חגית בת-אליעזר | רשימה חווייתית על הפואמה "היורשים" מאת יוסף שרון

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל". יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.




רשימה חווייתית על הפואמה "היורשים" מאת יוסף שרון

מסה מורחבת על שירתו של יוסף שרון עתידה לראות אור באסופה "האור הפלאי של היומיום" בהוצאת אסיף. האסופה תעסוק בשירת שרון ובעיקר בספרו האחרון "התחייבויות" (2017, הוצאת מוסד ביאליק)



יוסף שרון הוא משורר, מבקר שירה, עורך, מתרגם ומאייר. הוא החל לפרסם שירים בעת שירותו הצבאי בשנת 1972. "דיבור", ספר שיריו הראשון, יצא לאור בשנת 1978, ואחריו שני קובצי שירה "תקופה בעיר" ו"סיפור איטי" – שלושתם בהוצאת הקיבוץ המאוחד-סימן קריאה. על פעילותו הספרותית זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (1986, 1997). בשנת 1999 יצאה לאור בהוצאת קשב לשירה הפואמה "היורשים", שזיכתה את מחברה בפרס ברנשטיין לשירה.


אל שירתו של יוסף שרון התוודעתי מהכרך העבה "התחייבויות" – אסופת שיריו בין השנים 1995–2016 בהוצאת מוסד ביאליק, משנת 2017. השירים ניחנים באורך נשימה, רוחב יריעה, עומק מחשבה ומשך הזמן ההיסטורי. הם מזמינים את הקוראים למסע רגשי בכל הממדים, וממכרים. אחרי "התחייבויות" רציתי עוד, וכך הגעתי אל "היורשים".


פואמה היא סוגה ספרותית עילאית, בעלת איכויות של שיר ושל סיפור, ומסקרנת מאוד. תוך כדי קריאת "היורשים", התעורר בי הדחף לכתוב בשבחו של הספר בן העשרים.


השיר הראשון "מוכרים נכס של הורים" מציג את זירת ההתרחשות: בית מגורים העומד למכירה, ובו ילדיהם של בעלי הנכס ובני משפחה אחרים. המחבר שותף למעמד, אך לא מן השחקנים הראשיים, "לֹא" – היא המילה הראשונה. הוא צופה מן הצד, כמעט זבוב על הקיר, כמשאלתם של מְסַפְּרִים. אנשים אוהבים סיפורים. יוסף שרון מספר – בשפה עשירה, מעניינת, מחדשת, יצירתית, מהנה, שירית מאוד:


מוכרים נכס של הורים

לֹא הִתְאִים לָנּוּ הַמַּעֲמָד שֶׁאֵלָיו זֻמַּנּוּ,

מִין חֲבוּרָה מִשְׁפַּחְתִּית,

כְּמוֹ לְכוּדִים בְּמַחֲזֶה.

מְסַדְּרִים וּמְנַקִּים חֲדָרִים, עוֹנִים לַטֶּלֶפוֹן.

נִשְׁמָעִים קְרוֹבִים

בְּקַו מְנֻמָּס, בַּסַּף הַיּוֹתֵר מוּאָר

שֶׁל הַבַּיִת, וּרְחוֹקִים מִכְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ בַּאֲרִיכוּת.

בָּּאוֹת גַּם הַמִּלִּים "עוֹד נְדַבֵּר."

מַה שֶּׁחֲסַר עֶרֶךְ הוּצָא הַחוּצָה בַּחֹם,

לוּחִית זִהוּי יְשָׁנָה מֻכְתֶמֶת בְּסוֹלֶר, אוֹ מַרְבָד

שֶׁבֵּין קְרָעָיו הֵצִיצָה אֵלֶיךָ

פִּסַּת קַרְקַע רָזָה.

אַדְמַת חֲצֵרוֹת. כְּמוֹ בַּחֲלוֹם שֶׁחוֹזֵר,

תַּפּוּחִים וְתַפּוּזִים וְשָׁזִיף,

בקבוק היין עובר מיד ליד והפקק

נחלץ לעיני ההורה שהתקשה לפתח.

כֻּלָּנוּ רַק הַבְלָחוֹת שֶׁל זְמָן,

רֶקַע מִתְנוֹעֵעַ לִילָדֵינוּ.

כִּמְעַט תָּפַסְנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד.

יְלָדִים מוֹכְרִים נֶכֶס שֶׁל הוֹרִים.


השיר מתניע שפע חוויות שעתידות להתפתח במהלך הפואמה. תיאורי המציאות "מְסַדְּרִים וּמְנַקִּים חֲדָרִים", "לוּחִית זִהוּי יְשָׁנָה מֻכְתֶמֶת בְּסוֹלֶר" אפופים בדוק של דמיון "כְּמוֹ בַּחֲלוֹם שֶׁחוֹזֵר", "כְּמוֹ לְכוּדִים בְּמַחֲזֶה". ובאופן מופלא מבין קטעי עלילה מבליחים ניצוצות של הגדים הגותיים יפיפיים: "כֻּלָּנוּ רַק הַבְלָחוֹת שֶׁל זְמָן,/ רֶקַע מִתְנוֹעֵעַ לִילָדֵינוּ./ כִּמְעַט תָּפַסְנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד." התובנה "שֶׁאֲנַחְנוּ לְבַד" כמעט לא הגיונית על רקע של "חֲבוּרָה מִשְׁפַּחְתִּית" רב-גילית ורב-דורית. לתובנה הזאת, ולעוד ניצוצות מעין אלה במרוצת הפואמה, היגיון משלהם, מקורי ומרתק.


מבקרי השירה שכתבו על הפואמה "יורשים" עם צאתה לאור בשנת 1999 הביעו הערכה רבה למשפטים השיריים הרעננים של יוסף שרון והכתירו בהם את מאמריהם. כך מיכאל גלוזמן ברשימתו במוסף הספרים של "הארץ", 2000, "מַרְבָד שֶׁבֵּין קְרָעָיו הֵצִיצָה אֵלֶיךָ פִּסַּת קַרְקַע רָזָה." – ציטוט מהשיר הזה, ואדם ברוך בעיתון "מעריב", 1999, "נֶאֱמָנָה לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ" – ביטוי הלקוח מהשיר "כוס המים", המובא בהמשך.


הצמדים מציאות <-> חלום, ביחד <-> לבד, שהובאו כאן, וכן קרובים <-> רחוקים מתוך השורות בתחילת השיר "נִשְׁמָעִים קְרוֹבִים / בְּקַו מְנֻמָּס, בַּסַּף הַיּוֹתֵר מוּאָר / שֶׁל הַבַּיִת, וּרְחוֹקִים מִכְּדֵי לְשׂוֹחֵחַ בַּאֲרִיכוּת." מדגימים שְׁנִיּוּת מעשירה. הַשְּׁנִיּוּת הזאת נעימה, כי היא מפגישה בין מושגים משני צדי הסקלה, אך לא בקצותיה. היא אינה קיצונית, אלא משחקת בגוונים. יש בה עדינות, דוגמת "מַלְבֵּן הַמִּתְעַגֵּל בַּפִּנּוֹת" , כפי שנאמר על השיש בשיר "כוס המים", ורוך, האופייני לשירי יוסף שרון, בו דובר בהרחבה בהקשר ל- "התחייבויות".


בשיר השני "לימון מהגינה" התובנה הקיומית העמוקה "כָּל דָּבּר/ הֲרֵי קוֹרֶה רַק פַּעַם אַחַת/ וּלְעוֹלָם לֹא תּוּכָל לְמַשֵּׁשׁ אֶת הַמָּוָת", הנובעת, באופן פלאי כלשהו מתיאור של פעולה יומיומית "פּוֹתֵחַ מִשְׁחַת שִׁנַּיִם/ יְשָׁנָה וְזוֹרֵק." מגבירה את עניינו של הקורא בכל משפט בפואמה: אפילו השגור ביותר יכול להוביל להפתעה שירית.


כמה מקורי התיאור "וְהַקָוֹל שֶׁעוֹבֵר נִשְְׁאָר זְמַן-מַה בָּאֲוִיר,/ מַזְכִּיר רִיצָה בָּרְחוֹב.". המילה "רְחוֹב" חביבה על יוסף שרון. כך הוא קרא לכתב העת לספרות ביוזמתו ובעריכתו, אשר יצא לאור בין השנים 1994 – 1998. השיר "כוס המים" הוזכר כבר פעמיים עד כה, זהו אחד השירים המרכזיים להבנת הפואמה והוא מדגים כמה מסגולותיה.


כוס המים

וּבוֹטְחִים גַּם בַּשֶּׁקֶט שֶׁבְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר

כִּי הוּא מִתְמַשֵּׁךְ כִּנְשִׁימָה, כְּכֹל שֶׁרַק יָכוֹל.

אָח אֶחָד צָמֵא וּמוֹדִיעַ, "אֲנִי כְּבָר חוֹזֵר."

וְכוֹס הַמַּיִם שֶׁהֻשְׁאֲרָה יוֹמַיִם עַל הַשַּׁיִשׁ

עוֹד נִרְאֵית נֶאֱמָנָה לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ.

נִחְבֶטֶת לְאַט וּבְסַבְלָנוּת,

הַשַּׁיִש מַלְבֵּן הַמִּתְעַגֵּל בַּפִּנּוֹת.

רַק הָאוֹר אָמָּן, עוֹבֵר לוֹ

וּמִתְעַלֵּם מִן הַצְּדָדִים:

אוֹר שֶׁלֹּא אוֹהֵב אֶת אוֹהֲבָיו.

הוּא הַוִּילוֹן הַיָּשָׁן הֶחָסִין בִּפְנֵי כִּעוּר,

חוֹשֵׂף נֶזֶק שֶׁל עָשׁ, וּמִיָּד מַבְהִיר.

וְעֹבֶש מֵאֲחוֹרֵי ארָוֹן. כָּל אֵלֶּה

לֹא מָנְעוּ אֶת הוֹפָעֲתוֹ: הוּא אוֹר,

הוּא כָּאן.

חֲבוּרָה שֶׁל גְּבָרִים בְּרִבּוּעַ הַחֶדֶר,

וּכְמוֹ יֵשׁ לָנוּ זְמַן לְהוֹסִיף לָשֶׁבֶת.

"טוֹב. מָה עוֹד חָסֵר?"

וּכְאִלּוּ לֹא נִשְׁאָר מָה. יוֹם אֶחָד לֹא נִהְיֶה


לשורה הראשונה "וּבוֹטְחִים גַּם בַּשֶּׁקֶט שֶׁבְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר" נגינה של חשיבות גדולה. קצב הנקישות שלה, עם הדגש על המילה האחרונה "הַדִּבּוּר", מזכיר לי את הפתיחה של הסימפוניה החמישית של בטהובן. דיבור הוא נושא מרכזי בשירתו של יוסף שרון. זהו שמו של ספר שיריו הראשון משנת 1974, ויש לו מופעים רבים בפואמה "היורשים": "הַדִּבּוּר מִתְנַהֵל פָּתוּחַ כְּמוֹ בִּרְחוֹב נוֹרְדָאוּ" (ע' 12); "וְהַדִּבּוּר מִמֵּילָא נִקְלָט אַךְ בְּקֹשִׁי" (ע' 28); "וְהַדִּבּוּר יִשָּׁאֵר/ כְּמוֹ מִבְנֶה נִפְרָד שֶׁל בַּיִת" (ע' 32); "בְּדִבּוּר שֶׁאֶפְשָׁר לְטַלְטְלוֹ" (ע' 42). "וְהַדִּבּוּר שֶׁל פּוֹלָה עוֹד קוֹפֵא בְּהַמְתָנָה" (ע' 49); "הוּא עוֹד טָרוּד בַּמֶּה שֶׁאֵין עָלָיו דִּבּוּר" (ע' 51). האוזן המורגלת בשמיעת דיבור שירי, שומעת התכתבות עם אמרתו הידועה של יאיר הורביץ: "הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֵר:/ שִׁירָה הִיא דִּבּוּר/ בַּמָּקוֹם שֶׁלְעוֹלָם,/ לְעוֹלָם אֵין בוֹ חִבּוּר", ונעים לה מאוד. אני רואה עכשיו: דיבור הוא מהותה של כל יצירת אמנות: הוא ביטוי עצמי בנוכחות הזולת הקשוב והמגיב.


המשורר יוסף שרון עוסק גם באמנויות נוספות, ובפרט בציור ובצילום. שני אלה מושתתים על האור, עושים בו שימוש נמרץ. הבית המרכזי של השיר "רַק הָאוֹר אָמָּן ... הוּא אוֹר, / הוּא כָּאן." מבהיר את חשיבותו של האור, עד כדי הכתרתו לאמן-על.


כל יצירה מדברת בשפת אומנותה. תיאור מילולי של תמונה מאתגר את הדובר. יוסף שרון מיטיב לערות משפת מראות לשפת דיבור שירי. בשיר "שתי אחיות: הבול הרוסי" הוא מקים לתחייה את ליקה: "כַּלְבָּה טוֹבָה, כַּלְבָּה לְמַעַן הַמַּדָּע" ... "וְלַיְקָה הַבְּהִירָה תְּחַיֵּךְ אֵלֶיהָ,/ כְּמוֹ לְביאָה". בשיר "פיאטה: הדודה קופאת" מתוארת "הָרֶפְּרוֹדוּקְצְיָה" של ואן גוך "שָׂדֶה וְאִישׁ זוֹרֵעַ": "אִכָּר לֹא נִמְרָץ, פּוֹסֵעַ זְקוּף קוֹמָה/ כְּמוֹ מַחְזִיר לָעוֹלָם מַשֶּׁהוּ, בְּלִי כָּל יִתְרוֹן". בשיר בעמוד 22, מתוך התכתבות עם תמונתו של מנחם שמי "תמניות בצפת", המשורר מתאר "ציור ישן בצבעי פנדה":

טֶבַע דּוֹמֵם מְכֻפְתָּר

בְּמִסְדָּר אוֹרְנָמֶנְטִים עַז מִבָּע,

הַזִּכָּרוֹן הַתָּם שֶׁל אֵיזֶה "אֲנַחְנוּ" –

כִּכָּר לֶחֶם, פִינְגָ'אן נְחֹשֶׁת בֵּדוּאִי,

תַּפּוּזִים מְצֻפָּפִים, נִבְעָרִים,

כְּמוֹ הִגְשִׁימוּ שְׁאִיפָה חַסְרַת טַעַם:

לֹא חָשׁוּב בְּאֵיזֶה מַעֲמָד, הָעִקָּר לְהוֹפִיעַ.


"תַּפּוּזִים" נשמעים לי מוכרים. אני חוזרת לשיר הראשון בפואמה, ורואה את השורה "תַּפּוּחִים וְתַפּוּזִים וְשָׁזִיף" כציור טבע דומם קלאסי.

המשורר מזמין את הקורא להתבונן יחד אתו בצילומים משפחתיים: "תַּצְלוּם פַּסְפּוֹרְט יָשָׁן שֶׁלִּי" (ע' 24); "צִלּוּם שֶׁל אַבָּא בְּקַו מַקְבִּיל לַחַלּוֹן" (ע' 42); "וְעַד עַכְשָׁו – בַּצִּלּוּם – פּוֹלָה אוֹפְּטִימִית" (ע' 48); "הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לֹא לִהְיוֹת לָכוּד בַּצִּלּוּם" (ע' 56); "מֻנָּחִים בְּבַיְשָׁנוּת/ לְיַד מִבְנֶה הָאֶבֶן בֶּחָצֵר,/ כְּבָר לֹא עֲגוּמִים הַתַּצְלוּמִִים הָרַבִּים מִִדַּי." בשיר "כמה צילומים אפשר לשמור?", אשר מתאר בפרוטרוט אחדים מהם מתוך בקיאות באומנות הצילום:

גַּם הוּא עַצְמוֹ, בְּמֵיטַב שְׁנוֹתָיו, מִתְבּוֹנֵן בַּמַּצְלֵמָה

וּכְמוֹ הִתְבַּגֵּר בְּזֶה הָרֶגַע, בְּמִין אֹמֶץ.

אוֹר רַב הַחוֹדרֵ בְּרִבּוּע הַחַלּוֹן מִגַבּוֹ

מַשְׁחִיר אֶת כָּל פּנָיָו כִּמְעַט

וּכְבָר בְּקֹשִׁי נִתָּן לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ.

קָדוֹשׁ לְבַדּוֹ, חַי, עוֹשֶׂה מַה שֶׁיָּכוֹל.


לטלויזיה נוכחות משמעותית: " "וּמָה עִם הַטֶּלֶוִיזְיָה?"/ וְהַיָּד רָצָה עַל פְּנֵי הַכַּפְתּוֹרִים" (ע' 14); "הֵיכָן תֻּצָּב הַטֶּלֶוִיזְיָה" (ע' 19); "טֶלֶוִיזְיָה קְטָנָה בַּצַּד" (ע' 38). צופים בה: "עֲרוּץ הַטֶּבַע חוֹצֶה אֶת הַזְּמַן הַלֵּילִי" (ע' 53). השיר "מות הדוב" מוסר פרטים אחדים מתוך סרט טבע אודות דוב הקוטב "כָּחוּשׁ יוֹתֵר וַעֲדַיִן מֻרְגָּל לְקֹר. / נוֹטֵשׁ כָּל סִכּוּי לְטוֹבַת הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן". בשירים רבים מופנה המבט צפונה: "נִילְס הוֹלְגֶּרְסֶן בַּטֶּלֶוִיזְיָה – עוֹד יַסְפִּיק, בַּחֲלוֹם, לָשׁוּב מִן הַצָּפוֹן" (ע' 35); "כְּמוֹ לְחַכּוֹת בַּקֹּטֶב, בְּקַו הָרֹחַב הַ-82" (ע' 24); "אֲבָל כָּל אַחַת מֵהֵן כְּבָר נִקְשְׁרָה לְמַעֲשֶׂה/ אֶל מִגְלֶשֶׁת חֹרֶף מִשְּׁלָּה, וּשְׁתֵּיהֶן מְאִיצוֹת בַּמּוֹרָד" (ע' 27); "בַּשֶּׁלֶג, לִהְיוֹת תָּמִיד הָרִאשׁוֹנָה!" (ע' 28); "לִפְנֵי שָׁבוּעַ הָיְתָה בְּאַרְכַנְגֶלְסְק, שְׁלוֹשָׁה יָמִים/ תְּקוּעָה בָּאֳנִיָּה –/ וָאֳנִיָּה אַחֶרֶת לֹא צָפוּי שֶׁתַּעֲבֹר/ בַּקֶּרַח לַעֲזֹר." (ע '34).


התיאורים הצפוניים משכנעים בחיוניותם, מעבירים קור מוחשי, ממחישים את הרעד של הדודה הקופאת. הם אף מלאי שגב בתצפיתם על "כַּדּוּר הָאָרֶץ רָחוֹק- קַרְחוֹן כְּחַלְחַל" (ע' 36)". הקרח מוליך את מחשבתי לקרח יבש ולתופעת ההמראה – קפיצת החומר הישר ממוצק לגז ללא המעבר דרך מצב צבירה נוזלי. טורי השיר המקוריים המפתיעים של יוסף שרון, אותם דימיתי לניצוצות בתחילת רשימתי על הפואמה, נראים לי עתה כממריאים מבין שורות עלילתיות ומפעימים בשפתם הייחודית, בתובנותיהם המעמיקות. הדוגמאות רבות מאוד: "נוֹלַדְתִּי גַּם אֲנִי לִבְרֹחַ מֵהָאֹסֶף הַמְּצֻלָּם" (ע' 17); "וּפִתְאוֹם גּוּפִי הוֹלֵךְ לְפָנַי: דְּאָגָה הִיא צָבָא" (ע' 29); "מִשְׁפָּחוֹת שֶׁנֶּחְתְּכוּ לַאֲנָשִׁים." (ע' 41); "אִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס אֶת הָעוֹלָם בְּיוֹם חָלָשׁ.// הַטֶּבַע מְשֻׁגָּע בִּילָדָיו, בְּכָל תָּא זַחַל קָטֹן" ... "הֲלֹא בִּשְׁמוֹנֶה בָּעֶרֶב מִשְׁפָּחוֹת הֵן פַּחַד." (ע' 53).


ישנם שירים שמסתיימים במפגן מרהיב של חכמה ויפי. כך זה ב-"ביום גשום":

הָעוֹלָם הוּא כְּאִישׁ רָגִיל

שֶׁתָּקַע לְשֶׁקַע הַחַשְׁמַל אֶת הַחוּט

הַמַּתְאִים וְעַכְשָׁיו חוֹזֵר וְלוֹחֵץ

בְּכַפְתּוֹר הַהַפְעָלָה וּמִשְׁתּוֹמֵם

שֶׁשׁוּם נוּרָה לֹא נִדְלֶקֶת.

וְגַם אַתָּה בְּשֶׁלְּךָ.

ובשיר האחות השנייה 2 בעמוד 31

מְאֻשֶּׁרֶת הָיְתָה? מְאֻשָּׁר הוּא מִי

שֶׁהִגִּיעַ לְאָן שֶׁבִּקֵּש מְרֻצֶּה וְסָפוּן הֵיטֵב

בַּחֹשֶׁךְ הַטּוֹב שֶׁל הַבַּיִת.

נִרְדַּם מֵרֹב זְמַן פָּנוּי וְהֵקִיץ וְהוּא

כַּאֲחוֹתִי הַלֹּא-מוּבֶנֶת וְהַמְחַיֶּכֶת, בַּמִּרְפֶּסֶת

מוּל כָּל רֹחַב הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם.


השיר "נפש לוחצת" הוא סדרה של המראות אוויריות עם נגיעות קלות במוצקות המציאות:

נפש לוחצת

וְאֶחַד הַנּוֹכְחִים, שֶׁקָּּם מִכִּסְּאוֹ אַחֲרֵי שֶׁיָּרַד מִלְּמַעְלָה

– כֻּלּוֹ בְּסַד פְּרִידוֹתָיו וּנְסִיעוֹתָיו וְהִנֵּה

גַּם הוּא אַרְיֵה בַּיַּעַר –

רוֹצֶה בַּשִּׁקּוּל הַפָּשׁוּט שֶׁיַּכְרִיעוּ סוֹפִית.

כַּעֲבֹר שָׁבוּעַ הוּא אִישׁ מְעַשֵּׁן וְעוֹבֵר

וּמוֹעֵךְ עוֹד בְּדַל סִיגָרִיָּה אֶל שָׁרְשֵׁי הַדֶּשֶׁא.

אִלּוּ רַק הָיוּ כָּאן מַעְבֹּרֶת וְיָם

אֶפְשָׁר הָיָה לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, כָּל הַלַּיְלָה,

כִּי אָז לְפַחוֹת הָיָה רַחַשׁ מנַחֵם, מֵאוֹתָן אִוְשׁוֹת

שֶׁל תּוֹר הַיַּלְדוּת הַשּׁמוּרוֹת, כִּבְיָכוֹל,

בְּגַנְזַךְ מְשֻׁתָּף.

אֲבָל אַתְּ, נֶפֶשׁ כֵּנָה וְלוֹחֶצֶת,

שִׁבַּשְׁתְּ אֶת הַכֹּל, כְּאִלּוּ כֵּנוּת

הִיא גּאֻלָּה שְׁלֵמָה. מָה אִתָּךְ, עַכְשָׁיו?

לֹא יָם וְלֹא מַעְבֹּרֶת

וְלֹא הֶמְיַת הַנֶּפֶשׁ.


נכון בעיניי התמהיל הזה: הרבה שירים על אחרים ומעט על עצמו. הטכנולוגיה תומכת בהתמקדות באחרים: מצלמת חוץ של הטלפונים הניידים החכמים, המרחיבה מבט אל "כָּל רֹחַב הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם." (ע' 31), טובה יותר מזאת הרואה את אותן הפנים עצמן.



בשיריו האישיים יוסף שרון כותב על הוריו באהבה עדינה, כבמשיחות צבעי מים. "אֲבָל הַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁיָּדַעְנוּ בֶּאֱמֶת, אִמָּא/ הוּא לְהִתְמַסֵּר אֲנוּשׁוֹת זֶה לָזוֹ" (ע' 53). בתחילתו של השיר "תיק ג'יימס-בונד ישן" המשורר מתיחד עם זכרו של אביו באמצאות "מִזְוָדָה רֵיקָה שֶׁלּוֹ ...מִזְוָדָה אָפְנָתִית, SAMSONITE, מִשְּׁנוֹת הַשִּׁבְעִים." הטור השירי ההגותי "קַו הַמָּוֶת בְּמַהֲלָכוֹ, וְקַו הַחַיִּים בְּמַהֲלָכוֹ.", השואב השראה מכף יד, מאזנת בין החיים למוות ומכה בתוף הגורל כפי שעושה זאת שורת הסיום: “In balance with this life, this death” בשירו הנודע של Yeats (ייטס): 'An Irish Airman Foresees his Death' ובהמשך השיר, המעבר בין אהבת אב לאהבת אישה: "הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ אֵלַי מַזְכִּירָה לִי אֶת דְּבָרֶיהָ שֶׁל סוּזִי", המהדהד נועזות של דבר מה אסור, מטריד במידה הנכונה. והנה שיר זיכרון-אהבה חושני, מורכב, משובב-נפש:


צריף

לְהִתְגַּפֵּף עִם חֲבֵרָה – לֹא בַּקַּיִץ וְלֹא בַּיָּם, כִּי אִם בְּמָקוֹם סָגוּר.

כְּמוֹ בַּפַּעַם הַהִיא הַנִּפְחֶדֶת, כְּשֶׁנִּסְגַּרְתָ

אִתָּהּ, וְהִנֵּה אַתָּה מְבֻגָּר, כְּבַר מִתְנַשֵּׁף.

אֵיךְ הִצְלַחְתָּ לַעֲבֹר בֵּין הַדֶּלֶת לְבֵין הַמַּשְׁקוֹף?

הַמַּנְעוּל כְּבָר הָיָה מּתַּחַת לְגֹבַהּ הֶחָזֶה, וְהַשַּׁרְשֶׁרֶת לֹא הֲדוּקָה.

אַךְ הַפַּעַם יָדְךָ נִשְׁלְחָה קָדִימָה,

וְנִרְאֵיתָ אוֹחֵז בְּכוֹס יַיִן,

בְּטִבְעִיּוּת, הוֹלֵךְ לְרַחְרֵחַ סוֹלֶר אוֹ בֶּנְזִין.

עַל הַקִּיר הַקָּלוּף שָׁעוּן לוּחַ שֶׁל טֶנִיס-שֻׁלְחָן

וְעוֹד מַפְחִיד הַמָּקוֹם הַסָּגּור

וּכָל מַה שֶּׁאֵין עָלָיו תְּשׁוּבוֹת.

וּמִכָּאן הַמְּהִירוּת שֶׁבָּהּ הֻתַּר

הַקֶּשֶׁר בִּשְׂעָרָהּ:

בַּחוּרָה מֵהָאֵזוֹר.

קוֹל כִּדְרוּר נִשְׁמָע בְּמִגְרָשׁ קָרוֹב, לְיַד הַמִּקְלַחַת.

אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁנִּשְׁאֲרוֹ תָּמִיד בְּצִדֵּי הַתְמוּנָה –

נִמְשָׁכִים בְּמָקוֹם אַחֵר עַכְשָׁו.

פָּקַח וַעֲצֹם עֵיַנִים וְשׁוּב פְּקַח אוֹתָן.

שׁוּב אֵין מַה לְּהָבִין.

אוֹר מִסְתַּנֵּן נִפְלָא בַּחַלּוֹן, אוֹהֵב-הַתְחָלוֹת.


ההתרחשות שם, בצריף במרחק זמן ומקום היתה מאוד אינטימית ועדינה, והשפה פרטית וחידתית בהתאם. במרוצת הבילוי המהנה במחיצת הפואמה, הקורא מפתח רגשות חמים כלפי המשורר, ומקבל את כתיבתו, כולל הביטוים הפחות מובנים. וכי מה זה "סוֹלֶר אוֹ בֶּנְזִין"? המשורר כמקשיב לתהיות הללו ועונה להן לקראת סוף השיר: "שׁוּב אֵין מַה לְּהָבִין."


לתיאור של המפגש, הזכור לטוב, בצריף אמירה, על מהות היחסים בין המינים. הגבר נמצא בתנועה, נווד, מגיע ממקום אחר, פולש, כמעין כובש. הבחורה מקומית, ילידית, "מֵהָאֵזוֹר". היא אומנם מוגבלת לסביבתה הקרובה, אך חופשיה בהילכותיה. ההיענות שלה מהירה: "הַמְּהִירוּת שֶׁבָּהּ הֻתַּר". השחרור של "הַקֶּשֶׁר בִּשְׂעָרָהּ" גובר על המבוכה של הגבר ("בַּפַּעַם הַהִיא הַנִּפְחֶדֶת") שבתחילת השיר. הזרות והשונות של הבחורה מושכות, והיא מותרת. " הַתְחָלוֹת" כמילה האחרונה של השיר מדגישה את אוירתו האופטימית. "אוֹהֵב" בסיום השיר הזה ו-"אָהוּב" בסיום הפואמה:


וְכָל אֶחָד אָהוּב יָחִיד בַּבַּיִת, בַּבַּיִת שֶׁלּוֹ,

וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּקְשִׁיב אוּלַי לְשַׁדְרָן צָעִיר

בָּרַדְיוֹ אוֹ מְסוֹבֵב תַּחֲנוֹת –

וְהַמְּהִירוּת הִיא בֶהָלָה מְסֻיֶּמֶת

שֶׁמָּא אֵחֵר אֶת הַסִּכּוּי לְהָבִין.

"עוֹד נִתְרָאֶה." פָּשׁוּט,

עוֹד נִתְרָאֶה.

הָאֵבֶל שֶׁחָלַף, הַמֶּרְחָק שֶׁאֵין לַעֲבֹר, וְאַתָּה

שֶׁחוֹצֶה כָּעֵת אֶת הַכְּבִישׁ – כְּמוֹ לִפְנֵי בִּקּוּר,

וְאוּלַי חוֹשֵׁב עַל מַכָּרִים, אֲנָשִׁים בְּבָתֵּיהֶם –

אִישׁ שֶׁיָּדָיו פְּנוּיוֹת וְהוּא בִּתְנוּעָה.


סיום הפעילות המשותפת של החבורה המשפחתית מסיים את הפואמה. החבורה מתפזרת, האנשים נפרדים: " פָּשׁוּט,/ עוֹד נִתְרָאֶה". אבל למשורר לא כל כך פשוט להיפרד מהפואמה, איתה בילה שנים. מכין את הפרדה בהדרגה, מנתק את המבט מן הדמויות של הסיפור, מפנה אותו למישהו אחר, שלא קשור "שֶׁחוֹצֶה כָּעֵת אֶת הַכְּבִישׁ". כמו בסיום של הסיפור "אינטימיות" מאת ריימונד קארבר, סופר-משורר, שהוזכר כבר בהקשר לשירי "התחייבויות": "אני מתחיל להתרחק לאורך המדרכה ... ערמות של עלים בכל מקום שאני מביט. צריך שמישהו יעשה פה קצת מאמץ..."


קורה שבסיום קריאת ספר מתעוררת תחושה נעימה שיש עניין בקריאה חוזרת, כי הספר מרובה רבדים, עשיר תובנות, ולבטח יש בו מטמונים שטרם נתגלו. התחושה הזאת מנחמת ומאזנת את העצבות הטבעית של הפרדה מחבר יקר - השותף לדרך.

כזאת היא הפואמה "היורשים". את הביטוי השירי היפהפה "מַרְבָד/ שֶׁבֵּין קְרָעָיו הֵצִיצָה אֵלֶיךָ/ פִּסַּת קַרְקַע רָזָה." (ע' 9), עליו כתבתי בתחילת דבריי כאן, אני רואה עכשיו כתיאור של יחסי הגומלין בין האומנות למציאות: האומנות היא מדבר הקסמים, אשר מכסה על הקרקע הרזה של המציאות. אך האומנות אינה מושלמת, והמציאות במערומיה הדלים מציצה מבעד לקרעים. המציאות והאומנות לעולם ישתלבו באותה תמונה. מבין טורי השיר המנצנצים תפס אותי במיוחד אחד – כל כך קיומי, חד וכן – במילותיו הרגישות, הנגישות: "כָּל דָּבָר חַי מִתְבַּיֵּשׁ בַּסּוֹף" (ע' 36). ובהיפוך למשפט הזה – יוסף שרון יכול להתגאות בהישגים השיריים הבולטים שלו.


הפואמה היא סוגה קלאסית. פואמות אחדות הגיעו עוד ימינו מיוון העתיקה. כמה נעים לפגוש בפואמה מודרנית. ברוח השורה "הַמִּלִּים הַגְּלוּיּוֹת וּמְכַסּוֹת" (ע' 12), המהדהדת את המסה הנודעת "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ביאליק, ניתן לומר שבפואמה עלילת הסיפור מגלה ושפת השיר מכסה.

57 צפיות1 תגובות

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים