חגית בת אליעזר| "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון לא-רפרטוארי

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון לא-רפרטוארי

ההצגה "תיאטרון רפרטוארי" בתיאטרון תמונע הלא-רפרטוארי ,זאת קומדיה מהנה בזמן הצפייה, ונשארת בתודעה לאחריה. זאת יצירתם של 3 אנשי תיאטרון רבי פעלים: ארז דריגס ויפתח אופיר הם שחקנים-במאים, ואלדד כהן – מחזאי-סופר. ובעצם הם ארבעה: צרפו את שייקספיר לחבורה, כי "תיאטרון רפרטוארי" ספוגה ב"המלט", כמו עוגת סברינה הקלאסית, ויש בה הצגה-בתוך-הצגה כמיטב המסורת השייקספירית.

יפתח אופיר וארז דריגס מכירים מאז לימודיהם בסטודיו למשחק של יורם לווינשטיין, ומשחקים ב "תיאטרון רפרטוארי" מאז 2012 בארץ ובעולם, בעברית ובאנגלית. יש ביניהם תיאום נפלא, שבולט גם בקטעי אימפרוביזציה, בהם השחקנים פונים לקהל בעניינים אקטואליים. ב-26.8.2021 אלה היו ענייני הקורונה, וחיסון בוסטר, בפרט.

זאת תחילת ההצגה: מחזאי צעיר, המגולם ע"י יפתח אופיר בא לפגישה עם המנהל האומנותי של תיאטרון רפרטוארי – ארז דריגס, כדי לשמוע את חוות דעתו על מחזה הביכורים שלו. המחזאי מאופק, דרוך, יושב על קצה הכיסא, המנהל האומנותי מתוסבך, עושה תנועות לא רצוניות, חוזר על דבריו, כפייתי לגבי המלט. מסתבר, שאביו של המחזאי היה גדול שחקני התיאטרון הזה, ומת באופן פתאומי על הבמה בתפקיד המלט.

אנחנו, הצופים יודעים רק, שמחזה הביכורים הוא על שחקן שנרצח על הבמה, אבל היינו רוצים לדעת עוד פרטים. הצופים ממש סקרנים להציץ בדפים, שהמנהל האומנותי מחזיק ביד ומדי פעם מפיל על הרצפה, אך לא נדע, ולא נבוא על סיפוקנו, ונישאר במתח, כמו בנוגע לכתב היד של ספר עתידני-גאוני, אותו כתב איילרט לוובורג השתיין, והושלך לאש ע"י הדה גאבלר במחזה מאת הנריק איבסן.

כמו במקרה של המלט, המחזאי הצעיר מבצע חקירה, ממה מת אביו, מהי מעורבותו של המנהל האומנותי, שהיה קרוב אל אביו באח, ועל כן הוא מעין דוד עבור המחזאי, והאם הדוד שכב עם אימו של המחזאי. החקירה הזאת מתבצעת במרץ, בתנופה, ע"י המנהל האומנותי הנוירוטי וגם ע"י המחזאי הצעיר שיצא מהאיפוק, אשר אפיין אותו בתחילת הפגישה. המנהל האמנותי מנסה לבלום את תנופתו של המחזאי ע"י תכסיס מופרך: עם כל השמעת השם "המלט" על המחזאי להשתתק ולקום מהכיסא. האילוץ הזה מעורר צחוק בקהל, במיוחד, כשהוא חוזר על עצמו, ומזכיר, את משחק הילדים של ציות לפקודות "המלך אמר".

השחקנים עושים שימוש ממצה בפריטי התפאורה המעטים: 2 כיסאות, שולחן, סלסלת פירות, ממנה המנהל האומנותי מציע למחזאי שזיף באופן כפייתי, שתי מסגרות ריקות בעומק הבמה, מהן מציצים מדי פעם פניהם של שתי הדמויות. וישנה גם בובה עם פאה וגלימה. כשיפתח אופיר עוטה את הפאה ואת הגלימה, הוא הופך לרוחו של השחקן המת, שפת גופו משתנה, והוא עובר מהפך במבחינה אנרגטית: הוא נע במהירות תזזיתית, עושה תנועות ריקוד ארוכות. שני השחקנים בשלוש דמויות ממלאים את הבמה, גודשים אותה בפרפורמנס מרתק.

האפקט הקומי מושג ע"י מחוות גופניות מופרזות וע"י חזרות כפייתיות על מילים ומשפטים. יפה המחשת בניית הקיר הרביעי, והריסתו בעת פניות חכמות אל הקהל.

למחזה פן רפלקסיבי: המחזאי הצעיר הוא, במידה רבה, בן דמותו של המחזאי, וכל המחזה הוא מעין "the joke was on me". את הטענות המוטחות כלפי המחזה, נוסח "זה לא המלט", ניתן לראות באור חיובי: הרי "המלט" כבר נכתב, טוב שזאת מהתלה על המלט, נמרצת, מסקרנת, מצחיקה, שזוכה לשבחים של הקהל והביקורת.

סוף המחזה חשוב לפחות כמו תחילתו. ברור מתי מתחילה ההתחלה, אך מתי מתחיל הסוף? על המחזאי למצוא דרך לסמן לצופה: הסוף מתקרב, תשים לב, הֱיֵה קשוב. בסופו של הסרט "מילים נרדפות" של נדב לפיד, החבטות העיקשות, החוזרות ונשנות של הדמות הראשית בדלת חברו הנעולה, מעוררות תשומת לב, ונחרתות בזיכרון.

תמונה מתוך ההצגה 'תיאטרון רפרטוארי'

באדיבות המחברת ועדי עופר

הסוף של "תיאטרון רפרטוארי" מתוזמן נכון, עם הכנה מובנית, עם חזרות. המשפט "מאחורי כל מוות מסתתרים חיים שלמים" מקוצץ מסופו, עם השחלת המילה "סוף":

– מאחורי כל מוות מסתתרים חיים שלמים

– אולי באמת הייתי מוריד את ה״שלמים״

– אולי פשוט מאחורי כל מוות

– אולי פשוט ״מאחורי״

– כן. זאת מילה מצוינת לסיים איתה את המחזה

– מאחורי- סוף

– רק ״מאחורי״

– סוף

– תאמין לי רק מאחורי

– סוף

– מאחורי

לסוף הזה הקשרים תרבותיים רחבים.

זהו משחק אכזרי במשפט, כמו משחקו של חתול בעכבר. קיצוץ של עוד מילה ועוד מילה מהסוף, כמו זיקית שמאבדת את הזנב ובסופו של דבר את הראש. כמו שבסופו של המלט הזירה מרוצפת גופות, כך באופן סימבולי המשפט מוקרב, כמו כלים על לוח שחמט. המשפט לא שותת דם, אך מתמעט ומתאיין, וכך שעת הכושר הזאת של העונג התיאטרלי.

זאת ועוד: דעיכת המשפט, כמו פרדה מאדם אהוב, כשהמבט נכרך ונמשך אחרי הדמות הנמוגה במרחק, או כמו שיר הילדים "לכובע שלי שלוש פינות", החוזר על עצמו בהשמטת עוד מילה ועד מילה עד לאלם. הדיאלוג הזה, הנינוח, מתוך הסכמה, בין שתי הדמויות, שהתגוששו כל זמן ההצגה, מאוד משמעותי, כמעט כמו מוות הדדי של שני גלדיאטורים בזירה.

ההצגה עוסקת בהבלטת מגרעותיו של תיאטרון רפרטוארי, הממוסד לעומת האחר, כלומר תיאטרון פרינג', מבלי להזכיר את המילה פרינג' מפורשות, ויש לה אמירה ברורה: אם כזה הוא המנהל האומנותי של תיאטרון רפרטוארי – מתנשא ונלעג, שמעדיף להעלות מחזות רציניים, כלומר משעממים, וכזה הוא משכנו – בשיפוצים תמידיים, המעמיד קיר מול קהל, אז אנא, צופינו היקרים, הנהנים מהצגת הפרינג' שלנו, טוב תעשו, אם תתרחקו מתיאטרון רפרטוארי, ותעניקו את אהבתכם לנו, יוצרי תיאטרון טרי ורענן, חדשני, המחפשים ומוצאים דרך חדשה. הרי זו בדיוק משאלתה של דמות המחזאי הצעיר, קוסטיה מ "השחף" מאת צ'כוב, שחיפש "צורות חדשות" בכתיבה. הוא היה מוצא את מקומו בפרינג' הישראלי. המחזה "השחף" או "שחף", כי הרי ברוסית לא קיימת מקבילה לה' הידיעה, אהוב מאוד בארץ. מִבֵּין שתי ההפקות החדשות של "השחף", ההצגה בבימויו של קיריל לבמן, במאי עצמאי, הבקי במחזות של צ'כוב, בביצוע של להקת שחקני "תיאטרון קרוב", שהוא בין תיאטרוני פרינג' הוותיקים בארץ, יותר ממוקדת במשחק, ומותחת עד אימה, כשמציבה את הרובה במקום מרכזי על הבמה, ונותנת לדמויות רבות לקחת אותו ליד, ולהצמיד לראש מתוך הרהור על גורלה, מאשר זאת של "תיאטרון גשר" הממוסד, הרפרטוארי, הנמרחת על פני 3 שעות עם הפסקה, ומתעסקת בבניית תפאורות כבדות.

"תיאטרון רפרטוארי" זאת קומדיה, ועל כן היא מקצינה את המגרעות של התיאטרון הרפרטוארי, אך לאמיתו של דבר המרחק בין הממוסד לפרינג' אינו כה גדול, ההבדלים ביניהם לא כל כך בולטים, וקיימים שיתופי פעולה. בשנת 2014 יפתח אופיר וארז דריגס הוזמנו לשחק קטע מההצגה בטקס, הממוסד למשעי, של פרס התיאטרון הישראלי. ב- "המלט" עצמו, המחזה הפנימי, החינוכי, מול המלך, מוצג ע"י שחקני להקת פרינג' נודדת, והמלט האציל מחלק הוראות בימוי לשחקנים. ארז דריגס ויפתח אופיר, המעלים את ההצגה בתיאטרון תמונע הלא-ממוסד, שיחקו רבות בתיאטרונים רפרטואריים, דוגמת הקאמרי, הבימה וגשר. "חילופי דירות", הקומדיה החדשה של אלדד כהן, תשתתף בימים הקרובים במיזם "פותחים במה" – פסטיבל בית ליסין (הרפרטוארי) למחזאות ישראלית חדשה. יחי התיאטרון באשר הוא!