי שירה – מבחר משולב של דליה רביקוביץ , אגי משעול ואנה הרמן וגם יהודה עמיחי שהיא אוהבת עוד מהתיכון – מעט בגדים להחלפה, תמונות ומנדאלת הבראה שחברותיה תלו על תקרת החדר. מעין דגלונים קטנים בצבעים רבים, המסודרים בחבל ועליהם כיתובים בסינית של תפילה לריפוי.

הרופאים התמהמהו מעט, כהרגלם, אך לבסוף הודפס מכתב השחרור המיוחל. היא נשלחת למחלקה אחרת, שם היא אמורה לעבור פרוצדורה להוצאת מכשיר ההיקמן מגופה – עדות לכך שסיימה כימותרפיה. לפחות לזמן מה. שוב היא נפגשת עם רופאים ואחיות שלא מכירים אותה ומנסה ללכוד את תשומת ליבם. "אני אחרי השתלה", היא אומרת, אולי תחטוף את חמלתם? אולי יראו אותה אחרת וישאלו אותה לשמה? עיני הרופא המתמחה עייפות. היא חושבת שהוא בוודאי תוהה למה היא בוכה דווקא עכשיו. הרי עברה דברים קשים מאלה.

"איזה שם הם מוצאים לכל הדברים שהם עושים", היא חושבת. "פרוצדורה...כאילו מעבירים ספה מהסלון להול." הרופא מורח משחה מרדימה על החלק שבו נעוץ ההקימן. היא מבקשת גם כדור הרגעה כמו קלונקס. הוא שוב מסתכל בה עייף ומבקש מהאחות. היא חושבת שהיה רוצה לנזוף בה אבל אין לו כוח. הוא מזכיר לה את הבן של השכנים שלהם מהבית ברמת גן. זה שלא היה משחק בחצר הבניין. זה שהיה לומד כל הזמן. האם גם הדירה של השכנים הייתה כל כך קטנה?

בית דירות בן שלוש קומות ברמת גן. משפחתה גרה בקומה השנייה. קומה עורפית ושקטה יחסית מבחוץ. המבואה הצרה מובילה לסלון הבית, שאותו עוטף וילון כבד בצבע בורדו שנקרא על ידי אבא "האדום". אבא היה זועם וצועק בכל פעם שבה היה צופה בטלוויזיה ו"האדום" לא היה סגור היטב. מול הטלוויזיה ניצבה כורסתו הגדולה של אבא ולצידה ספה נפתחת אשר בלילות הפכה למיטתה של אמה. על הקירות היו תלויות תמונות מעטות ובעיקר כלי נגינה של אביה מהשנים הרבות שבהן היה נגן וזמר מופיע. אבא היה זמר מצליח מאד, כוכב בשנות החמישים, אבל בשלב כלשהוא חדל להופיע ועסק בהוראת גיטרה. "המתח והפרפקציוניזם הרגו אותו", הייתה נוהגת אמה לומר.

הרופא מבקש ממנה לא לזוז כשהוא עסוק בלהוציא את ההיקמן. היא זוכרת איך הביאה את אביה לאחד מהאשפוזים התכופים שלו בתל השומר בשנות העשרים שלה, כשהם מחכים שעות במיון והוא מנסה לשיר לעצמו שירים ולשמוע מוסיקה במוחו על מנת לשמח את רוחו. תמיד חשבה שהוא מאוכזב שכבר אינו מוכר לקהל ושעליו לחכות כל כך הרבה זמן במיון – ואינו ידוע לכל כפי שנהג אולי להיות בזמנים אחרים, כשעדיין לא הכירה אותו, כשעוד לא נולדה.

דמעותיה מתגברות כשהרופא מסיים את עבודתו. זה היה כואב ומנוכר. אבל היא בדרך הביתה. מחכה למכתב שחרור.

היא עייפה, שוכבת במיטת החולים. אמנון מנסה לזרז את הביורוקרטיה. היא זוכרת איך אביה היה אומר לה שאם אמא הייתה לצידו במיון – דברים היו קורים בקצב הרבה יותר מהר. "אבל היא עזבה בגללך. בגלל איך שהתנהגת", הייתה אומרת לו החולה וכעת ליבה מתכווץ. למה אמרה לו את זה? היה לו קשה מספיק.

היא עוצמת עיניה וחשה את השפעת ההרדמה הנעימה. מימין לכורסא של אבא ניצב בכובד מה פסנתר ישן. הפסנתר שאחותה למדה לנגן בו בתחילה ושלאחר מכן היא, החולה – הילדה, הפכה אותו לשלה. לאחותה יש שמיעה אבסולוטית והיא הייתה מאד מוסיקלית. אבל החולה הייתה מאד חרוצה ונחושה "וגנבה לה את המלוכה", כפי שנוהג לומר מיכאל על איתמר אחיו הבכור וכולם צוחקים.

לצד הפסנתר ניצב כיסא הפסנתר שעליו הייתה ישובה ערב ערב לימינו של אביה, צופים יחדיו בטלוויזיה. מידי ערב היו צופים בחדשות או בתוכנית הסאטירה ניקוי ראש או בהוואי חמש אפס . החולה-הילדה הייתה שמה את ידה בידו. הוא היה אומר לה כמה עורה נעים. היא הייתה מתענגת על כף ידו העדינה. באמת הייתה עדינה כל כך. ככף ידו של גיטריסט. של מוסיקאי. כמו של איתמר בנה.

אמנון מושיט לה יד. "בואי", הוא אומר. "אפשר לנסוע. יש מכתב שחרור מלא והוראות לטיפול בבית." הוא סוחב אותה קלות והם צועדים לאט במסדרון ארוך וקר של בית החולים. לאמנון כף יד גדולה וחזקה. הוא עוטף אותה בצעיף צמר גדול עם פסים כתומים וצהובים. הודי כזה. אולי מצאה אותו פעם ב"יד שניה" של ויצו בקינג ג'ורג'. היא רזה עם מטפחת שמכסה את הקרחת שלה. אין לה גבות או ריסים והיא לבנה מאד. במסדרון אנשים מביטים בה. היא זוקפת את גווה ומתכווצת בבטן. "אני לא אשמה בזה", היא אומרת לאמנון.

אמא תמיד הייתה ישובה על הספה. החולה-הילדה לא הייתה יכולה להתחמק ממבטה האלכסוני. הרגישה שהיא לא בסדר, שהיא עושה משהו רע. אבל אבא רוצה לתת לה יד והיא גם רוצה לתת לו יד. אולי זה אסור?

בנסיעה לביתם שלהם ברחוב נחמני החולה כותבת המוני טקסטים וואטסאפים בפלאפון עם הכיסוי הוורוד שלה. אמא שמחה מאד וכל החברים מסתדרים בטור של ביקורים. אם זה לא היה סרטן חמקני, אפשר היה לקרוא לכך "נסיעת הנצחון." אבל אין פה נצחונות. יש סיום טיפולי הכימו וההשתלה. אמנון עוצר לה בפתח הבניין וממשיך לנהוג על מנת למצוא חניה.

היא יוצאת מהאוטו. עורה פוגש את האויר כמו בפעם הראשונה. מפתיע ונעים ומבלבל. היא לא מחכה לאמנון. היא צועדת לאיטה אל עבר גרם המדרגות. נזכרת איך, עם תום הצפייה בטלוויזיה, אבא היה חוזר בכבדות לחדרו הקטנטן, פותח את הרדיו, לו קרא "הטרנזיסטור", על מנת לישון פחות בבדידות. הבדידות הכתה גם בה, בילדה.

היא עומדת מול גרם המדרגות. מנסה לטפס. היא עולה שתי מדרגות ומבינה כי אינה מסוגלת לכך. גופה חלש כל כך ושריריה מנוונים משכיבה של חדשים. עובר בה פרץ של שמחה, שאבא מת הרבה לפני שחלתה. הוא לא היה עומד בזה. לראות אותה ככה. זה לא משהו נסבל או אפשרי להורה.

השכן המפורסם מהקומה השלישית יורד במדרגות. הוא מסתכל עליה. לא מציע עזרה. הוא בוודאי לא מבין שהיא לא יכולה לעלות עוד מדרגה אחת. היא מחייכת חיוך רפה. "בוודאי רואה רוח רפאים", היא חושבת. היא מצליחה לגרור את עצמה למדרגה נוספת. אמנון כנראה לא מוצא חניה. היא לא תעמוד ותחכה. אמא תגיע עוד מעט. גם אמא עם מקל הליכה ובקושי סוחבת את עצמה. נזכרת באמא מתלבשת ומתפשטת בחדרה של החולה, שם היה ארון הבגדים והמצעים של כל המשפחה, גם של אמא. זוכרת איך אמא הייתה מנסה לצמצם את נוכחותה המתלבשת ואת גופה. החולה-הילדה הייתה חשה תחושה צורבת לא נעימה שלימים תקרא לה "בושה".

בעודה נזכרת בחדר ילדותה היא מצליחה לעלות בכבדות עוד כמה מדרגות. ואחר כך עוד כמה. היא מתקדמת לעבר הבית שלה והחדר שלה.

אמנון מגיע בדיוק כשהיא פותחת את הדלת בביתה. בכוחות שהיא מרגישה כאחרונים היא פוסעת לעבר מיטתם ונשכבת עליה, מותשת ממאמץ המדרגות.

היא מחייכת ומבקשת מאמנון לסדר בעצמו את הכול. לא מסוגלת לעוד מאמץ קטן אחד. מחכה למיכאל שיחזור מבית הספר ולתורנות החברות. היא נרדמת עם חיוך. היא בבית שלה. היא סיימה את האשפוז. היא יכולה לנוח וכרגע היא לא אשמה בדבר.