חגית בת אליעזר וניקולא יוזגוף-אורבך| עיון בספר 'בסיכון גבוה' לגד קינר קיסינגר

יוזגוף -אורבך הוא יליד צפת. משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות. מתגורר בתל אביב. פרסם שבעה ספרי שירה ועשרות פרסומים מדעיים בתחומי הגאוגרפיה והדמוגרפיה. יצירותיו ומאמריו נדפסו בכתבי עת וביומונים רבים בארץ ובעולם.

בת אליעזר היא משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.




עיון בספר 'בסיכון גבוה' למשורר פרופ' גד קינר קיסינגר



גד קינר קיסינגר הוא כל אלה: שחקן תיאטרון וקולנוע, מתרגם, סופר, משורר, עורך כתב העת "תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי", דרמטורג ופרופסור אמריטוס בחוגים לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, ועוד ועוד...


בשנת 2020 יצא לאור בהוצאת "ספרא" ספר שיריו השמיני, "בסיכון גבוה", שמו. בתחתית הדש הקדמי מופיעה רשימת 7 ספריו הקודמים. 6 מתוכם, הקבצים המקוריים בעברית - עם שנת הוצאתם. ומה שבולט מסדרת השנים העולה, הוא שסדרת ההפרשים יורדת: 11, 11, 10, 5 , 3, 2. ההבחנה העובדתית הזאת זועקת נחיצות, כורח, מכל העיסוקים הנלווים, התמקדות ביצירה הטהורה. והתנופה בעיצומה: השיר שעל הכריכה האחורית – "לאחי המשוררים" – שאינו כלול בספר פנימה, הוא הצעד הבא, קדימה, הכורך את האדם עם יצירתו, ויוצר תלות גורלית ביניהם:


לאחי המשוררים

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה

אִם לִכְתֹּב שִׁיר:

אָז רַק בִּתְנַאִי שֶׁאֲנִי מְסֻגָּל

לָשִׂים עַצְמִי בִּמְְקוֹמוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן

שֶׁהַלוּלָאָה כְּבָר עַל צַוָּארִי

וְעוֹד רֶגַע תִּשָּׁבֵר מִפְרַקְתִּי,

וַאֲנִי נִשְׁאַל לְבַקָּשָׁתִי הָאַחֲרוֹנָה.

שֶׁהִיא –

הַשִּׁיר שֶׁלִּי.

הַנָּכוֹן.

וּבוֹ אֲנִי תָּלוּי.


הספר שופע שירים בנושאי כתיבה מגוונים, וביניהם מתבלטות הפואמות, אשר בתנופת אנרגיה רטורית פורצות את השורה הקצוצה, ומרחיבות אותה מלוא נשימתה. כזאת היא "חירות. פואמה. כמו מניפסט" (עמ' 10), הפותחת את הספר בסערת ההקדשה: "לחיים נגיד, רעי ושותפי, בגבורותיו. / בתודה ובאהבה.", ומטיחה בחן ובחיוניות הוראות "עשה" ו- "אל תעשה":

"עשה את הדבר הנכון. אל תתפתה לקסם החובה./ ... / נהל את עדרי / מעשיך בסדר יומך שאף משכוכית לא תעצר לבהות / ולחלום, אל תרד בחצות לחצרך לילל עם התנים, אל / תסחף חלילה לשרוף את דירתך על כל מה שירשת, / על יורשיך, על עצמך, לעלוץ כנירון מול הבערה, / ולומר שירה./ ... / צעק, הער את השכנים, קלל את התבונה, צא לתירות / פנים, אל תיקח איתך דבר, גם לא את בגדיך שעליך, / ... / הזמן את מלאך המות לביתך, הוא כל כך עיף, כל כך זקוק למנוחה, לך אתו, תמוך בו, עקור את עיניו, / ... / בסופו של דבר עוד תגלה שאתה זקוק לו, שאתם עוד מסוגלים לחייך זה אל זה בפה חסר שיניים / מיותרות, לשלב את עצמות ידיכם / וללכת יחד, / כזוג הראשון שזה עתה גלה את האהבה."


ועוד הקדשה, של כל הספר כולו: "לזכר אמי, אודה קיסינגר ז"ל (1922– 2019)". "אודה" שמה, "אודה לאודה" – שם השער עם שירים אודותיה, "אודה" (עמ' 32) – השיר המרכזי בו, והוא אכן שיר הלל, שבסופו – פיוס עם המוות – קליל ומצחקק:


"עכשיו כשאמי ירדה מהבמה

היא לא תנוח ולא תניח.

היא עומדת בקלעים

ולוחשת לי את הטקסט.

ככה שכולם ישמעו.

...

...

ולשחק מחבואים עם מותה וכאבה.

עוד לא, עוד לא.

ומותה חיפש וחיפש. בסוף מצא.

ושניהם צוחקים עכשיו הבקלה כמו ילדים קטנים

במקום אחר שעדין איננו מכירים.

שעדין איננו שומעים."

אמא אודה, שהגיעה לגיל 97, הפכה בשלב מסוים לסיעודית ותלויה במטפלת ההודית המסורה, המרסקת את כדוריה, "כְּדֵי לְהָקֵל עַל אִמִּי אֶת הַבְּלִיעָה וְהָעִכּוּל.", כפי שאנו קוראים בשיר "מקף החיבור" (עמ' 29). העיכול, שמתחיל בבליעה, הרי ברור לכל, איך הוא מסתיים במצב סיעודי, ועל כן "הַחִתּוּל הצּוֹאֶה" בסופו של השיר "אלמון" (עמ' 31) הוא מופרש מדי ומפורש מדי ואולי אף מבזה את כבודה של מי שמתאמצת לחיות, גם במצב סיעודי, כדי לשמש מושג של אמא, כדי לחצוץ בגופה הנחלש והמצטמק בין בנה לבין המוות.


אבל השיר "אלמון" מוקדש למטפלת, "למנישה. בתודה ובאהבה", והודות להיותו "קוֹשֵׁר הִלָּה לְאַשְׁדּוֹת שְעָרָהּ הַגַּלִּי.", הוא מאפשר לנו, משוררים-מבקרים, לדמיין הזיית האם, הקולעת צמות בשערה המפואר של המטפלת לזכר ביתה הקיימת או הנחלמת, ומקשטת אותן בסרטי משי אירופיים, אותן הביאה באוניה מלוקסמבורג שלפני קום מדינת ישראל.


ועוד שיר-פואמה "שיר בשחר" (עמ' 44) מעיר ומאיר את השער "הקזת זמן" בהתבוננות קשובה וחומלת, בצירופי מילים מקוריים, מסתלסלים:

"בשחר שעה שבה האור המצחקק עדין מתלמד להכיר את עצמו ולהדס כתינוק על ראשי גגות ומלאכי שמרטף מנומנמים שנרדמו מול הטלויזיה האלוהית אוחזים באצילי זרועותיו שלא / יפול בעוד הוא גדל במהירות בולע בבולמוס גרגנטואי / שדות, מכוניות, אטריות כבישים, ועצמות עסיסיות של / משכימי רוץ עד שהופך לרובוטריק בוקר תפלצתי קינג / קונג כזה ששובה את השמש כיפיפיה התורנית שופעת / השד הזהוב ...

... ומותר לו לישון עוד / קצת במערת החורף הקיצי של שמיכת נוצות האוז שאיש / אינו שומע את געגועיה עד שהאור יאתר את שניהם / וישחט אותה ראשונה כשהוא משליך אותה מעליו כמו לומר / מה לי ולה, מה לי ולי".


המשורר פרופ' גד קינר קיסינגר

באדיבות המשורר


תֵּמָה מרכזית נוספת שמעסיקה את המשורר במספר שירים ושעולה באופן מרומז ולעיתים גם באופן לא מודע בשירים רבים בספרו החדש היא תמת האלוהים והאמונה בו. קינר-קיסינגר משתמש ברעיון האלוהי כדי להמחיש לקוראיו כי האדם גדול, מרשים וגיבור, בעיקר בעיני עצמו ובעיני סובביו. בשיר "סינמה פרדיסו" (עמ' 100), המשורר חוזר בזיכרונותיו לימי ילדותו, עת נהג להסתנן לחדר המקרין בקולנוע, בו צפה בסרטים מבעד לחלון שפנה אל אולם הקולנוע. בשיר המשורר מדמה את המקרין לאלוהים שצופה בבני האדם, כפי שהמקרין צופה בגיבורי הסרטים דרך העדשה הזעירה שנועדה לוודא שהסרט מוקרן כנדרש, אך אין הוא באמת מבחין או מתעניין במעלליהם של הגיבורים, בין שנולדו, חלו, נישאו או מתו. כל שהוא רואה אלו "תמונה קטנטנה, מטושטשת, / כתמי צבע עליזים על זגוגית מאובקת.", וכך לדידו של המשורר גם רואה אותנו אלוהים, שבכלל מעדיף כדורגל על צפייה בסרטים עלילתיים.


המקרין, בדומה לאלוהים, הוא המחולל שמייצר את הסרט בקולנוע (התרחשות בעולם) שבו אנחנו נחשפים לעלילותיהם של גיבורים שונים (לחיינו ולחיי יקירנו), אך עצם היותו המחולל שאחראי להתרחשות איננה מבטיחה לנו שהוא יתערב, יתעניין, יאזין או יטה לבו לבקשותינו.


"אלוהים צופה בנו מהצד של המקרין. כילד

אהבתי להתגנב אליו. הגיבור נולד, הגיבור

מתאהב, הגיבור מתחתן, הגיבור נבגד,

הגיבור מסורטן, הגיבור לא גיבור, הגיבור

מת. אבל המקרין רואה רק הבזקים עזים

ועמומים, ותמונה קטנטנה, מטושטשת,

כתמי צבע עליזים על זגוגית מאובקת.

כך רואה אותנו אלוהים , ודי לו בכך.

הוא רק המקרין

והוא מעדיף כדורגל."


הרעיון הראשון והגלוי בשיר, לפיו האדם חי בסרט של עצמו ובו הוא הגיבור הראשי, ושההתרחשות סביבו, איננה אלא בדיה שנוח לו להחזיק בה, כדי להרגיש טוב עם עצמו, הוא רעיון מוכר שחוזר על עצמו בשירה בת זמננו ושנועד לחבר את האדם המודרני והאקזיסטנציאלי למציאות מפוכחת ופרופורציונלית. הרעיון השני שהוא ניתן להסקה באופן עקיף, אך שחוזר על עצמו בשירים נוספים של קינר קיסינגר שעוסקים באלוהים, הוא הרעיון שאמנם ישנו אלוהים, אך מן ההכרח שהוא טוב, הוגן או שיפעל למענך בדרך שהורוך ולימדוך כתבי הקודש ואנשי הדת.


בשיר "ילד מצייר את פני אלוהים" (עמ' 98) המוקדש לנכדי המשורר עולים רעיונות יהודיים מובהקים ביחס לאל. כך למשל, הרעיון החסידי לפיו האלוהות נמצאת בכל אחד מאיתנו מתממש כאשר המלאך העומד מאחורי גוו של הילד המצייר את פני אלוהים "מעתיק בקפידה... את פני הילד התמות. /ומניח על פניו. // אלוהים מצייר פני ילד".


לכאורה היינו יכולים לומר שהסב הגאה מבצע אפותיאוזה לנכדיו האהובים, אך קריאה מעמיקה בשיר מגלה כי הקשר בין הנכד לאל היא עמוקה יותר ומזכירה את הברית שכרת האל עם עם ישראל כאשר אלו מחד גיסא נשבעו לו בשבועת: 'שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד' והוא מאידך גיסא נשבע להם בשבועת: 'ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ'.


"ילד מצייר את פני אלוהים.

מלאך אלוהים עומד מאחורי גוו

ומעתיק בקפידה ולאורך הקווים

את פני הילד התמות.

ומניח על פניו.


אלוהים מצייר פני ילד."


באופן שוויוני ומפתיע, כשם שבני האדם עוברים תהליך של האלהה, כך גם האל עובר תהליך של האנשה ומושווים או מידמים לו נכד המשורר, המקרין בחדר ההקרנה בקולנוע וגם האדם הפשוט שמופיע בשיר "כמו אלוהים" (עמ' 96), שלבטיו מוצגים כלבטים שאינם שונים מהותית מלבטיו של האל וכך גם פחדיו וחששותיו, וגם סיטואציות בלתי נעימות אליהן הוא נקלע בחייו, כגון היקלעות לאירוע שבו אינו מכיר איש והוא נמלט מבלי להיפרד ממארחיו. לתפיסתו של המשורר, גם האל נוטה להתארח באירועים שאין הוא מכיר איש, ומשכך בחוסר נוחות הוא עוזב את האירוע מבלי שידעו שהגיע או שקראו בשמו.


"...או להסתלק כאורח

שהוזמן בשוגג למסיבת רעים

שבה אינו מכיר איש

והוא טומן בהסתר פנים מעדנים

בכליו וגז בלי להיפרד מהמארחים

שלא ידעוהו

ובשמו לא קראו.

כמו אלוהים."


גם בשיר זה חוזר הרעיון הקינר-קיסינגרי לפיו האל קיים, והעובדה שאין אנו רואים אותו או קראנו בשמו איננה מלמדת על אי-קיומו (אינותו), שכן דינו כדין אותם אנשים שאינם מוכרים לאיש ונעלמים מאירוע או ממקום, בלא שהבחינו בכך שבאו או הלכו. הצגת האל כדמות מורכבת, מרובדת ועמוקה מחמיאה לשירים ולספר בכלל, ואינה נופלת להצגות דיכוטומיות ורדיקליות לפיהם אין או יש אלוהים שהוא טוב או רע, שכה שגורות בספרות. אליבא דקינר קיסינגר האל אמנם ישנו, אך אין זה מן ההכרח שיתערב בחיינו או שנזכה לראות את מעשיו או אותו, ובהתאמה אין אנו יכולים לייחס לו תכונות חיוביות או שליליות ואפשר שגם לא ניטרליות.


כריכת הספר 'בסיכון גבוה' למשורר פרופ' גד קינר קיסינגר

באדיבות המחבר

94 צפיות1 תגובות