חגית בת אליעזר| עיון בספר 'אל תעשה מזה עניין' למשורר עמרי שרת

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.




'אל תעשה מזה עניין' הוא ספר שיריו הראשון של עמרי שרת, שיצא לאור בשנת 2019, לאחר שנות כתיבה רבות, והנה שיריו בשלים.

עמרי שרת הוא דוקטורנט למקרא באוניברסיטה העברית, ומחקריו והשכלתו הרחבה בתחום מדעי הרוח מיטיבים עם שירתו: מעשירים אותה בהקשרים תרבותיים, ומשביחים את שפתה.


הספר בנוי משבעה שערים, הנקראים "פעימות": "פעימה ראשונה" עד "פעימה שביעית". שבע הוא מספר טיפולוגי ופעימה – מקורית ומשמעותית, היא מחזור של פעילות הלב או מחזור של בוכנת מנוע. אם כן, לפנינו 7 מחזורי שירים, שכמו הלב הם טבעיים ורגשיים וכמו מנוע – מעשי ידי אדם, מקצוען בתחומו – במלאכת השיר. לשירי הספר פן אסתטי זוהר ומסנוור, המציג קשת רחבה של סגנונות שיריים: מסגנון סיפורי דרך שיר מתנגן ברצף מתנחשל, עבור בבתים מרובעים מוקפדים רכוסי חריזה עד לשיא העידון והתחכום של סונטות הדורות חרוזים.


כריכת הספר 'אל תעשה מזה עניין' בהוצאת כבר, 2019




הספר נפתח בשיר ללא שם הניצב לפני כל הפעימות. באנגלית שיר כזה נקרא proem – כמה המינוח הזה מדויק ויפה!


*

הָעוֹלָם לֹא רָעַד כְּשֶׁאֱלֹהִים

יָרַד אֵלַי מִן הַשָּׁמַיִם בְּסַעֲרַת

אֵשׁ רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן שָׂרַף

אֶת הַשָּׁמַיִם שָׂרַף אוֹתִי שָׂרַף

הִסְתַּכֵּל לִי בָּאָדֹם שֶׁל הָעֵינַיִם

אָמַר, תַּמְשִׁיךְ

וְחָזַר כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא


זהו שיר הכתרה, שיר משיחה למשורר. האדם כבר כתב שירים, הפגין יכולת, ועתה הוא ראוי לתואר. המשורר נברא במילה אחת "תמשיך". אך המלאכה אינה קלה. המשורר נתקל במחסומי כתיבה, מכה את הראש בקיר, נפגע ונשרט, אך בעצם הוא הביא זאת על עצמו: הוא גם המכה וגם הקיר:


על המחבר


אֲנִי הַמַּכָּה עַל הַקִּיר.

אֲנִי הַשְּׂרִיטָה בַּבָּשָׂר.

אֲנִי הַנִּחָר לְהַזְכִּיר

אֶת מַה שֶּׁהָלַךְ וְנֶחְסַר


אֶת מַה שֶּׁהָלַךְ וְנִגְדַּשׁ

וְיִגְלשׁ וְיִטְרֹף אֶת הַכֹּל.

אֲנִי הַבָּשָׂר הֶחָדָשׁ

שֶׁפּוֹעֵם וְנוֹהֵם לְלֹא קוֹל


אֶת קוֹל הַמַּכָּה עַל הַקִּיר

אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים הַשּׁוֹרְקוֹת

אֶת קִנְאַת הָאֶגְרוֹף הַמַּכִּיר

אֶלֶף קִירוֹת וּמַכּוֹת


וְזוֹכֵר כָּל מַכָּה וּמַכָּה.

וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ עֵדִים

שֶׁאֶפְעַם לְעוֹלָם בִּשְׁתִיקָה.

אֲנִי הַקִּירוֹת הָעוֹמְדִים.


הקצב קבוע-גמיש: השורות בנות 9-8 הברות, ואחת בת 7. החריזה מדויקת, נעימה לאוזן, מערבת חלקי דיבור שונים, ומשרגת ק' וכ':

'וּמַכָּה/ בִּשְׁתִיקָה; הַקִּיר/ הַמַּכִּיר. אחד החרוזים המיוחדות בספר הוא מֵאֶתְמוֹל/הָאֲקָמוֹל בשיר "ממאירוּת.'

המילים "שֶׁפּוֹעֵם" ו-"שֶׁאֶפְעַם" משמעותיות כאן ומתפעמות עם חלוקת הספר לפעימות.


לכל פעימה מוטו. זאת מילה ידועה ומקובלת ממקור איטלקי, אך אשתמש בחלופה העברית "מֵימְרָה" כדי שאוכל להטות ובפרט לרבות.

המימרות שבראש פעימות ומעל שירים רבים לקוחים ממקורות ספרותיים מגוונים ביותר כמו מהמקרא: 'יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ' (בראשית, טז ); מדברי מנהיגים רוחניים: 'וְהָיִיתִי שׁוֹאֵל אִם נִשְׁקַט הָרַעַשׁ, וְהֵשִׁיב: לָאו, כִּי עֲדַיִן הָרַעַשׁ חָזָק מְאֹד' (ר' נחמן מברסלב); קטעי פרוזה עבריים: 'אֶת כָּל אֲשֶׁר לִי נָתַתִּי בְּבַרְזֶל. נָתַתִּי בַּבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן.' (פנחס שדה); קטעי שירה עבריים: 'קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, / הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל./ הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.' (חנה סנש); ואף של פזמונאים: 'הִגִּיעָה הַשָּׁעָה. מַשְׁלִיךְ גַּפְרוּר בְּכַוָּנָה' (אביתר בנאי).


לכל מימרה תפקיד ומשמעות, אך עם מימרות אחדות השיר מתכתב בצורה גלויה ונמרצת, כפי שעושה זאת השיר "שני מעגלים", שמפרק את דבריה של חמוטל בת-יוסף לשני נושאים, ומקדיש מעגל נפרד לכל אחד מהם:


שני מעגלים


'אַתָּה חַי. אַל תִּשְׁאַל אֵיךְ. בּוֹעֵר עִם הָאֵשׁ תִּתְהַלֵּךְ.'

(חמוטל בר־יוסף)

א.

בּוֹעֵר עִם הָאֵשׁ אֶתְהַלֵּךְ

בּוֹעֵר בְּפָנִים חֲתוּמוֹת

אָזְנַי עוֹד שׁוֹמְעוֹת אֶת קוֹלֵךְ

הַנִּשְׁבָּע לִי שִׁבְעִים עוֹלָמוֹת


וְיָדַי תְּחוּבוֹת בַּכִּיסִים.

הָעֶרֶב הַזֶּה אֵין נִסִּים

רַק קוֹל שֶׁהוֹלֵךְ וְרוֹעֵשׁ

אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ. וְהָאֵשׁ.


ב.

אֲנִי חַי וְאֵינִי שׁוֹאֵל אֵיךְ

כִּי טִפְּשִׁי לְצַפּוֹת לִתְשׁוּבָה

מֵאוֹתוֹ הָאֶגְרוֹף הַמּוֹעֵךְ

אֶת דְּמוּתִי לְעִסָּה עֲלוּבָה


וְלָשׁ מֵחָדָשׁ אֶת הַכֹּל

וְטוֹפֵחַ עַל שֶׁכֶם. וְקוֹל

קָרָא לִי לִנְפֹּל מוּל הָאֵל

וְהָלַכְתִּי. אֵינֶנִּי שׁוֹאֵל.


הקשב העמוק לקולה של המשוררת הבוקע מתוך המימרה, וההיענות לקולה מזכירים את העבודה המדוקדקת עם הערות שוליים של מאמר אקדמי. גולת הכותרת של השירה השקולה היא מבנה של סונטה. שני המרובעים מתחרזים בתוך עצמם בזוגות שורות, ואז עולה הסקרנות לקראת החריזה היצירתית של 2 הקבוצות של 3 שורות, המשתתפות במשחק ידידותי-שיתופי, דוגמת מטקות, בכדור החרוז.

הספר שופע סונטות מסוגננות. לדוגמה, השיר 'ישוב הדעת', המתכתב בצורה הדוקה עם שורת שיר ידועה של יהודה עמיחי. כדי לקיים חריזת ה-ו-ז ה-ו-ז של המשולשים, המשורר משתמש ב"רָטוּב" הדיבורי במקום "רָטֹב" התקני:


ישוב הדעת

'אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְגַּעְגֵּעַ שׁוּב עַד כִּתְמֵי כְּוִיָּה כֵּהִים בָּעוֹר.

עַד שֶׁהַיָּד הַכּוֹתֶבֶת תִּכְאַב' (יהודה עמיחי)


אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ שׁוּב

וְלֹא עוֹלִים כְּתָמִים בָּעוֹר,

שְׁתִיקָה לֹא מַצְלִיחָה לִפְעֹר

בּוֹרוֹת בַּמִּדְרָכוֹת. עָצוּב


שֶׁהַיָּדַיִם חָפְשִׁיּוֹת

לְכָל הַמְּלָאכוֹת. שֶׁדָּם

שׁוֹתֵת לִפְנִים, שֶׁבַּעֲדָם

כָּל הַחֹרִים קְמֵלִים לִהְיוֹת


נִקְבֵי תְּנוּכִים סְתוּמִים.

אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּתוּב

בְּסֵפֶר הַחַיִּים, אֲבָל


אֵינִי זוֹכֵר כֵּיצַד רוֹשְׁמִים

צְבָעִים. דְּיוֹ שֶׁהָיָה רָטוּב

יָבֵשׁ בַּכְּלִי. חֲבָל.


הסונטה 'עט ללטוף' היא מלאכת מחשבת, שמתחילה משורה יום יומית 'יוֹם אֶחָד גָּזַזְתִּי צִפָּרְנַיִם', מהדהדת שורה מופתית של יהודה עמיחי 'גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות', ומגיעה לראייה היסטורית ' שָׁנִים שֶׁל מִלְחָמוֹת וְיֵאוּשָׁן':


עת ללטוף


יוֹם אֶחָד גָּזַזְתִּי צִפָּרְנַיִם.

לֹא הִשְׁאַרְתִּי לְעַצְמִי בְּרֵרָה.

בְּשֶׁקֶט הִתְמַסַּרְתִּי לַפְּצִירָה.

מֵאָז כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת מִנַּיִן


הִגִּיעוּ צַלָּקוֹת לְצַוָּארִי.

מֵאָז אֲנִי שָׁעוֹת עַל גַּב שָׁעוֹת

מוֹלִיךְ אֶת כָּרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

מַעְלָה־מַטָּה עַל עוֹרִי


וּמִשְׁתָּאֵה. אוֹמְרִים שֶׁהָאֶגְרוֹף

הָיָה כַּף יָד, וְשֶׁלִּשְׂרֹף

שׂוֹרְפִים כְּדֵי לִרְאוֹת עָשָׁן;


שָׁנִים שֶׁל מִלְחָמוֹת וְיֵאוּשָׁן

מְהַדְהֲדוֹת בְּעוֹר הַתֹּף

וְנִשְׁכָּחוֹת. אוֹמְרִים שֶׁעֵת לִלְטוֹף.


האומנות של השירה השקולה, ושל סונטה בפרט, הזכירה לי את כתיבתו של רועי שניידר, כמעט ראיתי את טביעות אצבעותיו. האם עליהן נתונה תודתו של עמרי שרת, כפי שכתוב בעמוד 4 של הספר? "'תודה לכל מי שתרמו לספר מרגישותם ומתבונתם, ובפרט למשה בלאו, לצבי לובושיץ ולמוריה רצבי. תודה מיוחדת לנועה שורק ולרועי שניידר.'



המשורר עמרי שרת קורא מספרו 'אל תעשה מזה עניין'



מעניין החרוז הבלתי מדויק 'צִפָּרְנַיִם/ מִנַּיִן'. וכמותו יש עוד רבים בספר: הַנָּדִיב / בַּעֲדִי("מרחבים מרחבים מרחבים"); תִּתְכַּוְּצִי/ קוֹצִים ("מצור") וגם החריזה בשיר "אמונים": 'לָאֲדוֹנִית/אָבְדָנִי/גְּרוֹנִי; וכן מְאֹד/אֶצְבָּעוֹת':

אמונים


נָשַׁכְתְּ אֶת אֶצְבָּעִי הַמּוּשָׁטָה.

הַדָּם טִנַּף אוֹתָנוּ עַד מְאֹד.

בְּלִי הִסּוּס הוֹשַׁטְתִּי אֲחוֹתָהּ

יוֹם בְּיוֹם הוֹשַׁטְתִּי לָךְ אוֹתָהּ

עַד כִּי לֹא נוֹתְרוּ לִי אֶצְבָּעוֹת.


נִשְׁבַּעְתִּי אֱמוּנִים לָאֲדוֹנִית

וְלֹא אַתְּ תְּעַכְּבִי אֶת אָבְדָנִי.

הַיּוֹם אֲנִי מוֹשִׁיט לָךְ אֶת גְּרוֹנִי.


התיאורים הפלסטיים מצמררים. כמו ש'האדונית והרוכל' של עגנון לא היו בשר פצוע ודם נשפך, אלא מושגים אלגוריים חזקים, אותם ספרות מאפשרת, כך האדונית של עמרי שרת היא סמל ליחסים זוגיים קשים עד כדי בלתי אפשריים. גם השיר האישי החשוף, מעין שיר יום הולדת 28 לא שמח, מדבר על בדידות מתמשכת, סופנית. השיר כתוב בפרץ דיבורי של נשימה חופשית, לא תבניתית עם השורה הפשוטה, הכמעט בעגה 'אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן', שהפכה לשם הספר.


תדריך בשני חלקים לגיל עשרים ושמונה


א.

הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁיִּהְיֶה, תָּמוּת לְבַד.

אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן.

רְאֵה,

קַרְיֵרָה יְכוֹלָה לָתֵת סִפּוּק,

תָּמִיד תּוּכַל לִשְׁתֹּל גִּנַּת יָרָק.

רְאֵה,

הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁיִּהְיֶה

שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁשָּׁכֵן יַבְחִין

בְּרֵיחַ הָרָקָב,

אֲבָל בַּסּוֹף בָּשָׂר הוּא רַק בָּשָׂר,

אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן.

נָכוֹן,

הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁיִּהְיֶה

אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה מוּבָן

אַף פַּעַם לֹא תִּטְעַן

גַּלִּים עֻלְפִּים שֶׁל אַהֲבָה

לְתוֹךְ אַגָּן מוּכָן

לְהֵהָפֵךְ לַאֲדָמָה,

אַף פַּעַם לֹא תִּבְרָא

וְלֹא תִּרְאֶה נִסִּים,

אֲבָל תִּהְיֶה חָפְשִׁי לִקְרֹא סִפְרוּת,

לִנְסֹעַ לִבְרָזִיל.

אוֹמְרִים שֶׁצִּבְעוֹנִי בַּקַּרְנָבָל.

רְאֵה,

אֵין מַשְׁמָעוּת מֻבְנֵית,

קָרָאתָ כְּבָר שֶׁמֵּת

הָאֱלֹהִים, וּבְכֵן,

הַכֹּל בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ, אִם רַק תַּחְלִיט שֶׁאֵין הֶבְדֵּל

בֵּין לֵב דּוֹבֵב לְפֶה חָתוּם,

בֵּין מַעְיָן לְגַל סָתוּם,

בֵּין שְׁנַיִם לְאֶחָד,

עִנְיָן שֶׁל נְקֻדַּת מַבָּט:

בְּפֹעַל אֵין לַצָּב גָּלוּת

כִּכְלוֹת הַכֹּל,

כִּכְלוֹת הַכֹּל

תָּמוּת,

הֲכִי גָּרוּעַ שֶׁיִּהְיֶה

יִהְיֶה לְבַד,

נָכוֹן, אֲבָל

כֻּלָּם מֵתִים

בַּסּוֹף, בַּסּוֹף

אוֹמְרִים

שֶׁאֵין כְּמוֹ וִיסְקִי וְסִיגָר לְבַד עַל הַמִּרְפֶּסֶת. תְּנַסֶּה.

רְאֵה, זֶה לֹא הַסּוֹף,

אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן.

אָז לֹא יִהְיֶה לְךָ הַכֹּל.

אָז לֹא יִהְיֶה.

הַכֹּל זֶה לֹא הַכֹּל,

רְאֵה,

הֲכִי גָּרוּעַ

שֶׁיִּהְיֶה


ב.

תִּנְשֹׁם עָמֹק.

עַכְשָׁו, תִּחְיֶה.


חלקו השני של התדריך, ובו 2 שורות בלבד, 4 מילים אופטימיות שמאזנות, ואף גוברות על 2 עמודי תוכחה עצמית וראיית שחורות.

המילים האלה מהדהדות את סיומו של המחזה המופתי 'All My Sons' מפיה של האם Kate לבנה Chris:

Mother: ….. Forget now. Live

ועוד הבזק נחת-רוח. אחרי השיר האחרון בספר 'אל תעשה מזה ענין', מופיעה צפירת הרגעה: 'וּשְׁאָר הַטּוֹב אֵינִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם, כִּי בְּוַדַּאי הָיָה טוֹב' (ר' נחמן מברסלב).



161 צפיות3 תגובות