טארק טרביה| להיות משורר ערבי שכותב בעברית

יליד 1997. מתגורר ביישוב הערבי סח'נין שבגליל. בעל תואר ראשון בספרות. סטודנט להוראת הספרות במכללת 'אורנים'. יצירותיו התפרסמו בכתבי עת מקוונים כגון: 'קול ההמון', 'מוטיב', 'בטאון שירה', 'ליריקה' ו'סלונט'.




להיות משורר ערבי שכותב בשפה העברית


מניפסט שנחצב מהלב


זה קצת מוזר ויוצא דופן, צעיר ערבי בן תשע עשרה, מתחיל לכתוב יצירות בשפה העברית ושואף להיות משורר אמיתי. שפה יצירותיו איננה כשפת אמו. זה לא סוד שקיים הבדל גדול בין התרבות הערבית לתרבות העברית, ואם נרצה להשוות בין שתי התרבויות, מה יהיה עומק הפער והריחוק שיתגלה בין שתי השפות השמיות?


מקורו של הריחוק, כך נראה, ראשיתו בשוני הלשוני הבסיסי בין שתי השפות, והמשכו בהבדלים התרבותיים, באורחות החיים, ועיקרו בנקודה החשובה ביותר והמורכבת והיא הסכסוך הפוליטי הנמשך מזה עשרות שנים וכנראה ילווה אותנו עוד שנים רבות, ולצערי הוא מחמיר יותר ויותר עם הזמן.


הבה נניח שכתבת שירים בשפה העברית וזכית להתעניינות רבה בחברה היהודית, איכה יגיבו בצד השני, בחברת המוצא שלך? העניין מורכב הרבה יותר ממה שאתם משערים. גם אם נשער שבחברה הערבית יקבלו את הרעיון שצעיר ערבי כותב בשפה העברית ואף ינסו לקרוא את יצירותיו, האם לדעתכם קוראים אלו יצליחו להבין את כל מילות היצירה? האם יזדהו עם השיר ויתחברו לרגש ולרעיון האותנטי של המחבר שכותב בעברית? התשובה היא חד משמעית, לא!


כיצד ישפטו יצירתך והחזון הספרותי שלך? זו נקודה חשובה מאוד, איך יבחנו בשתי החברות ולפי אלו קריטריונים? שליח שלום ולוחם למען דו-קיום או צעיר בוגד ציוני הנמלט משפת אמו ומתרבותו. המורכבות איננה נעצרת כאן למקרה שתהיתם, שכן עדיין לא ברור כיצד יקבלו את הערבי שכותב בעברית בצד השני? לו יהודי ימני חובב ספרות רכש גיליון וקרא שיר שמצא חן בעיניו, ולאחר מכן גילה לחרדתו שהשיר נכתב על ידי צעיר ערבי תושב סכנין, איכה יגיב? האם יהיה השיר עוד חביב ולגיטימי בעיניו, או שמא יזרוק את הגיליון ולא ירכוש שוב את כתב העת?


אני רוצה להתייחס לשיר שחיברתי, כשהייתי סטודנט שנה ג' במכללה האקדמית צפת: "אינני אבו נואס ואיני ביאליק". בשיר זה, המשורר, שבמקרה זה הוא אני, לא יודע מי הוא בדיוק ומתקשה לעצב את זהותו. אין הוא יודע לאן הוא הולך ומה מצפה לו בעתיד. תמיד שאלתי את עצמי, אם אבו נואס הותיר חותם עז בכל העולם הערבי, איך הערבים יסכימו להחליף את מקומו בקאנון הספרותי ביוצר אחר? ואם אבו נואס לא הצליח להותיר חותם בעולם הערבי, האם משורר נולד במאה העשרים ואחד שיצליח למשוך ולהרשים את העולם הערבי ויכנס לפנתאון הספרות הערבית? שאלה נוספת שאלתי לעצמי, אם העולם היהודי רואה בביאליק משורר אידאלי, לאומי ונשגב, האם יסכימו לראות בשירים של יוצר אחר כשווים או טובים ממנו? ומה אם יוצר זה יהיה ערבי הרחוק מתרבותם, דתם ומסורתם?


אינני מתיימר להיות ביאליק או אבו נואס, אך האם אוכל לשלב בכתיבתי את האידאה של שניהם, לזכות לאותה הערכה שזכו לה כל אחד מהם בחברה בה הם צמחו והתפתחו, מבלי שישפטו את זהותי? תמיד נלחמתי בכתיבתי להיות שניהם גם יחד, לשלב בין המוטיבים של שתי השפות בספרות, ליצור ז'אנר חדש. לדידי, אין סיבה שאמנע ממני את השילוב הזה, למרות כל הקשיים. אפשר וראוי לכתוב בעברית ולשמור על זהותי הערבית ביצירותי.


כשפרסמתי יצירה שלי בסטורי של הוואטסאפ, מספר הצפיות הגיע למאה, שאלתי את עצמי, כמה מהצופים באמת קראו את השיר. התשובה לא יותר מחמישה אנשים שניסו לקרוא שיר עברי נכתב על ידי צעיר ערבי. אף על פי כן, המשכתי לפרסם יצירות כמעט מדי יום.

אם נקרא למשל את יצירות ביאליק, נגלה שהוא הציג דילמות של צעיר יהודי, שחי גלות, וחווה בצעירותו מעבר מאורח חיים דתי לאורח חיים חילוני, וכך גם אם נקרא את יצירות מחמוד דרוויש, נגלה שהוא תיאר את המצוקות, העוני והכאב של בני העם הפלסטיני בגלות ותחת הדיכוי המתמשך.


אם ביאליק היהודי ייצג את הצעיר היהודי-ציוני, ודרוויש את הצעיר הפלסטיני, מי צריך לייצג את הצעיר הערבי הישראלי? וכיצד צריך לכתוב צעיר ערבי ישראלי? באיזו שפה? המצוקה הגדולה של הצעיר הערבי היא בעיית עיצוב הזהות, בעיה זו מלווה את הצעיר הערבי מאז קום המדינה, ואפשר בהחלט שתלווה אותו לעד.


למשורר הערבי הכותב בשפה עברית יש שתי אלטרנטיבות: הראשונה, לוותר על חלק מהזהות שלו, והשניה, להוסיף זהות חדשה לזהות האותנטית שלו. אין ספק שאנו חיים במדינה רב תרבותית עם אידאולוגיות שונות, אבקש להדגיש כי בפן האישי חיברתי עשרות שירים ושלחתי מיצירותי לכתבי עת שונים, ואף פעם לא נתקלתי באפליה או בגזענות, אך הדבר שמעניין אותי הוא איך והאם יזדהו עימי קוראי העברית. אני חושב שבחברה היהודית מקבלים אותי כמשורר ערבי שכותב בעברית יותר מאשר בחברה הערבית, וזה נובע מסיבות שונות, כגון: אוצר מילים עברי דל שיש לרבים בחברה ערבית, פן פוליטי, העדר קוראי שירה וספרות עברית בקרב החברה הערבית ועוד. לו היינו פוגשים עשרה צעירים ערבים ומבקשים מהם לציין שם של משורר יהודי, לבטח לכל היותר אדם אחד היה יכול להשיב על השאלה.


לבסוף, אני רוצה לשאול את הקוראים, למה אין משורר ערבי ישראלי לאומי מוכר? לדעתי, אם נמשיך בדרך זו, ולא ניתן הזדמנות אמיתית לפואטיקה מגוונת, שיוונית והיברידית, יוצרים מסוגי ילכו ויעלמו ונישאר עם ספרות הומוגנית שמשרתת נרטיבים מוגבלים וצרים.

109 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול