חגית בת אליעזר| "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון לא-רפרטוארי

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.



ההצגה "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון לא-רפרטוארי


ההצגה "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון תמונע הלא-רפרטוארי ,זאת קומדיה מהנה בזמן הצפייה, ונשארת בתודעה לאחריה. זאת יצירתם של 3 אנשי תיאטרון רבי פעלים: ארז דריגס ויפתח אופיר הם שחקנים-במאים, ואלדד כהן – מחזאי-סופר. ובעצם הם ארבעה: צרפו את שייקספיר לחבורה, כי "תיאטרון רפרטוארי" ספוגה ב"המלט", כמו עוגת סברינה הקלאסית, ויש בה הצגה-בתוך-הצגה כמיטב המסורת השייקספירית.


יפתח אופיר וארז דריגס מכירים מאז לימודיהם בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, ומשחקים ב "תיאטרון רפרטוארי" מאז 2012 בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית. יש ביניהם תיאום נפלא, שבולט גם בקטעי אימפרוביזציה, בהם השחקנים פונים לקהל בעניינים אקטואליים. ב-26.8.2021 אלה היו ענייני הקורונה, וחיסון בוסטר, בפרט.


זאת תחילת ההצגה: מחזאי צעיר, המגולם ע"י יפתח אופיר בא לפגישה עם המנהל האומנותי של תיאטרון רפרטוארי – ארז דריגס, כדי לשמוע את חוות דעתו על מחזה הביכורים שלו. המחזאי מאופק, דרוך, יושב על קצה הכיסא, המנהל האומנותי מתוסבך, עושה תנועות לא רצוניות, חוזר על דבריו, כפייתי לגבי המלט. מסתבר, שאביו של המחזאי היה גדול שחקני התיאטרון הזה, ומת באופן פתאומי על הבמה בתפקיד המלט.


אנחנו, הצופים יודעים רק, שמחזה הביכורים הוא על שחקן שנרצח על הבמה, אבל היינו רוצים לדעת עוד פרטים. הצופים ממש סקרנים להציץ בדפים, שהמנהל האומנותי מחזיק ביד ומדי פעם מפיל על הרצפה, אך לא נדע, ולא נבוא על סיפוקנו, ונישאר במתח, כמו בנוגע לכתב היד של ספר עתידני-גאוני, אותו כתב איילרט לוובורג השתיין, והושלך לאש ע"י הדה גאבלר במחזה מאת הנריק איבסן.


כמו במקרה של המלט, המחזאי הצעיר מבצע חקירה, ממה מת אביו, מהי מעורבותו של המנהל האומנותי, שהיה קרוב אל אביו באח, ועל כן הוא מעין דוד עבור המחזאי, והאם הדוד שכב עם אימו של המחזאי. החקירה הזאת מתבצעת במרץ, בתנופה, ע"י המנהל האומנותי הנוירוטי וגם ע"י המחזאי הצעיר שיצא מהאיפוק, אשר אפיין אותו בתחילת הפגישה. המנהל האמנותי מנסה לבלום את תנופתו של המחזאי ע"י תכסיס מופרך: עם כל השמעת השם "המלט" על המחזאי להשתתק ולקום מהכיסא. האילוץ הזה מעורר צחוק בקהל, במיוחד, כשהוא חוזר על עצמו, ומזכיר, את משחק הילדים של ציות לפקודות "המלך אמר".


השחקנים עושים שימוש ממצה בפריטי התפאורה המעטים: 2 כיסאות, שולחן, סלסלת פירות, ממנה המנהל האומנותי מציע למחזאי שזיף באופן כפייתי, שתי מסגרות ריקות בעומק הבמה, מהן מציצים מדי פעם פניהם של שתי הדמויות. וישנה גם בובה עם פאה וגלימה. כשיפתח אופיר עוטה את הפאה ואת הגלימה, הוא הופך לרוחו של השחקן המת, שפת גופו משתנה, והוא עובר מהפך במבחינה אנרגטית: הוא נע במהירות תזזיתית, עושה תנועות ריקוד ארוכות. שני השחקנים בשלוש דמויות ממלאים את הבמה, גודשים אותה בפרפורמנס מרתק.


האפקט הקומי מושג ע"י מחוות גופניות מופרזות וע"י חזרות כפייתיות על מילים ומשפטים. יפה המחשת בניית הקיר הרביעי, והריסתו בעת פניות חכמות אל הקהל.


למחזה פן רפלקסיבי: המחזאי הצעיר הוא, במידה רבה, בן דמותו של המחזאי, וכל המחזה הוא מעין "the joke was on me". את הטענות המוטחות כלפי המחזה, נוסח "זה לא המלט", ניתן לראות באור חיובי: הרי "המלט" כבר נכתב, טוב שזאת מהתלה על המלט, נמרצת, מסקרנת, מצחיקה, שזוכה לשבחים של הקהל והביקורת.


סוף המחזה חשוב לפחות כמו תחילתו. ברור מתי מתחילה ההתחלה, אך מתי מתחיל הסוף? על המחזאי למצוא דרך לסמן לצופה: הסוף מתקרב, תשים לב, הֱיֵה קשוב. בסופו של הסרט "מילים נרדפות" של נדב לפיד, החבטות העיקשות, החוזרות ונשנות של הדמות הראשית בדלת חברו הנעולה, מעוררות תשומת לב, ונחרתות בזיכרון.