חגית בת - אליעזר| עיון בספר השירה "בקצה האדמה שמים" למשורר ראובן שבת

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל". יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.



עיון בספר השירה "בקצה האדמה שמים" למשורר ראובן שבת

בהוצאת "ארגמן מיטב", יולי 2016


ראובן שבת הוא משורר, סופר, עיתונאי ובעלים של האתר "בכיוון הרוח" לספרות ותרבות, בו הוא מפרסם שירים, סיפורים ורשימות ספרותיות של קשת רחבה ביותר של יוצרים. ביולי 2016 יצא בהוצאת "ארגמן מיטב" ספר שיריו "בקצה האדמה שמים". בשנים, שחלפו מאז, האנושות הטילה על עצמה הגבלות. נוצרה תחושה לא נוחה של חשדנות הדדית בין המינים בעקבות תנועת "Me Too" העולמית, בת השנתיים, ולאחרונה, עקב מגפת הקורונה העולמית, בת החודשיים, הוטלו גזרות של ריחוק חברתי בין אנשים וריחוק תיירותי בין מדינות. ספרו של ראובן שבת חוגג את חירות הדיבור הארוטי ואת חופש התנועה התיירותית. הוא נקרא בהנאה רבה ומציף כמיהה לפתיחות, שעברה מן העולם, תקוות-מה, שעוד תחזור.

כריכת הספר "בקצה האדמה שמים"

הספר נפתח ברצף של שירי קרבה גופנית הנעים בין מימוש לאכזבה ובהם מתבלטים היגדים אישיים מחדשים "בּבוֹאִי אֵלַיִךְ / חַם, / אֲנִי נוֹטֵף / מֵי וְרָדִים וְדָם, / שׁוֹטֵף פָּנִים / בְּתוֹכֵךְ." (ע' 6). הפתיח הזה משפיע על הקורא: לוכד את תשומת לבו, מביא אותו לידי ריגוש ובכך מדגים מה אמנות יכולה לחולל:

הָאוֹחַ * בְּבוֹאִי אֵלַיִךְ חַם, אֲנִי נוֹטֵף מֵי וְרָדִים וְדָם, שׁוֹטֵף פָּנִים בְּתוֹכֵךְ. * אֲנִי עוֹשָׂה אַהֲבָה כְּמוֹ צִפּוֹר דּוֹרֶסֶת כְּמוֹ נָמֵר מְפֻחָד כְּמוֹ דּוֹלְפִין נְהָרוֹת כְּמוֹ חֵטְא נִגַּר וְ- אֵין בִּי מִתֹּם נַעֲרוּת וְלֹא מִגַּבְרוּתָם שֶׁל כְּבִישֵׁי רֵיקוֹת. * שָׁתִיתִי יַיִן אָדֹם וְזִכְרוֹנוֹת גָּאוּ בִּי, נִתְלָה בְּלִי הֶרֶף בִּתְשׁוּקוֹת עָבָר, חוֹלְפִים בִּי רוּחוֹת וּבָאָה בִּי בְּדִידוּת וְשִׁלְטֵי זְהִירוּת מוֹרִים לִי פִּתְאוֹם דֶּרֶךְ

* אִם הָיָה בִּי מִשְׁכָּב הוּא הָיָה אַלְמוֹתִי, הֲרֵי זֶה רַק אוֹתוֹ כּוֹס קָפֶה שֶׁלָּגַמְנוּ בְּפִנַּת הָרְחוֹב בְּקָפֶה קָטָן, עִם מֶלְצָרִית עֲצוּבַת פָּנִים לְיַד קַבְּצָן שֶׁבִּקֵּשׁ נְדָבָה וְנוֹתַרְנוּ - בְּלִי תְּשׁוּבָה. בתמונות השיר "בשווקי הזיכרון של עירי" (ע' 9) חוזר המחבר מהבגרות הארוטית אל נוף ילדותו ולסבתו, כדמות נשית משפחתית. הזיכרון עטוי מתיקות וקסם, וְהַפֵיוֹת פורשות את חסותן על סבתו. העוני אינו טראגי, אלא עובדתי-תקופתי, נאמר בנשימה אחת ואף נתון בסוגריים. בשווקי הזיכרון של עירי בִּשְׁוָקַי הַזִּכָּרוֹן שֶׁל עִירֵי רַחַת לוּקוּם עַל מִדְרְכוֹת הַקֶּסֶם וְהַפִּיּוֹת קוֹרְאוֹת לְסָבָתִי מִתּוֹךְ דִּירַת הַגַּג ( חֶדֶר וָחֵצִי, יאמא, קוּמְקוּם תֵּה מְפֻיָּח וְחַבְלֵי כְּבִיסָה שֶׁל עֹנִי) שֶׁלָּהּ, הִיא שׁוֹלַחַת אֵלַי לְאַחַר מוֹתָהּ הֶבְזֵקֵי אוֹר דִּמְעוֹתֶיהָ וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ הוּא הַבֶּכִי הַקָּטָן שֶׁלִּי, יֶלֶד קְטַן בֵּן שֵׁשׁ, עֵינַיִם חוּמוֹת יָפוֹת, לְטוּשׁוֹת חִידָה חוֹצָה סִמְטְאוֹת רֶפֶשׁ בַּשּׁוּק הָעִירוֹנִי הַגָּדוֹל, לְבַד. הילד בן שש. זהו גיל משמעותי – על סף הבשלת האישיות. הילד מודע לסגולותיו המולדות, בהן ניחן- יופי וחוכמה. הילד קטן והשוק גדול, אבל הילד נחוש ומצליח בחציית ים סוף הפרטית שלו. "לבד"– זאת הכרזת עצמאות, הבעת ביטחון בכוחות שלו עצמו לצעוד לעבר העתיד. הילד גָדַל, רכש ידע רחב בהגות ובאמנות והפך לאיש העולם הגדול. הוא עורך מסעות רוחניים בעומק התרבות הקלאסית: מפליג ב"מסע לאיתקה" (ע' 48), מתוודע אל "רוחו של אובידיוס") ע' 14). המְחַבֵּר חוצה מדינות קרובות ורחוקות ומבקר באתריהן: איסטנבול (ע' 20), וינה (ע' 36), נמל ספרדי (ע' 29), פיראוס (ע' 45), טרינידד (ע' 47). מתוך חיבור עמוק לספרות - כתיבה ועריכה – ראובן שבת עלה לרגל לביתו של סופר-משורר-מחזאי דגול יוהאן וולפגנג פון גֶיתֵה (ע' 54): בפרנקפורט על המיין

מַשָּׁק עֵמֶק הָאוֹר וְאַתְּ בְּבוֹאֵךְ אֵלַי נֵלֵךְ בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל גיתה נָכִין חֲבִיתָה בְּמִטְבָּח שֶׁלּוֹ הַמַּרְחֶשֶׁת תְּלַקֵּט פֵּרוּרֵי נְשִׁיקוֹת אֵשׁ מִשְּׂפָתֵינוּ פִּרְחֵי הַגִּנָּה יְלַקְּטוּ אֶת הָאוֹר בִּשְׂעָרֵךְ נָמֵר אפריקאי דָּג חֶרֶב עַיִן אֱלֹהִים יֹאהֲבוּ אוֹתָךְ בְּכָל מָקוֹם בּוֹ תִּהְיִי פַּעַם, וְעַכְשָׁו בנוסף, ראובן שבת מתחבר לאומנות הציור ומבקר באנטוורפן "בביתו של רובנס" (ע' 10). גם כאן הוא מלווה ע"י דמויות נשיות: בְּבֵיתוֹ שֶׁל רוּבֵּנְס בְּבֵיתוֹ שֶׁל רוּבֵּנְס כַּאֲשֶׁר טִיַּלְתִּי בְחַדְרֵי בֵיתוֹ שֶׁל רוּבֵּנְס בְּאַנְטְוֶרְפֶּן הֵרַחְתִּי מִקָּרוֹב אֶת רֵיחוֹ הֶהָבִיל שֶׁל מְרַק הַבָּשָׂר הַפְלֶמִי חַם עָשִׁיר מְלֵא חַיִּים וְהִנֶּה, עָצַמְתִּי עֵינַי וּמֵאֲחוֹרֵי שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל שֶׁל אַבִּיר מֵת בְּפֶתַח אַחַד הַחֲדָרִים שְׁתֵּי נָשִׁים, בְּנוֹת אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שׁוֹכְבוֹת פְּרַקְדָּן מוּל כַּן הַצַּיָּר וַאֲנִי נוֹשֵׁם לְתוֹכִי בֹּשֶׂם שִׁירַת שְׂעָרָן. גם מוזיקה קרובה ללבו הרב-אמנותי של ראובן שבת. הוא כותב "אודה לפאקו זה לוצ'יה" (ע' 18) – יוצר וגיטריסט ספרדי, אמן פלמנקו מוערך בכל העולם. ושוב "נָשִׁים עֵירֻמּוֹת שֶׁרוֹקְדוֹת פְלָמֶנְקוֹ" מקדמות את פניו "בָּעֲיָרָה פא'חרה דַּל' סול". אודה לפאקו דה לוצ'יה אֲנִי לֹא שׁוֹתֶה ייִַן עִם נָשִׁים עֵירֻמּוֹת שֶׁרוֹקְדוֹת פְלָמֶנְקוֹ בָּעֲיָרָה פא'חרה דַּל' סוֹל אֲנִי שׁוֹבֵר בַּקְבּוּקֵי סָנְגֵרִיָה בְּמַחְרוֹזוֹת דַּם עֲנָבִים וְגֶפֶן רוּחַ יָם מְלוּחָה מְלַטֶּפֶת נְגִינַת גִּיטָרָה אֵיפֹה שֶׁיֵּשׁ גְּבָרִים אֲמִתִּיִּים אֶפְשָׁר לִמְצֹא גַּם אַהֲבָה אֲמִיתִּית. אני מזהה בהתנהלות הזאת את המשכָהּ של מסורת השיטוטים הפואטיים של המשוררים, אשר מאז ומעולם יצאו ממדינתם, משפתם וסיירו בעולם, דוגמת ג'ורג' גורדון (לורד) ביירון, יוסף ברודסקי, אפילו ולדימיר מאיאקובסקי וסרגיי יסנין מבעד למסך הברזל הקומוניסטי, לאונרד כהן מזמננו אנו ויהודה הלוי מעומק ההיסטוריה. כמו שראינו בשלושת שירי המחווה לאמנים, שצוטטו כאן, וכך גם בכל שירי המסעות שבספר, המחבר מוקסם מהנשים המקומיות. * כָּךְ בְּלי הֶסְבֵּר אֲנִי יוֹשֵׁב על שְׁרַפְרַף קָלוּעַ בְּבֵית קָפֶה קָטָן בְּפִּירֶאוּס וְעֵינַי רוֹאוֹת אֶת הַנַּעֲרָה הַיָּפָה שׁאֶֶתְאַהֵב בָּהּ בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה. כך מתחברים שני הנושאים - הארוטי והגאוגרפי: הסקרנות והמשיכה המכבדת של ראובן לנשים באשר הן עושה את העולם – ביתו. המורכבות הזאת מיטיבה עם שירי האהבה הגאוגרפיים האלה, לעומת מספר שירים ארוטיים יותר פשטניים, דוגמת "SEX זול" (ע' 19), "גיטרה וחתול" (ע' 21), "שִׁלּוּשׁ קדוש" (ע' 42). ראובן שבת – משורר של אהבה. מסתבר שגם של מלחמה. זה מה שנאמר על המשורר יהודה עמיחי, אשר "גשם בשדה הקרב" שלו מהדהד בשיר לגיאורג טראקל הַכְּבִישׁ הָיָה אָרֹךְ, אָרֹךְ. מִתְמַשֵּׁךְ בְּקַוִּים דַּקִּים, נֶעֱלָמִים. עַל גּוּפוֹת חַיָּלִים מֵתִים הֻנְּחוּ חֵרְיוֹנֵי צִפּוֹר, בְּקַוִּים גְּלוּיִים מִתְמַשְּׁכִים. גם קולו של חיים גורי "הינה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה" נשמע בשיר. גיאורג טראקל היה משורר אוסטרי, מהבולטים שבאקספרסיוניסטים, שנשבר ממראות הזוועה של פצועי מלחמת העולם הראשונה בהם טיפל כחובש צבאי. ראובן שבת, בהשכלתו הרחבה, קושר את המשורר-החובש האוסטרי למראות מלחמות ישראל ויכול לראות בו "גִּבּוֹר מִפַּחַד" (ע' 11). הוא מחבר בין שתי מילות שם השיר הכמעט מנוגדות באומץ וביושר מטלטלים, מדבר בגלוי על הפחד הטבעי, האנושי, במלים המפורשות המדויקות ויוצר הזדהות אצל הקורא: גִּבּוֹר מִפַּחַד אֲנִי פּוֹחֵד עַל יְלָדַי אֲנִי פּוֹחֵד עַל אֲהוּבוֹתַי אֲנִי פּוֹחֵד עַל חֲבֵרַי, כַּדּוּרֵי אֵשׁ נוֹבְחִים פּוֹלְחִים אוּדִי כְּאֵב לְכוּ מִכָּאן גִ'יפִּים חֲרוּכִים שְׂרִידֵי טַנְקִים שְׂרוּפִים אֲנִי פּוֹחֵד מִגְּוִיּוֹת מְהַלְּכוֹת בֵּינֵינוּ אֲנִי פּוֹחֵד מִשִּׁיבַת הַמֵּתִים אֵלֵינוּ הַיָּם נָפוֹץ תְּכַלְכַּל אַךְ מְלֻכְלָךְ בְּזַעֲמוֹ יָרֵחַ מָרוּט שׁוֹלֵחַ חִיּוּךְ חִוֵּר שֶׁל אֻמְלָלוּת הַנָּבִיא שׁוֹאֵל "עַד מְתַי?" וַאֲנִי מֵשִׁיב לוֹ- הַרְפֵּה מִכָּךְ, אֲנִי גִּבּוֹר אֲמִתִּי, בְּכָל פְּחָדַי. המשורר ראובן שבת

ובנוסף למלחמה עם האויב החיצוני, יש עוד מצוקה ישראלית מאוד - המתח העדתי, המרושע, אותו מגבירים לאחרונה גורמים אינטרסנטיים. ראובן שבת משמיע את קולו הצלול המפוכח, מתוך ניסיון אישי, יושר אינטלקטואלי ואומץ אזרחי בשירו המרכזי "מזרחי לא מכאן" (ע' 16). שם השיר עשיר משמעויות. ברוח הפרישָׂה הגיאוגרפית הרחבה של שירי הספר, הוא מאחד את המקומי (המזרח תיכוני) עם העולמי (לא מכאן) ומהדהד את השורה "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" של המשורר הנודע. אך עיקר כוונתו של ראובן שבת – יליד הארץ, בן להורים יוצאי עיראק, שנחשב ל"מזרחי" בעגה העכשווית – היא האמירה: איני שייך לציבור "המזרחי" המתלונן, המאשים, המפלג והמפלה. מזרחי לא מכאן אֲנִי מִזְרָחִי לֹא מִכָּאן כִּי אָבִי לֹא הָלַךְ לְקַלֵּל בַּעֲרָבִית פלסטינאית אוֹ אַחֶרֶת שֶׁהָיְיתָה שְׂפָתוֹ כִּי הָיִינוּ רֹב שֶׁל יְלָדִים עִירָאקִים בְּתוֹךְ מִעוּט אַשְׁכְּנַזִּי נִשְׁלָט וּמְדֻכָּא בַּשְּׁכוּנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה וְנִצּוּלֵי מַעְבָּרוֹת כִּי תָּפַסְנוּ בְּלִי פַּחַד נְחָשִׁים בַּשָּׂדוֹת בַּפַּרְדֵּסִים וּבַחֲצֵרוֹת בָּתֵּינוּ הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ לֹא הִפְלִיאוּ בָּנוּ מַכּוֹתֵיהֶם כִּי הֵם הָלְכוּ לַעֲבֹד בַּעֲמַל כַּפֵּיהֶם יוםיוםיום וַאֲנַחְנוּ לֹא בָּכִינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא צָחַקְנוּ אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא וִתַּרְנוּ וְלֹא הוֹתַרְנוּ שָׁבְלֵי עֲשַׁן קִפּוּחַ מֵאֲחוֹרֵינוּ כִּי הָיָה לָנוּ אֶגְרוֹפִים וְדָם וְהֶעָזַת אֱמֶת וְחָרִיצוּת טוֹבָה וְלֹא רַצְנוּ לִלְמֹד באוניברסיטה בִּשְׁבִיל לְהַרְאוֹת לָאַשְׁכְּנַזִּים מִי אֲנַחְנוּ בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ אֶת אַבְנֵר גדסי וּמוּזִיקָה פְּסִיכֶדֶלִית לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים בִּכְלָל לְהִתְנַצֵּל אוֹ לְנַצֵּל מִצַּבִּים קיומיים אֲבָל קִמְטֵי הַשִּׁירָה הַדּוּ פַּרְצוּפִית מֵעֲיָרוֹת הַפִּתּוּחַ הַמְּקֻפָּחוֹת ( שֶׁלֹּא שֶׁלָּנוּ), רָחֲקוּ רָחֲקוּ מֵאִתָּנוּ כְּמוֹ כֶּלֶב חוּצוֹת שׁוֹטֶה הַמְּשׁוֹטֵט תָּדִיר בֵּין שְׁכוּנוֹת עֹנִי לִשְׁכוּנוֹת פְּאֵר וְאֵלּוּ הֵם חַיָּיו. וַאֲנִי לֹא כָּתַבְתִּי מֵעוֹלָם שִׁירֵי קִפּוּחַ מִזְרָחִי. יש לשים לב לכך שהמחבר, עטוף משפחה שלמה ומוקף חברים, מתוך יושר אישי, מפנה מבט חומל של יליד הארץ לעבר עקורי אירופה, קרועי המשפחות, רדופי ניסיונות ההשמדה הנאצית: "כִּי הָיִינוּ רֹב שֶׁל / יְלָדִים עִירָאקִים / בְּתוֹךְ מִעוּט / אַשְׁכְנַזִי נִשְׁלָט / וּמְדֻכָּא / בַּשְּׁכוּנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ / נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה וְנִצּוּלֵי מַעְבָּרוֹת". השיר מסתיים בשורות ארספואטיות אמיצות וחזקות, המביעות התרסה כנגד מסרי ה"ערספואטיקה". ראובן שבת הכותב את שירי "בקצה האדמה שמים" הוא זה הפועל בשדות הספרות ובפרט בפורטל "בכיוון הרוח": איש ערכי, ישר ואמיץ, הדוגל בשיתופי פעולה, אשר יוזם ולוקח אחריות.


הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים