חוה שחם| עיון בספר השירה 'בוא לאהוב' מאת שוש הובר
גמלאית בת 67, גננת בעברה, בעלת תואר ראשון בחינוך. בכל שנות עבודתה כגננת דחקה לשוליים את הכתיבה וזו פרצה כאשד שופע עם יציאתה לגימלה והתחלת פרק ב' בחייה. למדה עריכת לשון במכללת בית ברל, ועוסקת בעריכת פרוזה ובעריכת סיפורי חיים. הוציאה לאור בהוצאת פיוטית ספר שירה ראשון ובימים אלה היא עובדת על הוצאה לאור של ספר שירה שני.
מתגוררת בכפר יונה, נשואה לעפר ואימא לשתי בנות וסבתא לנכד ולנכדה.

עיון בספר השירה 'בוא לאהוב' מאת שוש הובר
חוה שחם
"בוא לאהוב" הוא ספר שירים, הרביעי במספר, של המשוררת שוש הובר מרמת ישי, זהו ספר שני בהוצאת פיוטית בעריכת טלי וייס.
שוש הובר החלה לכתוב לפני עשרים שנה באומץ רב, זהו ספר ייחודי לעומת קודמיה, ספר חשוף על עולמה הפנימי של אישה ואהבה.
לספר השירים ארבעה שערים. כל שער עוסק בחוויה קיומית אחרת של המשוררת :
אהבה היא שפה
שוקולד מריר מתוק
מקום של יופי
עד תום
הספר כולו מאוד אסתטי והכתיבה מוקפדת ומהודקת.
כל מילה במקום ואין כאן מקריות.
שירים יפים, אסתטיים.
בשפת האהבה המשוררת מנסה לפצח את שפתה של האהבה:
האם היא גופנית? האם היא רוחנית?
לדוגמה,
וְהָלַכְנוּ
שְׁלוּבֵי יָדַיִם
תַּחַת שָׁמַיִם שְׁתוּקים
הכתיבה חושית, וחושנית, מאוד פיזית.
תיאורים פלסטיים ופונים אל הדמיון והחושים יחד, עם זאת בכל שיר טמון גרעין של סוד, גרעין של תעלומה על דרכיה הנסתרות של האהבה וביטויה המגוונים.
מתוך השיר חידה
פֵיַת סְתָרִים הִיא הָאַהֲבָה.
עֵינֶיהָ שׁוֹקוֹלָד חָלָב
חַמּוּקֶיהָ יַיִן אָדֹם,
גַּל חֹם פִּתְאוֹמִי מֵצִיף
לְמַרְאֶיהָ.
הִיא פּוֹרֶצֶת לַוְּרִידִים
שׁוֹצֶפֶת בַּנִּימִים
עַד קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת.
כריכת הספר 'בוא לאהוב' מאת שוש הובר

באדיבות המחברת
ויש גם ארוטיקה רכה, עדינה, אסתטית ומדויקת.
מתוך השיר ערגה אבודה:
שָׁכְבָה דּוּמָם, הִקְשִׁיבָה,
נְשִׁימוֹתֶיהָ קַלּוֹת.
גִּבְעוֹת פִּרְחֵי שָׁדֶיהָ עָרְגוּ
לְיָדָיו שֶׁנָּדַמּוּ, לִשְׂפָתָיו.
השירים נעים במעגלים ועוסקים בחוויה הקיומית של המשוררת במרחבי הזמן, המקום והחברה.
בשיר "שישים", שוש פוגשת באומץ את התמורות שהגיל מביא איתו. המבט שלה הוא בגובה העיניים, בלי להשפיל מבט והיא אומרת לנו שהיא עדיין חיה, עדיין לא כלתה.
קְמָטִים מְשַׂרְטְטִים פָּנֶיהָ
שֶׁיָּדְעוּ לֶאֱהֹב.
עֵינֶיהָ, זַהֲרוּרֵי אוֹר נוֹצְצִים,
כָּהוּ.
גּוּפָהּ הָרַךְ הַמָּתוּחַ
נִקְמַט,
אֲבָל הִיא גַּם בְּשִׁשִּׁים
לֹא כָּלְתָה.
גם בגיל שישים היא עדיין מתאווה לאהבה, למגע לעינוג, לארוטיקה.
למשל:
תָּאֵי בְּשָׂרָהּ חַמִּים
כְּתַנּוּר אָבְנַיִם,
מְשַׁלְּחִים רִבּוֹא מַטְעַמִּים
לוֹהֲטִים, מִתְאַוִּים.
עֵינֶיהָ קוֹרְצוֹת.
הִיא מְשַׁוַּעַת לְגוּפוֹ
שֶׁיָּבוֹא,
יִקַּח
וְיִתֵּן.
שוש הובר מלהטטת במילים של אהבה ריגוש ועונג. היא מפלרטטת עם האהבה, למדה את שפתה והיא משוררת עליה במיומנות ובחן.
השירים הם שירי אהבה עם תיאורים רכים, עדינים , על גבול האירוטים:
עוֹרָהּ עֲדַיִן חַם כָּל כָּךְ
לֹא שׁוֹכֵחַ.
גַּבָּהּ יוֹקֵד.
מָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹרָהּ הַחַם
הַמִּשְׁתּוֹקֵק?
משחררת
מָה זְכוּת לִי
לַחֲפֹן גּוּפְךָ לְחֶפְצִי,
לִתְשׁוּקָתִי?
צְרִיכָה לָבוֹא
אֵלֶיךָ
כְּמַשַּׁב רוּחַ לוֹטֵף
כְּעֹנֶג חֲרִישִׁי
לָתֵת
אָז
רַק אָז
תִּהְיֶה לִי זְכוּת
לָקַחַת.
לֹא דָּהַרְתִּי
עָלִיתִי לְאַט,
לִתְפֹּר חוּטֵי אַהֲבָה
לְרֹחַב בִּטְנָהּ.
שוש הובר משתמשת בדימויים ותיאורים
מקוריים וציוריים, בשפה עשירה וציורית.
ציירת של מילים
איזו תמונה יפה, מטאפורה מפוארת
בָּאתָ
תְּמָנוּן רַב זְרוֹעוֹת.
עָטַפְתָּ שָׁדַי בִּשְׁתַּיִם
מָתְנַי בִּשְׁתַּיִם
שְׁתַּיִם הוֹתַרְתָּ לְרַגְלַי
שֶׁלֹּא יָזוּזוּ.
גּוּפְךָ לְגוּפִי גִּצֵּי אֵשׁ
עֵינֵיךָ עַל עֵינַי לוֹחֲשׁוֹת
גַּחֶלֶת עַל גַּבִּי הָעֵירֹם.
בִּבְהוֹנוֹתַי פּוֹרְחוֹת שׁוֹשַׁנִּים
לְכִשּׁוּף תְּמָנוּנִים.
הקשר והחיבור של המשוררת עם הסביבה הפיזית הוא דרך הדמיון שנפגש עם המציאות.
וכך כמו שביאליק דמיין את אות אל"ף
שהיא הגויה שמה מרוסיה עם דליים שניים
שוש הובר מדמיינת את הטבע כאילו הוא גוף אנושי הגבעות נראות כשדי אישה,
המשוררת מחברת מילים לתוך מארג אחד את החיבור שלה לטבע, חיבור עם הסביבה דרך מראה עיניים ומשקפי משוררת. קסום.
תַּחַת יָדַיִם מְבֹרָכוֹת
מִתְפָּרֵעַ הַטֶּבַע כְּיֶלֶד מִתְבַּגֵּר
עוֹטֵף יְרֵכַיִם עֲסִיסִיּוֹת
בִּשְׂמָלוֹת מְעֻדָּנוֹת, קְטִיפָה יְרֻקָּה
לְהַסְתִּיר עֶרְוָתוֹ
מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ
בִּגְבָעוֹת עֲגֻלּוֹת שָׁדַיִם
אֶל נוֹפֵי פֶּרֶא
לְהַפְרִיחַ זְרָעָיו שֶׁנִּטְמְנוּ בַּחֹרֶף
בְּרֶחֶם פּוֹרִיָּה
וְהֻשְׁקוּ בְּגִשְׁמֵי בְּדֹלַח
לְהַנְבִּיט.
השירים מדברים בעד עצמם. יופי של שירים, יופי של שוש הובר