חגית בת אליעזר | 'כְּתֹב שִׁירָה, הֱיֵה כַּקּוֹנְכִיּוֹת': עיון בספר 'שירי אהבה' למשורר דויד לידר

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל". יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.

דויד לידר כותב שירים ומשחק שחמט. 'שירי אהבה' זהו ספר שיריו החדש בהוצאת פיוטית. חווים אהבה, חוגגים אהבה, ובפרט בט"ו באב, החל ביום פרסום הרשימה, וכותבים עליה. אבל להבדיל מרגש ספונטני פרטי, על שיר אהבה פומבי למלא אחר דרישות מסוימות: עליו לעצב אמירה מעמיקה המאפשרת הכללה ובעלת ערך אמנותי. שירי אהבה של דויד עומדים בציפיות, ואף למעלה מכך.

הקול "כְּתֹב שִׁירָה, הֱיֵה כַּקּוֹנְכִיּוֹת" הנשמע בשיר הראשון "נֹכַח הַיָּם", הוא הכרזה על היעוד להיות משורר, מעין משיחה לשירה. אם ההשוואה לקונכיות אינה ברורה דיה בשלב ההכרזה בשורות הראשונות של השיר, היא מתבהרת בשורותיו האחרונות: "שֶׁיִּהְיוּ שִׁירַי כְּקוֹנְכִיּוֹת מַשְׁמִיעוֹת שְׁאוֹן הַיָּם". כפי שקונכיות משמיעות שאון ים, כך שירים דוברים רחשי נפש. המוח האנליטי של מאמן שחמט מסתייג: "אַךְ אֵין זוֹ אֱמֶת מַדָּעִית". השאלה המסיימת את השיר: "מָה פֵּשֶׁר הַקּוֹל?" מתייחסת אומנם לקול הקונכיות, אך בו בזמן מהדהדת את הקול הנבואי מתחילת השיר. ועוד רעיון: קיימת אמת מלבד זו המדעית – היא האמת האומנותית.

מהי מלאכת המשורר? איך הוא עובד? שורות הסיום של השיר "אֶת הַמַּסָּע הִתְחַלְנוּ יָד בְּיָד" בעמוד 15: "לְאַט, בָּאָה בִּי אָז הֲבָנָה – כִּי רוֹצֶה הַגּוֹרָל שֶׁאֶלְמַד בְּעוֹדִי חוֹרֵט לְבָבוֹת עַל גֶּזַע הָאֹרֶן." מדברות בשבח העירובים בין תחומים ועיסוק בו זמני בהם: הלימוד, והיצירה בעקבותיו משתלבים עם חיי האהבה. אומנם משתמעת נימה קלה של טרוניה, אך תועלת רבה צומחת מהמורכבות, בגדר "מעז יצא מתוק".

גבר מטבע בריאתו ויוצר מתוקף הכתרתו. זה הגורל.

שירים רבים בספר הם בו זמנית שירי אהבה לאישה ולשירה. לעיתים שתי אלה מתעמתות ומתחרות על תשומת לבו של המחבר. כך בשיר "אֶת הַמַּסָּע הִתְחַלְנוּ יָד בְּיָד" שהוזכר למעלה: "נִזְכַּרְתִּי אֵיךְ הִקְדַּשְׁתִּי כָּל זְמַנִּי לִכְתִיבַת יְצִירָה תּוֹךְ זְנִיחַת עִנּוּגֵי בָּשָׂר.". וכן בשיר הבא בעמוד 42:

*

וְשׁוּב כֶּשֶׁף מִלִּים

מעיב על הלטף

אַךְ קוֹלוֹ שֶׁל אִיגְלְסִיאָס

מְגַשֵּׁר בֵּינֵינוּ

וּכְעָנָף נִכְסָף לְצִפּוֹר

מַמְתִּין בַּמִּטָּה לְגוּפֵךְ.

אך לרוב שתי השליחויות מעצימות זו את זו. לדוגמא, אהבה מועשרת בהגות: "וְהָיִית נֶעֱמֶדֶת, נוֹגֶסֶת אָזְנִי, וְשׁוּב הַלַּהַט – / לְסַפֵּר עַל רֶשֶׁת הָאֲבָנִים שֶׁל אִינְדְרָה, /

עַל תְּחוּשׁוֹתַי בְקָרְאִי בְּסֵפֶר הַתְּמוּרוֹת." (עמ' 12), נהנית מיהדות "אֵיךְ אָהַבְנוּ לְאוֹר הַמְּנוֹרָה וְסֵפֶר בְּרֵאשִׁית פָתוּחַ" (עמ' 17), מתקשטת בשמות משוררים ידועים: "וְיָדַי הַנוֹגְעוֹת – שְׁנֵי טְרוּבָּדוּרִים / שָׁרִים מִלּוֹת עַמִּיחַי" (עמ' 12); "נוֹסֵךְ נָרוּדָה עַל עוֹרֵךְ" (עמ' 41).

מצד שני האישה מועילה לשירה, מניעה אותה. האישה היא המוזה של המשורר, שמשכה אותו אל השירה. ואולי היא אותו קול מכתיר מהשיר הראשון:

א. נֹכַח הַיָּם

נֹכַח הַיָּם לַהַט וְנִצְנוּץ דִּמְעָה

לְפֶתַע קוֹל "כְּתֹב שִׁירָה, הֱיֵה כַּקּוֹנְכִיּוֹת".

נִזְכַּרְתִּי בְּשִׂמְלַת הַפְּרָחִים לְגוּפָהּ

אֵיךְ מָשְׁכָה אוֹתִי מִמַּאֲבַק כֵּלִים גִּלּוּפִים

לְשִׁירַת כֵּלִים בָּאוֹר,

לְרֶגַע נִצְחִי הָיְתָה נִשְׁמָתִי

כְּיָדַיִם חָשׁוֹת פִּרְפּוּר כְּנָפֶיהָ,

נִזְכָּר בְּמַרְאֶה בַּקְבּוּק הַיַּיִן הַמְּנֻתָּץ,

שֶׁיִּהְיוּ שִׁירַי כְּקוֹנְכִיּוֹת מַשְׁמִיעוֹת שְׁאוֹן הַיָּם?

אַךְ אֵין זוֹ אֱמֶת מַדָּעִית. מָה פֵּשֶׁר הַקּוֹל?

נשים לב: "מַאֲבַק כֵּלִים גִּלּוּפִים" – זהו תיאור חינני עקיף למשחק השחמט, ועוד אזכור מפורש למשחק המלכים, המחדד את מוחו של דויד לידר: "בַּפְּסָגוֹת לְשַׂחֵק שַׁחְמָט בְּכֵלִים מִשּׁוֹקוֹלָד" (עמ' 45)

ומהשיר הראשון נדלג לאחרון:

*

אוֹתָהּ תְּמוּנָה עוֹדָהּ בְּזִכְרוֹנִי -

מְחֻבֶּקֶת הָיְתָה בֵּין שְׁתֵּי חֶבְרוֹתֶיהָ

בְּפֶרֶץ שִׂמְחַת נְעוּרִים.

וְאוּלַי כִּוְּנוּ הַקּוֹנְכִיּוֹת - שֶׁאֶלָּחֵם

בְּיֻמְרַת גַּלִּים לִמְחֹק פָּנִים בַּחוֹל,

וְאוּלַי רָמְזוּ עַל הֻלֶּדֶת מִלִּים,

עַל דִּיאָלוֹג נִסְתָּר, מְתַעְתֵּעַ.

וְאַחֲרֵי הַכֹּל שְׁחֹרַת שֵׂעָר

אוֹמֵר תּוֹדָה וְאַחְרִישׁ תְּלָמִים.

שירה היא תיעוד הזיכרון, מאבק בשכחה, ואכן הספר רוחש זיכרון: בשירים המובאים כאן, וכן "וְזִכְרוֹן דִּמְעָה עַל לֶחִי – / שְׂפַת סְתָרִים." (עמ' 11); "וְנִזְכָּר בְּשִיחוֹת / מֵרֵאשִית אַהֲבָתֵנוּ – " (עמ' 23); "לְזִכְרוֹנוֹת הוֹלְמִים / בְּסֹמֶק לְחָיַיִךְ" (עמ' 39).

כפי שראינו עד עתה, שירה רבת תוכן, אך היא גם ניחנת במוזיקליות עמוקה: "נִגּוּן" פועם בספר: "וּמְלֻוֶּה פְּעִימוֹת הַנִּגּוּן הָרוּסִי" (עמ' 33); "אַךְ הַנִּגּוּן כְּמוֹ תִּעְתֵּעַ בִּי." (עמ' 15); "כִּי לֹא יַעַזְבֵנִי הַנִּגּוּן." (עמ' 17). וגם מלחינים ידועים ואף יצירותיהם מעשירים את הפן המוזיקלי של השירים: "אַךְ קוֹלוֹ שֶׁל אִיגְלְסִיאָס / מְגַשֵּׁר בֵּינֵינוּ" (עמ' 42); "לִצְלִילֵי וִיוָאלְדִי פָּתַחְתִּי רוֹכְסַן שִׂמְלָתֵךְ" (עמ' 53); "כְּמַדְרִיגָל שֶׁל כִּי לֹא יַעַזְבֵנִי הַנִּגּוּן./ קוֹרֵעַ קוּרַיִךְ." (עמ' 39).

המילה "ניגון" נשמעת לי מוכרת-שירית. זהו "עוד חוזר הניגון" האלתרמני. והמאסטרו בכבודו ובעצמו מתארח בעמוד 44: "בַּחֲדַר הַמָּלוֹן לְהִתְעַטֵּף שְׂמִיכַת שִׁירֵי אַלְתֶּרְמָן". עכשיו אני מבינה יותר טוב את ההלך של דויד לידר. זה שתר את הארץ (בעמוד 10):

*

בַּחֲלוֹף הַיָּמִים רָחֲשָׁה בִּי תְּשׁוּקָה

לָתוּר אֶת הָאָרֶץ,

דְּרוּכָה הָיְתָה הַהִתְבּוֹנְנוּת

בְּדוּמִיַּת אִילָן,

וְהָרוּחַ כְּמוֹ הִדְבִּיקָה עָלִים לְרַגְלַי

שֶׁאָשִׁיב מַבָּטִי אֶל הָרַחַשׁ.

וזה האורבני (בעמוד 31):

בִּסְעָרַת הָרוּחוֹת כְּמוֹ נִמְשׁוּ פְּנִינִים

מֵאוֹתוֹ הַחִזוּר הַנּוּגֶה

הַנָּסוּךְ הֶמְיַת הָרְחוֹבוֹת,

וְיָצָאתִי נִסְעָר אֶל הַכְּרַךְ,

כָּמֵהַּ לְשַׁלְוָה, לִשְפַת הָאֲגַם.

אומנם יש לי הערות ביקורת אחדות. החזרה על ביטויים מרכזיים מיותרת ותמוהה: "יְפִי הַצִּמְצוּם וְהָרֹחַב" בעמודים 10, 29; "נֹכַח הַיָּם" משמש ככותרת של השירים א' ו- ד' במחזור "שִׁירַת הַקּוֹנְכִיּוֹת". החלוקה לפרקים, ולמחזורי שירים אינה נהירה דיה. אך אלה דברים פעוטים. שירתו של דויד לידר שופעת חיוניות מדבקת וניחנת במורכבות רגשית. היא נחבטת בין "הִתְלַהֵט יִצְרִי בְּמֶתַח כִּי לֹא יַעַזְבֵנִי הַנִּגּוּן." (עמ' 30) לבין "הִקְדַּשְׁתִּי כָּל זְמַנִּי לִכְתִיבַת יְצִירָה" (עמ' 15). ניתן לומר ששירה זאת הולמת את "רַז מִשְׁפָּטוֹ שֶׁל מָארִיטָן." (עמ' 10):

"השירה היא אש אשר מדבירים אותה בידיים הלובשות כפפות של היגיון".

***

דויד לידר - משורר ומאמן שחמט. למד כתיבה יוצרת במרכז התרבות בבית אריאלה. שיריו פורסמו במוסף גלריה של "הארץ" ובמוסף הספרות של אתר Ynet של ידיעות אחרונות. הוא הוזמן להשתתף בפסטיבל הבינלאומי לשירה של "הליקון" בחיפה. דויד לידר נשוי ליעל ואב לארז ולהראל, מתגורר בכפר יונה.