חיים יחזקאל| עיון בספר 'איפה זה שם' למשוררת סיגל אשל

נשוי ואב לארבעה, מנהל בי"ס ומורה רב-תחומי, משורר וכותב ביקורת ספרותית. כתב את "למלוך בלילך" (2005) ואת "רציתי לצאת עם העברית" (2016). שיריו התפרסמו באנתולוגיות ספרותיות. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א וכיום לומד ללימודים מתקדמים באוניברסיטת בר -אילן.




עיון בספר 'איפה זה שם' למשוררת סיגל אשל


'איפה זה שם', סיגל אשל, הוצאת 'שופרא', 2019, בעריכת אילן שיינפלד


(דברים שנשאתי בהשקת ספרה של סיגל אשל)




בתשע בערב שולה מתקשרת

"לקחו אותו באישפוז",היא אומרת,

"בינתיים אני מטפלת בו שם "

"איפה זה שם?" אני שואלת (...)

(מתוך: 'איפה זה שם', עמ' 115).


בתכנית, "רחוב סומסום" בגירסתה העברית, ששודרה בשנות ה-80 למאה הקודמת, הופיע קטע , שוודאי זכור לחלקכם-בדיבובם של אלי גורשטיין ושפרירה זכאי, ובו הבובות של עזרא וחברו משוחחות , כאשר לפתע מפרה את רצף שיחתם בובת הילד, ובפיו בקשה : "אני רוצה לדעת, מהו ההבדל בין 'כאן' לבין 'שם'?. השניים, נבוכים במעט, מנסים להסביר לו את ההבדל באמצעות מיקומם, כאשר עזרא מתרחק מרחק מטרים ספורים וחברו מכוון את הילד ל- "שם", לכוון עזרא ("אנחנו כאן ועזרא שם").הילד פוסע לכוון ה-"שם", אך כאשר הוא מגיע ומצהיר על כך, אומר לו עזרא : "אתה לא שם, עכשיו אתה כאן". הילד מחליט ללכת ל-"שם", לכוון החבר, וכשהוא נשאל למה הוא חזר לכאן, הוא עונה: "משום שרציתי להיות שם"... וכך הלאה, עד שלשברונו הוא מבין שלא יהיה אף פעם "שם". בעודו מבכה זאת, מבקש החבר מעזרא לחזור ואומר : "תשאר שם ילד". מופתע, משיב הילד,: "ז"א שאני שם?" "וגם תשאר שם", משיב החבר. הילד חוגג את "שמיותו" בקריאות נלהבות, אותם מפרה בובת אמו המודאגת, שמגיעה לפתע ואומרת לו: "אני כבר שעה מחפשת אותך, מה א-תה עו-שה כאן ?"


"שם" הוא מונח דֵּאִיקְטִי, המוגדר לא מכוחן של תכונות אימננטיות אלא מכוח הפוזיציה של המסמן / רומז. הוא מגדיר בעיקר נקודה במרחב, אך שימושיו השונים מסמנים נקודה בזמן, מחוז חפץ ("הארץ המובטחת"), זיכרון, מהות מטאפיסית, אזור נפשי מודחק או מקום, שהאירועים בו חרגו באופן קיצוני מאורחות בני - האדם (ראה "פלנטה אחרת" -המושג שטבע יחיאל דינור ביחס לאושוויץ).


במאמר יהיה ניסיון לבחון את הפואטיקה בספר תוך הצגת מרכיבים תוכניים וצורניים, שמשקפים את עמדת האני- השירי (המובחנות בין האני - השירי למחברת היא מובחנות נמוכה) בזיקה לשאלה הקיומית, כפי שזו עולה בשם הספר.


אם הייתי נדרש לקלף את כל שכבות הדמיון והחלום בשירים וכן את כל העלילות הביוגרפיות הנסיבתיות, הרי שמתחת לכל מופיעה העין של המשוררת, זו המתבוננת "בדברים לכשעצמם". באחד מן הראיונות שהתוודעתי אליהם לקראת צאת הספר, סיגל מספרת על שיר ילדות, שמתאר חוויית התבוננות בורד.


סיגל מנסחת זאת בשיר "סימנים":


אל תראי שום דבר כסימן

העורב מבשר רע או טוב?

השתדלי לראותו כמו שהוא (...)


(...) אל תדבקי בכי רע, הוא קיים

כמו הטוב, כמו עונג מכאוב

וגוני הביניים לרוב

(עמ' 13)


התפישה בשיר היא כזו המערטלת מן המציאות את ההפשטות השכליות ואת השיפוטים ומציעה התבוננות על רצף ("גוני הביניים לרוב"). ניתן לומר, שכפי שאין "טוב" ו-"רע" מוחלטים, כך אין "שם", וזה מופיע כחלק מן הרצף. עובדה זו מהווה תימת יסוד בספר ובאה לידי ביטוי בדרכי העיצוב השונים:


א. המרחב והזמן

השאלה "איפה זה שם" נדמית כשאלה שמתייחסת לממד המרחבי בלבד, ואולם היא מתייחסת גם לממד של הזמן ("ימים, דקות , חלקיקי זמן בלתי נתפסים, חיי"- אסורה בבשר, עמ' 35). כפי שאין "שם" לכשעצמו , כך אין "עתיד" או "עבר" לכשעצמם . הקיום הוא אפוא תמיד ב-"כאן" (מרחב) ובעכשיו (זמן). המציאות היא התקיימות בזרימה מתמדת. לא בכדי בספר מתקיימת תנועה מתמדת של שיט, נסיעה באוטובוסים, עלייה במדרגות נעות ועוד. המטאפורה המרכזית היא מטאפורה של שיט, והמציאות נדמית לנהר גדול:


"תנומתי מפשירה במתינות אל נהר היום האיטי" (מראות חלום, עמ' 39 ).


גם המלח מפליג אליה בים האוניברסיטה , עד שהוא עוגן בחופה (עמ' 55). התפישה של המשוררת היא תפישה הראקליטית של מציאות הנתונה בשינוי מתמיד, כך ש"אינך יכול לחצות את אותו נהר פעמיים". הכוונה במשפט ההיראקליטי היא שבפעם הבאה אינך אותו 'אתה' וגם הנהר הוא לא אותו נהר. בשיר "לרגע", בחלקו השלישי, האני - השירי מדביקה על סך פצעיה טלאים פרחוניים, אולם מצבה רק מחמיר. לרגע היא לא מבינה למה, אך כשהיא מגלה היא אומרת, שהפכה כבר לסך אחר, כלומר בהרף רגע היא כבר מישהו אחר, ותפיסת האגו אינה סטאטית (עמ' 83). "אני כבר לא / ועדיין אינני" היא כותבת בשיר אסורה בבשר (עמ' 36).


חשוב לציין, כי בצד תפישת הזמן הדינמית, מופיעה בשירים גם תפישת זמן סובייקטיבית, שבה הזמן לא נוקף, כשהאני- השירי נתון בצער : בשיר "כל עוד" כותבת המשוררת: "הזמן מנוע מלבוא/ כל עוד לא אמוש מכאן / כך גם העולם" (עמ' 10). גם בשיר "אסורה בבשר" כותבת המשוררת: "כשיורדת לאות עצובה/ על גוף שנקע מפרטיו / חורג לרגע הזמן / ואיננו נוקף" (עמ' 34).


לתפישה ההראקליטית של הזמן והמרחב יש ביטוי אומנותי נוסף בשירים, שכן הזרימה מופיעה בטבע החיצוני וכן בעולמו של האני - השר. כך למעשה נתפס הכל כמכלול אחד שבו הטבע נושם וחי (שיר קיום, עמ' 37) ובאני - השירי מתחוללים אירועים מעולם הטבע. ניכר, כי המדובר באופן שבו המשוררת רואה את העולם ולא בטקטיקות ספרותיות (כמו פרסוניפיקציה או החפצה). כך רואה המשוררת את הדברים לכשעצמם. בשיר "עירפש", הגם שנדמה שהעיר היא זו שמתוארת באמצעות האני - השר, על "חולשת היסודות, הכיעור הנהנתני והבדידות המתריסה מאחורי תריסי פלסטיק" - מתברר , שהמתואר הוא גם בבחינת מתאר (עמ' 43).


כריכה הספר 'איפה זה שם' לסיגל אשל, בהוצאת 'שופרא', 2019

מקור: באדיבות המחברת



ב. איפה זה שם - בקשת מנוחה

תפישת המציאות כרצף של חלקיקים, נעדרי "שם", הנתונים בתנועה בזמן , מדגיש את הצורך של האני - השירי , הנסחפת בנהר החיים, לנסות לברוא אותה כל יום מחדש ולהדביק אותה טלאים טלאים. אולי מכאן הסמליות של "יום שני", שנחשב במסורת היהודית כיום לא מוצלח, שכן לא נאמר בו "כי טוב", ומלאכת הפרדת הימים והיבשה הושלמה רק ביום שלאחריו. מרוץ- החיים ומכאובי היום יום מולידים כמיהה של האני - השירי למנחת מנוחה, אך "מזמין ומפתה באי השגתו / מכריז האופק בסמכות מרגעת / פעם עוד תגיעי אל המנוחה ,/ אך נחלה אינו מבטיח" (דמדומים נזרים בחול, עמ' 108).

גם האהבה אינה עומדת בבחינת "מנחת מנוחה":


היא אינה מה שאתה מבקש

ולא תביא לך נחמה, מנוחה.

היא קמט נאחז בגדות עור,

חריץ בתודעת הנחת,

היא מהומה.


('כורה', עמ' 59).


אז איפה תמצא הדוברת את נחמתה?: בהרפי -חג, בניצנוצי אור, בצמרמורות שגובה העור, ברמזי מלאכות ובהיפעמות הבשר. סבא שלונסקי קרא לזה "מיטה חטופה" או "דרך עגב".


חוסר היכולת לעמוד בקצב והפער בין התודעה החולמנית לבין מרוץ החיים , מוליד אצל האני - השירי נטיות דחייניות ושימוש מופקע באסטרטגיות- הגנה, כמו הכחשה וסובלימציה, המהווים עבורה את הזירה שהיא תחליף למציאות הריקה. רבים השירים בהם מופיעים המוטיבים של העמדת פנים והכחשה.


בשיר שהוזכר "יום שני", היא כותבת:


מוחי נבקע מרוב חמצן,

פושט את כתונת הכפיה

שיש הקוראים לה אחריות


מניח יסודות מכוננים

לפרדיגמת הכחשה מונומנטלית:


היום בכלל זה יום שלישי

ושמי הוא ברכה.


(עמ' 31 ).


גם בשיר "כפי השמש" כותבת המשוררת :


אין ללמוד מחותם החיוך על פני אלא

את כוח ההסתגלות של שרירי הפנים

לעטות הגנה חביבה

מפני מכות שמש ומכות אחרות


בשיר, "מעשה תיעול", כותבת סיגל :


אני לומדת מעשה תיעול -


איך לקרדם שמחה לחפור בה,

לשדוד שורות מחסכון ההתייפחות

ללוש לחמניות מגוש הלב המתבצק,


לא לבזבז, לגעת בהיצק כבמגע פרפר.


(עמ' 74).


זו אולי האמירה הארס-פואטית המובהקת ביותר בספר, המתממשת הלכה למעשה בשירים. עוד אשוב אליה בהמשך.


ג. איפה זה שם- היעדר משמעות מטאפיסית-

המונח "שם" הוא, כאמור, מונח דאיקטי, שמציין בהקשרים מסוימים, מהות שחורגת מתחום הניסיון האנושי הרגיל. על רקע זה השאלה "איפה זה שם" עשויה להתפרש ככפירה במהות כזו. קביעה זו מאוששת גם באמצעות בחינה כוללת של הספר המתמקד בהוויית דרך, כאשר "סופי הדרכים המה רק געגוע". כמעט כל שירי הדרך הם נעדרי יעד ונחלה , אולי למעט השיר "תחנה אחרונה", הרומז למוות. זו היא תפישה אקסיסטנציאלית, הרואה את הקיום כקודם למהות ואינה מניחה קיומה של ישות על אנושית. גם המלאכים, המופיעים בכמה מן השירים, הם בדמות בני אדם, והמשוררת מדגישה זאת: "לא אלה היפים מנשוא/ על טובם השרירותי" (שירי בוקר, עמ' 34). גם האבסורד האקסיסטנציאלי, המציין את הקרע שנוצר בנפשנו כתוצאה מן הציפיה לעולם בעל משמעות ובין הפרתה של ציפייה זו, מופיע בשירים: בשיר "משט עם בתי", בדיוק כשהסרדין מזמר "השמים מספרים כבוד אל, לא קורה דבר" (עמ' 16). התפישה הקיומית מוצאת את ביטוייה גם ברדוקציה לבשרי ובאוקסימורון המתאר את היפעמות הבשר. סיגל לא מחפשת סמלים , שכן המציאות היא היא הסמל. כך, למשל, בשיר "הבל" הקוהלתי האד על הזגוגית חושף כתב - אהבה סודי חתום בדמעות, והקשר להבלות האהבה והחיים ברור.


ד. "איפה זה שם" - התכלית היא האפשרות-

בשירים רבים, מוחה של האני- השירי רוקם אפשרויות, ואנשים ומצבים נדמים לה כ"כומסי אפשרויות", עד כי נדמה , כי קיומה של האפשרות הוא התכלית עצמה. בשיר, "נוקטורנו אילם" כותבת המשוררת : כמהה אל נשיקות שהסתמנו / מקצב של ציפייה טופף בי / ומדובב שיחות שלא חויגו/(עמ' 54). נשים לב: הגעגועים כאן הם לתקוות ובהיעדר "שם" בר קיימא, הדוברת שוב משתבללת בתוך עולמה, משרטטת אפשרויות ומחשבת הסתברויות : "אמנות האפשר / אתך זו תמיד הסתברות / וחיוך עקמומי מסמן" ('סתיו מאחר', עמ' 63). עפ"י המשנה האקסיסאנציאלית , חירות אותנטית היא כזו המאפשרת מגוון של אפשרויות קיומיות, משום שאם היא מוכפפת למטרה, כבר אינה חירות.


ה. "השם"- האזור המודחק והאזור הנכסף-

"שם" זה מופיע פעמיים בשיר "רעב", והוא "שם" חמקמק ובלתי מוגדר, שמבחינה אחת נכסף (זיכרון הנעורים) ומצד שני מודחק בשל נוראות השואה. זה "השם" של "הפלנטה האחרת", כפי שהגדיר זאת יחיאל דינור, זה שלא רוצים לדבר בו, ובמהלכו התפרץ רוע אנושי, שהמשוררת רומזת עליו בשירה "אם בלילה חורפי זאב עובר אורח" (עמ' 49). בשיר, האדם (המנסה להידמות לאל ) מתואר כרע מן החיה, משום שהיא טורפת בשעת רעבה ובעונה המתאימה.


ההתבוננות על "הדברים לכשעצמם", הוויית הדרך, האופק הבלתי מושג והמזג של זעקה כבושה מוצאים את ביטויים בשירים באמצעות פואנטות רכות ("לגעת בהיצק כבמגע פרפר"), באמצעות חריזה פנימית (החריזה ,לרוב , אינה מופיעה בסיומי השירים ו"מקשטת" את ה"דרך") ומשחקים מצלוליים וירטואוזיים. כפי המצוין, הלשון הפיגורטיבית אינה עומדת רק בבחינת טקטיקה ספרותית אלא משרתת השקפה של תפישת האובייקטיבי והסובייקטיבי כמכלול אחד.


סיכומו של דבר, השאלה "איפה זה שם?" מתקיימת ביחס לקטגוריות של מרחב וזמן (התקיימות תמידית ב"כאן ובעכשיו" והיעדר "שם"), לקטגוריה שמהווה "נחלה" (היעדר "נחלה"), למהות על טבעית (תפיסה אקסיסטנציאלית המניחה ריקות) ולעמדה נפשית של ציפייה כומסת אפשרויות, כאשר האפשרות הופכת התכלית עצמה.


"איפה זה שם" זוהי לכאורה קריאתה של מי שמובלת, אך הסבילות של הדוברת בשירים היא סבילות מפוארת : היא רואה את הדברים כפי שהם והופכת "חיילת של הקיום" לא מתוך הכרה בצדקתם, אלא דווקא כדי לאפשר לה את אותה חירות פנימית, עתירת דמיון ויופי. גם אם העולם מתערטל מסמליו ומכל משמעויותיו, היא מחייבת את הקיום ואוהבת אותו. (בשיר, "כל העולם", היא אומרת לאהובה, שהיא אוהבת אותו כ"אהוב את הקיום").


וה"שם" ? "השם" הוא ה'כאן', הוא ה'עכשיו', הוא מלאכות בדמות בני אדם, הוא גם הרוע ובעיקר האפשרות. פעם אמר מישהו, שאם היה צריך לתכנן את הבית של האושר, החדר הכי גדול היה חדר המתנה.


74 צפיות0 תגובות