חוה שחם| רובים ושושנים
משוררת. פרסמה ספר ביכורים בשם ״את יכולה תמיד להעיר אותי״ בהוצאת פיוטית. בת דור שני לניצולי שואה, דבר שהשפיע על כתיבתה, על תפיסת עולמה ועל יחסיה עם העולם ואלה באים לידי ביטוי בכמה משיריה וגם בסיפוריה הקצרים אותם תוציא לאור בנפרד באחד הימים.
רובים ושושנים
גרנו בשכונת ביצרון ברחוב דרך השלום. שכונת עולים מארצות מזרח אירופה, רובם ככולם אודים מוצלים מהמלחמה ההיא.
ממש מול ביתנו, מעבר לכביש, היו המפעלים של התעשייה הצבאית (תע"ש). עשן לבנבן היתמר משלל הארובות הגבוהות דרך קבע. המפעל עצמו היה כמה עשרות האנגרים- מבנים ארוכים, אפורים וכעורים.
מפעל מוות לייצור אמצעי לוחמה והרג. העשן הלבן משך את מבטי ואני בהייתי בו מהופנטת. ברקע הדהדו בי דבריה של אמי:
"יום אחד הערבים יזרקו פצצה וכל התע"ש יחד אתנו, נתרומם באוויר".
בחורף, בהצמידי את אפי לזגוגית החלון, התחברו לי המראות והזמנים ונבהלתי: ממש לנגד עיניי, בעשן הלבן המיתמר, יכולתי לראות את בנות הדוד של אימא שלי- סימה'לה בת החמש ונוסיה'לה בת השלוש- שעלו לשמיים בעשן שיצא מהארובה. כך ספרה לי אימא.
והייתה גם חצר סביב לבית. חצר נהדרת, ובה ורדים בצבעים מרהיבים אותם טיפחה אימא שלי בגאווה ובאהבה. החצר הזו הייתה לי למפלט בילדות שנשאה על כתפיה הרכות שישה מיליון אדם וגם ערימות של נעליים, ערימות תיקים, ערמות של שיער אדם, ערימות אין סופיות של כאב אנושי בלתי נסבל.
והחצר פורחת, כאילו כלום. וריח הוורדים, השושנות (במלעיל) נישא באוויר, מתוק, משתלט ותוקפני.
עשן מסתלסל מתעשיית המוות מכאן וורדים מכאן. רובים ושושנים.
ואבא היה אומר : ״אין כמו השושנות של סוניה, מריחות כמו פורפיום משובח״.