חגית בת אליעזר| 'רומיאו ויוליה' - גרסת תיאטרון גשר

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.

'רומיאו ויוליה' בתיאטרון גשר

אילאיל סמל היא במאית, אשר במסגרת "סטודיו גשר" מטפחת שחקנים צעירים בגיל העשרה, שלמדו במגמות תיאטרון בבתי ספר תיכוניים. מאז פברואר 2022 תיאטרון גשר מציג את "רומיאו ויוליה", בבימויה של אילאיל סמל, בהשתתפותם של שחקני הסטודיו, שמגלמים את רוב הדמויות במחזה, שהוא, למעשה טרגדיית הנעורים. מתוך מגמת הצערה כללית של העיבוד הנוכחי, הוריה של יוליה צעירים ויצריים, האומנת היא צעירה פרחחית, המנהלת רומן עם הגנן החילוני.

העיבוד הייחודי של הבמאית, התרגום של דורי פרנס, המוזיקה המקורית של אדם חן-אדמוב, מלחין מחונן בן ה- 17, המסיים השנה את לימודיו במגמת המוסיקה הקלאסית בתלמה ילין, בשעה וחצי של הצגת משחק נמרצת, מדגישים את הטרגיות של המחזה, יוצרים רושם עצום, שממאן להתפוגג.

אני ממשיכה להרהר ולהגיע לתובנות אודות המחזה, הודות לבחירות האומנותיות של הבמאית.

אילאיל הישראלית שוברת את השוויון המעמדי של המשפחות היריבות במחזה האנגלי, ושל כנופיות הרחוב בפרשנות של סיפור הפרברים האמריקאי, ומעמתת בין משפחה עשירה ושלטת לבין חבורת נערי אשפתות ססגונית בין פחים צבעוניים. יש איוולת ביריבות עקובה מדם בין משפחות או בין כנופיות, ודורסנות של איבה בין-מעמדית. כל זה נגמר מר.

שלושת השחקנים נטע רוט, נעם פרנק וניר כנען נהדרים בגילום הדמויות הראשיות. על אף גילם הצעיר, הם ביצעו כבר תפקידים רבים בקולנוע ובתיאטרון. נטע שיחקה במספר סרטים, ב "הברך" וב "תמונת הניצחון", בפרט, ניר כנען ניגן ושר בסרט "תמונת הניצחון", ושיחק בסדרת הטלוויזיה "הבאר", נעם פרנק השתתף בהצגות ״מי כמוני״ ו ״מסעות אודיסיאוס״ של תיאטרון גשר.

ניר כנען, דק הגזרה, בחולצה פתוחה, ברעמת תלתלים, עם עיניים מאופרות מעצב מרקוציו נמרץ, ערמומי, חתולי, מנהיגה הכריזמטי של חבורת נערי הרחוב. מופע הדראג שלו בנשף המסכות, בשמלת כתפיות לבנה, הוא מפגן של פרץ נעורים מסחרר. המיניות הנזילה שלו, יחד עם ליהוקה של רות סנדרוביץ' לתפקיד של בנבוליו, המגלמת דמות של "טומבוי", מדגימים את הפתיחות המודרנית לגיוון מגדרי, הנצפה, למשל בקרב "ילדי הסנטר", המשוטטים בדיזנגוף סנטר מאופרים ומחופשים כל ימות השנה, ומקפידים לברר בהיכרותם "ילד סנטר" חדש, באיזה כינוי גוף (pronoun) עליהם לפנות אליו – הוא/היא/הם.

ניר כנען, ששיחק ניצול שואה צנוע ומופנם בסרט "תמונת הניצחון", מגלם כאן דמות שונה בתכלית – מוחצנת רעשנית צבעונית, ובכך מפגין קשת רחבה של יכולות משחק.

בתחילת ההצגה רומיאו מאוהב ברוזלין, כנראה אהבתו הראשונה, ואף כותב לה שירים. מרקוציו מסתייג מההתאהבות של רומיאו ולועג לה, כי היא מוציאה אותו מהחבורה. מרקוציו מעונין, שרומיאו יתאהב במישהי אחרת, בתקווה, שאהבה שנייה תהיה פחותה מזו הראשונה לרוזלין, ויהיה יותר קל למרקוציו להחזיר את רומיאו לחבורה, לעצמו.

באהבתם הטוטלית של רומיאו ויוליה נהוג לראות את קסמה של האהבה הראשונה. אך מצידו של רומיאו, זאת הייתה לפחות אהבה שניה. על כן נכון יותר לראות באהבתם של רומיו ויוליה את האהבה האחרונה, שהיא, בהחלט אהבת-אמת, ואין אחריה.

כרזת ההצגה 'רומיאו ויוליה'

באדיבות המבקרת

התפאורה מתפקדת נהדר. פחי הזבל המקושטים הם יפים ורב-שימושיים: רומיאו יושב על פח בכותבו שיר אהבה לרוזלין, עולה על אחד כזה כדי להתקרב ליוליה בסצנת המרפסת. נערי הרחוב מסתתרים בפחים, הגופות מגולגלות אל מחוץ לבמה. גינת צמחי מרפא נוכחת על הבמה. הגנן מדגים לרומיאו את אופן הפקתו של רעל קטלני. בריכה, בה מרקוציו מוצה את מותו מידי טיבאלט, מרוקנת לקראת סופה של ההצגה ומשמשת מיטת כלולות וערש דווי של האוהבים הצעירים.

עם כל החילון והקדמה אנחנו, הצופים, מאמינים בקיומו של השיקוי השייקספירי, המדמה מוות. הרי לא נברא צמח המניב אותו, לא יתכן פיתוח כזה של כל חברת תרופות, אף לא כזאת שמעניקה חיסוני RNA מתוחכמים לעולם. אך דורות של צופי תיאטרון צמחו על הקרקע המדושנת בבדיון השיקוי הזה. שייקספיר הגאון מוביל את כולנו שולל, יוליה ורומיאו הצעירים הולכים באדיקות אחר חליל הקסם שלו, בניגוד ל "היום כבר לא מתים מאהבה" – שורה מהשיר "אצלי הכל בסדר" מאת שמרית אור.

העיבוד הנוכחי ממחיש את ההזנחה הרגשית, ממנה סובלת יוליה בסביבתה המשפחתית: האומנת פרחחית, פטפטנית, לעגנית, ההורים מסוכסכים, האמא בורחת אל השתייה, ובאופן גמלוני ומנוכר מציעה ליוליה הנסערת ללגום מבקבוק השיכר שלה, דבר, אשר לרגע קט מעורר שמץ צחוק בקהל. ואף חמור מהניכור – המבוגרים משתמשים ביוליה התמימה לקידום האינטרסים האנוכיים שלהם. ההורים דוחפים אותה לנישואים מוקדמים להשגת מטרות כלכליות חברתיות אפלות, תוך כדי איום בעונש מרושע של נידוי, האומנת מתבדחת על חשבונה של יוליה, כשמזכירה שנפלה בילדותה על הפנים, ובליל כלולותיה תיפול אחורה על הגב, ומתמסרת בבדיחה התפלה הזאת עם הגנן, כמעשה פיתוי.

העיצוב הזה של משפחת יוליה, הכולל את הכפייה הגסה של הנישואין עם פאריס, ממחיש את מצבה הרגשי הנואש של יוליה, ומסביר את המניע להצעת הנישואין הנמהרת שלה לרומיאו, שאומנם מאוהב, אך החבורה בכל זאת משמשת לו "גב". ואם אהבת נעורים מסתאבת ליחסים הקלוקלים, כמו אלה השוררים בין הוריה של יוליה, עדיף המוות הרומנטי המשמר את טוהר האהבה.

לעומת טרגדיות היסטוריות רצחניות, על אהבה שייקספיר נהג לכתוב קומדיות עם סוף משועשע, ובפרט המחזה "חלום ליל קיץ", שנכתב בסמיכות זמנים עם "רומיאו ויוליה", כפי שדורי פרנס, שתרגם את " רומיאו ויוליה" פעמיים, מציין בתוכניית ההצגה.

העיבוד הנוכחי זרוע נגיעות קומיות: חיזורו הגמלוני של פאריס עם זר כריזנטמות בידו, הבדיחה של האומנת והחזרה עליה מפיה ומפיו של הגנן, הצעת בקבוק השיכר של אמא לבתה, תעלול ילדותי-מטופש של הגנן של תנועת תלישת אפו של רומיאו, זריקתו באוויר, ושיתוף הפעולה של רומיאו, התופס אותו ומחזיר למקומו, תעלול, שחוזר על עצמו לאורך ההצגה, ובפעם האחרונה רומיאו, הנרדף והנמלט, מבצע את חלקו במהתלה בחוסר עניין מופגן, דבר המעיד על התבגרותו בעל כורחו. אולי היתה זו קומדיה של טעויות, כשמו של אחד ממחזותיו הראשונים של שייקספיר, לולא הייתה כה טראגית.

בגלל הזדון, הזלזול, הטעויות המרושלות של המבוגרים, הצעירים מתים, כמוקרבים למולך התככים.

גם אנחנו, הצופים, נושאים באשמה למותם. הרי יודעים מה סופם הקרב ובא, ולא מזהירים אותם. איננו תמימים ולבביים כמו ילדים, שצועקים לשלגיה על הבמה או על המרקע, לבל תנגוס מן התפוח המורעל. עבורנו רומיאו ויוליה מתים ערב-ערב בעולם האמיתי כל כך הנברא בחלל האולם.

הצלילים המתמשכים הנמוכים, מבשרי הרעות, שליוו את דבריהם האחרונים של האוהבים בסצנת הסיום, נותרו לבדם בחשכת-תום ההצגה, קודרים ועמוקים כתהום הצער.