חגית בת אליעזר| עיון בספר 'למלא את הרווח' לירון רביד

בת אליעזר היא משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.




עיון בספר 'למלא את הרווח' לירון רביד



ירון רביד למד מתמטיקה ופילוסופיה, ועובד בחברת הייטק. לפני כשלוש שנים הוא התחיל לכתוב שירי ספוקן וורד, למד בסדנאות והופיע על במות. בתחילת 2021 יצא לאור ספר שיריו הראשון בהוצאת ספרי עתון77. השירים ארוכים, נדיבים. לשיר ארוך פוטנציאל לאחוז בקורא, לכשף אותו. שיר ממוקד, שמתרכז בנושא אחד עם הפלגות ששומרות על זיקה לנושא המרכזי מממש את הפוטנציאל. רבים משירי הספר אכן כאלה. לספר שיר פתח דבר, שיר סוף דבר ומספר שערים ביניהם. כל שער נפתח בצילום מאלבומו של המחבר.


לשירי השער הראשון "כיסופים לנסתר" לכידות של פואמה ועוצמה רגשית סוחפת. היסוד, הסוד מתפענח בשלבים במהלך השיר הראשון "יוםהולדת עגול". זהו שיר ארוך – 5 עמודי ספר. אביא אותו כאן למקוטעין (הו, מילה מתמטית נוסטלגית, ששימושית גם בביקורת שירה!), בהעתקה מהספר, אך ללא ניקוד:


יום הולדת עגול

לקראת יום הולדת חמישים של אחותי

אמא בקשה מכולם לחפש תמונות

מחגיגות ימי ההולדת העגולים שלה.

ניסיתי להיזכר בימי ההולדת עגולים שלי

...

...

מה חגגתי כל עשור?

את מה שהשארתי מאחור?

או את מה שעתיד לבוא?

מהם ימי ההולדת החשובים שלי?


ובכלל למה יומולדת?

...

...

הטקסים הגדולים:

יום הבר מצווה

...

...

יום סיום הבגרויות

...

...

יום החתונה

...

...

רגעים אחרים, רעים וטיפשיים,

טראומות בזמן שלא מצוינות ביומן


בכיתה ז'

...

...

בתחילת כיתה ד'

...

...

בגיל שבע ושלושת רבעי

...

...

בסופו של דבר

כנראה שאת הימים המשמעותיים של חיי

אני בכלל לא זוכר


כמו בחיפוש המטמון: קר – מתחמם – חם – לוהט, השיר מנחה את הקורא אל הדבר המשמעותי, המהותי, המרכזי:


נניח – שביעי לשביעי שבעים ושבע

איזה תאריך, אה?

יותר סמלי מזה לא תמצאו

מה סמלי?... טיפולוגי!

לא זוכר כלום מאותו יום,

באותה נקודה שלי בסיבוב סביב השמש

אדם אחד

בן שלושים וחמש

נעלם מחיי.

הייתי בן שנתיים ושלושת רבעי

אבל נדמה לי שזה היה היום

שבו נולד הילד שהפך להיות אני

האב נעלם מחיי בנו הקטן. הבן לא זוכר את האיש, אך בונה את דמותו, ממלא אותה תוכן, מייצר ומטפח את הזיכרון.


בשיר השני המחבר מתעמת עם תורתו של זיגמונד פרויד ומגיע למסקנות מפתיעות. במרוצת השיר מתבהרת משמעות שם הספר, מתגלה פרוש שם השער:


זיגמונד

זיגמונד

אתה שומע?

מצאת מה שחיפשת?

...

...

אני תמיד עוד מתלבט מה התשובה

מה לעשות כדי לזכות באהבה?

מה יש לך לומר על זה? רק לנתח ת'מקרה

"האיד אומר לאגו 'כן!' הסופר-אגו מזדקן"

הפסיכולוגים חכמים, הם מנתחים ומבינים

אבל השאלות נותרות עמוק בפנים


זיגמונד, בוא,

זה די דבילי

שכל הסבר נגמר בסקס, זה לא מובן.


וילד שמשאיר ת'חדר מבורדק

"זה שלב אנלי, או אורלי, או מודחק"

...

...

זיגמונד

הרבה הקשבת

אך לא הפנמת את מה שאמרו לך


עכשיו תקשיב לי לדוגמא ותיווכח

אפשר לזרוק את התורה שלך לפח

אתה מוכן?

אז הנה כך:


כשילד לא מכיר את אבא, אין לו שום סיבה למרוד

הוא רק רוצה שהוא ישוב אליו עכשיו

הוא רק רוצה חיבוק של דב, שינחם ושירגיע

להאמין שאבא טוב, שרק יופיע

שאבא יהיה גאה "איך שגדלת והחכמת!"

איך נהיית גבר! איך הלכו כל השנים?"

כך מדמיין לו היתום, שלא זוכר ולא שואל

והוא חולם

ומקווה

ומייחל

אבל לא


זה לא יעזור בכלל, כבר מאוחר

...

...

עכשיו נשאר רק געגוע מעומעם ולא מוסבר

משאיר גרורות של העדר וכיסופים אל הנסתר

אל הרגשת שלמות בלב, שיש לי מישהו שאוהב

אותי בכל מצב, בכל בחירה, מודעת או מקרית


אבל אין לי טיפת סיכוי, אני בעצם רק הוזה

ומה אני לעזאזל עושה עם חוסר שכזה?

אנ'לא יודע איך לסגור לי את הרווח בחזה


מה שבטוח, זיגמונד,

אתה לא תעזור לי בזה


זיגמונד וכל הפסיכולוגים לא יעזרו ליתום לסגור "את הרווח בחזה" ולהגיע "אל הרגשת שלמות בלב", אבל הספר הזה ששמו "למלא את הרווח", כן עוזר, הוא אף מגשים משאלה, המובעת בשיר "יום הולדת עגול":

מה שאני רוצה

זה להוקיר

את הרגעים היפים שהזיכרון מתיר לנו

להכיר

ברגעים השמחים שהזמן מותיר לנו

הרגעים החשובים בשבילי

בתוך סיבוב התקליט שלי


ואכן ישנם רגעים של אושר. היתום כותב עליהם, וחווה אותם מחדש. השיר "זיכרון של אושר" מתחיל בתיאור מילולי של התמונה התמימה הפותחת את השער: "ילד-פעוט יושב על הכתפיים של אבא". מבחינה מסוימת היתום נשאר ילד שבתמונה, שם, בילדותו שקפאה. על כן בהמשך השיר: "ילד-נער עומד במגרש מול אחיו הגדול" עד לשיא: "ילד-אבא עוטף במגבת את בנו הבכור".



כריכת הספר 'למלא את הרווח' מאת ירון רביד בהוצאת 'ספרי עתון77'

באדיבות המבקרת



ההעדר המתמיד מקצין את שמחת היש. בשיר "יום הולדת עגול" את המועדים הגורליים המחבר מכנה "משוכות":


אולי במקום ימי שנה אפשר לציין משוכות:

היום שבו נולד בני הבכור והפכתי לאבא

הימים שבהם כל אחד מילדי עבר את גיל שנתיים ושלושת רבעי

היום שבו עברתי אני את גיל שלושים וחמש

משוכות חיי.


השיר האחרון בשער הראשון מוביל אל המשך הספר.


מוטיבציה


כשאני כותב אני תמיד כותב לך

כי אני רוצה שתהיה גאה בי

כי אף פעם לא הכרתי אותך

כי אף פעם לא הכרת אותי

כי אף פעם זה לא יקרה


כי אתה חייב להבין על מה אני מתעקש

כי אני חייב להסביר לך למה אני כזה מגוחך

כי אני רוצה פעם אחת לראות אותך

מסתכל בי ישר בתוך העיניים,

ומניד בראש


פעם אחת,

זה כל מה שאני צריך


ואחר כך אולי אפסיק לכתוב

אחר כך

כבר לא צריך.


השיר יוצר קשר הדוק בין מבט של אבא בעיני בנו לבין הפסקת הכתיבה. אך כיון שהמבט המיוחל הזה לעולם לא יתממש, מבחינה לוגית, הכתיבה לא תיפסק. והנה היא ממשיכה הלאה.


בשערי הספר הבאים בולטים שירי דיאלוג: בין נסיך לנסיכה, בין שני אחים, בין המחבר לאברך. בשירים אחדים האב מנהל דיאלוג חינוכי עם ילדו או דיאלוג פנימי בנושא החינוך. השיר "מדריך לשוליה" מתאר תהליך מעניין ומקורי, בו הילד מפסל במו ידיו תדמית מושלמת. האב מנחה את בנו בביטחון רב:


אתה צריך דמות שתשאיר חותם

ככה תצליח להפנט אותם

הפסל שלך הוא כרטיס ביקור

זה בעצם משחק מכור

את הפרצוף של דה וינצ'י כמעט לא מכירים

אבל את המונה ליזה – או-הו – אותה זוכרים!

אתה צריך להשקיע בתדמית

זאת המורשת האמיתית

הפסל הוא מה שימשיך

אז תעצב אותו כמו שצריך


אך המחבר לא תמיד בטוח בעצמו כהורה. הוא תוהה בסוף השיר "עולם ילדות":


איך אוכל ללמד אותו להבחין

בין יומיום מיגע ובין אושר טהור?

איך אוריש לו את היכולת לנצור

רגעים קטנים של שקט

בשיר "נאום עליו ועלי" המחבר מנסח את המשאלה ההורית:


אני רוצה בשבילך הכול

שתבין את הטעויות עוד לפני שעשית אותן

בשביל מה יש לך אותי, אם לא בשביל לחסוך לך סבל?


אך בסוף השיר האב חוזר לסורו, לפצע התהומי שלו:


תעריף אותי.

תהיה גאה בי.

אני מתעקש להפוך את התפקידים

כסיל שכמותי,

הרי הוא לעולם לא יוכל להיות אבא שלי.


אבל בשער "ערגה בחדר" בשירי מין ואהבה, המחבר מצליח להשתחרר מההעדר, הרודף אותו, ולהתמקד באישה, במעשה הזוגי, ולהפנט את הקורא. לדוגמה, בשיר "טעימה מהחיים":


כשאת מגיעה לשיא, העיניים שלך

מתרחבות

ומתרטבות

אני שוקע בתוך הירוק הזה האפור

הציפורניים שלך

חותרות

וחופרות

אני מתמסר לכאב הזה שבעור


ובשיר "עכשיו את שואלת":


אני זוכר שהרגשתי חום בין החזה לצוואר.

תחושת תכיפות.

תחושת דחיפות.

להספיק להיות ביחד.

להרגיש כמה שיותר.

להיצמד ולא לעזוב


הייתי מסומם של סופי שבוע,

חי על פירורים בשבתות מקוצרות

במשך שבועות הייתי בקריז למגע שלה

כשנפגשנו הייתי נמס לתוך השער שלה


ירון רביד היקר, תודה לך על החוויות של קריאת הספר והכתיבה עליו. אני מקווה שהספר הצליח, ולו במקצת, למלא את הרווח.














87 צפיות2 תגובות