top of page

חגית בת אליעזר| השקה כפולה לספריה של הסופרת והמשוררת דפנה פלדמן בבית הסופר- סקירת אירוע

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל ועורכת כתב העת המקוון 'קול ההמון'. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.




ביום חמישי 24.11.2022 התקיימה בבית הסופר בתל אביב השקה של שני ספריה של דפנה פלדמן, שיצאו לאור בזה-אחר-זה: ספר הסיפורים "כורמיזא" משנת 2021, וספר השירים "שבֶּשתא" משנת 2022.


המשוררת והסופרת באירוע ההשקה הכפולה

צילום: ניקולא יוזגוף אורבך


לאחר ההשקה הייתה לי הרגשה, שנכחתי באירוע רב-ערך, ועם הזמן הבנתי את מהות הייחוד: היה זה מופע מהודק, מסוגנן, מבוים היטב, עם תפאורה ותאורה, בו המנחה וכל הדוברים היו מנוסים בהופעה מול קהל, ידעו להגיש שיר, היו "פרפורמרים", כל אחד בתחומו, בנוכחות קהל חם ומריע של חברים-מעריצים.


העיטור המוזיקלי היה בטוב-טעם ובמינון הנכון: נועה בן דוד שרה 2 שירים של דפנה פלדמן בליווי נגינת הפסנתר של עידו סלמיניס, בהלחנתם. הם פתחו את ההשקה הכפולה בשיר, שמתעמת עם קלישאות שגורות. הנה 2 בתיו הראשונים:


קלישאות

לֹא עַל כָּל טָעוּת מְשַׁלְּמִים

וְאִם יֵשׁ תַּשְׁלוּם, הוּא עָלֶיךָ.

לַשֶּׁקֶר דַּוְקָא יֵשׁ רַגְלַיִם,

הֵן תָּמִיד בּוֹרְחוֹת מִפָּנֶיךָ.


לֹא תָּמִיד צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן

בֶּאֱמֶת לֹא חָשׁוּב מָה בִּפְנִים.

וְאִם תִּרְאֶה כּוֹס חָלָב שֶׁנִּשְׁפָּךְ,

תְּגַלֶּה שֶׁהַבֶּכִי מַתְאִים.


טל מילר, תסריטאי ועורך תסריטים, הנחה את ההשקה בחן תיאטרלי. הוא סיפר על דפנה הקולנוענית. בנוסף להיותה סופרת ומשוררת, מזה כשנתיים דפנה כותבת תסריט לסרט באורך מלא, המתבסס על הסיפור שלה בשם "אסקוני אסקוני", המתאר מסע נקמה של נער בדואי בעקבות מות אחותו. טל, עורך התסריט, מתפעל מקצב עבודתה, מהסצנות המבריקות, שמרכיבות את התסריט, שהולכות ומשתפרות בכל סבב עריכה. כמה רבה ומדוקדקת העבודה על תסריט, זאת סוגה ספרותית של ממש! גם קרן רבינוביץ העריכה את העבודה התסריטאית של דפנה והעניקה לה תקציב לפיתוח סרט עלילתי. טל קרא את השיר "לעולם לא", הנה 2 בתיו הראשונים:


התסריטאי טל מילר, מנחה ההשקה הכפולה לספריה של דפנה פלדמן

צילום: טמילה רם



לְעוֹלָם לֹא

אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לֹא יִלְמְדוּ

לְעוֹלָם בְּשִׁעוּר לְסִפְרוּת

אֵין בָּהֶם מֵטַאֲפוֹרוֹת בִּכְלָל

וְאֵין בָּהֶם דּוּ מַשְׁמָעוּת


עַל הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לֹא יִשְׁאֲלוּ

לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר

כָּל אֶחָד מִשִּׁירַי הוּא פָּשׁוּט לְמַדַּי

וְאֵין עָלָיו מָה לְהַרְהֵר

אברי גלעד, ראשון הקוראים, הוא שדרן רדיו וטלוויזיה, קריין, שאוהב את שיריה של דפנה, ומגיש אותם נהדר. אברי גלעד שיבח את סיומות השירים החזקות, והוסיף, שאוהב את העיצובים המסוגננים של שני הספרים. לאחר קריאת השיר "אקו גופה", המסיים את ספר השירים "שבשתא", הוא סיכם: "תענוג. ככה נשמע דיוק!"


אקו גופתי

הֶחְלַטְתִּי לְכַפֵּר עַל הַנֶּזֶק שֶׁעָשִׂיתִי

הַפְּלַסְטִיק שֶׁצָּרַכְתִּי, הַזֶּבֶל שֶׁזָּרַקְתִּי.

הִתְחַיַּבְתִּי בִּפְנֵי אִמָּא אֲדָמָה,

שֶׁלְּפָחוֹת גּוּפָתִי תְּעֻכַּל בִּמְלוֹאָהּ.


לֹא אוֹתִיר עֹגֶן מִפְּלַסְטִיק בְּעֹמֶק אַגַּן הַיְּרֵכַיִם,

שַׂקִּיּוֹת סִילִיקוֹן לֹא יִתְפְּחוּ אֶצְלִי בְּתוֹךְ הַשָּׁדַיִם,

שׁוּם תּוֹסָפוֹת מְסַיְּעוֹת לַהֲרָמָה,

כָּל כֻּלִּי תּוֹלֵעָה וְרִמָּה.


שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִנְבְּרוּ הָרִמּוֹת בְּשָׂשׂוֹן,

וְלֹא יִבְלְעוּ בְּטָעוּת עוֹד הוֹרְמוֹן,

סִילִיקוֹן אוֹ נוֹגֵד דִּכָּאוֹן,

שֶׁיָּבִיא גַּם לָהֶן רִקָּבוֹן.


שֶׁיֹּאכְלוּ אֶת הָעוֹר הַמְּקֻמָּט, הַלָּבָן,

אֶת עַצְמוֹתַי הַקְּשִׁישׁוֹת עִם בְּרִיחַת הַסִּידָן,

לֹא, לֹא אַשְׁאִיר שׁוּם זֶבֶל אַחֲרַי,

זוּלַת רְמַ"ח אֵבָרַי, שָׁסַע גִּידַי

וְדַי.



איש הטלויזיה והשדרן, אברי גלעד, מדבר על שירת פלדמן וקורא ומשיריה

צילום: טמילה רם


ניקולא יוזגוף-אורבך, משורר, מבקר ספרות, מייסד כתב העת המקוון קול ההמון, בו הוא מפרסם תדיר את יצירותיה של דפנה. הוא מכנה את סגנון הכתיבה שלה "ריאליזם ברוטלי", כלומר האופן הנוקב, הגס, הבוטה, החד האלים, ועם זאת מפוכח ובהיר, בו היא כותבת שירים וסיפורים. ניקולא הדגים זאת ע"י קריאת קטע אונס מתוך הסיפור "אסקוני אסקוני", שעתיד להפוך לסרט.


באישון לילה צעד ת'אהר על הגבעות המובילות מאֻם בֻּטַיְן לבִּיר הַדַּאג'. נושא עמו בקבוק מים ואת הסכין ששימשה את אבא לשחיטת כבשים. הוא הכיר את הבית של משפחת אל-עׇזׅיזְמׇׇא. אימו של פתחי הייתה אחות טיפת חלב בכפר ולא פעם ליווה את אימא עם תינוק משלשל או חום שעלה פתאום באמצע הלילה. חולצתו הייתה ספוגה מזיעה, ופעימות הלב המהירות שלו היו הצליל היחיד ששמע בחשכת המדבר. משהגיע אל הבית, הזיז בשקט את הצירים של הפחון היישר אל חדר השינה של הילדים. באור הבערה הכתום שהפיץ תנור הנפט במרכז החדר, הבחין בעׇיְישֲֲה הישנה במיטה בקצה החדר. מלבדה היו עוד שלוש עריסות פזורות בצמוד לקירות. ת'אהר ניגש אליה. הלמות דפיקות הלב נשמע כה חזק בראשו שחשש שיעיר את יושבי הבית. המחשבה על שעליו לעשות הפחידה וריגשה אותו כאחת והוא הרגיש איך אזור החלציים שלו מתעורר לקראת הנקמה על אחותו. הוא ידע כי הוא מחויב, על פי המסורת, להעיר אותה. הוא גהר מעליה, חסם את פיה בכף ידו והצמיד את הסכין לצווארה. עיישה התעוררה בבהלה והביטה בו במבט מבועת.


"שששש..הוס" לחש, והידק את להב הסכין לצווארה. "אם תהיי שקטה אתן לך לומר את ה'שאהדה' (תפילת עדות באל). אבל אם תנסי לצעוק..." הידק את הלחץ בצווארה. עיישה הנהנה ודמעות החלו לזלוג מעיניה. ת'אהר הסיר את השמיכה וחשף את גופה שהיה נתון בכותונת לילה צהובה, גדולה בכמה מידות מגופה הצנום. עיישה הביטה בו בעיניים קרועות מאימה כשל חיה במלכודת, אך שמרה על שקט ולא ניסתה להתנגד. ת'אהר הרים את הכותונת וחשף את ירכיה, פישק את רגליה ומשך את התחתונים. ערוותה הייתה גלויה בפניו, מעוטרת בניצני שער ערווה דליל וכהה. לרגע תהה האם כך נראתה ערוותה של אחותו, אך מיהר לסלק מחשבה זו ופתח את כפתורי מכנסיו. אברו בער וניצב כמו עמוד אש.

זה ההסבר על שם הסיפור:


"בתרבות הבדואית מאמינים שמראשו של נרצח יוצא לאחר המוות עוף משונה שנקרא הׇאמַַה וצועק מעל הקבר "אׇסְקוּנׅי- אׇסְקוּנׅי" (השקוני, השקוני - נקמו למעני)


ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך קורא קטע מהסיפור 'אסקוני אסקוני' מתוך הספר 'כורמיזא'

צילום: דפנה פלדמן



ניקולא אמר, בהומור דק, שהוא מצטער לאכזב את דפנה ואת השיר "לעולם לא", אותו שמענו מפיו של טל מילר, אך כמרצה לספרות במכללה האקדמית צפת ובקריה האקדמית אונו, הוא כבר שנה שנייה מלמד את יצירותיה, הכתובים בשפה עשירה ובהירה, עם מגוון השורשים של הציונות הדתית, השמאלנות, ואהבת האדם.


מתן פאר, איש תקשורת, שפועל למען אנשים עם מוגבלויות, ומופיע בתוכנית "פותחים יום" ברשת 13, פגש את דפנה לפני כחצי שנה בבית הנשיא, באירוע לרגל יום המודעות למחלת הטרשת הנפוצה. דפנה ומתן חולקים את המגבלה, וכן את האהבה לשירה. מתן קרא את השיר:


כבישה

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהִסְתַּיְּמָה הַשִּׂיחָה

"חַג שָׂמֵחַ, מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה"

אֲנִי אָז הוֹסַפְתִּי, ללא צל של בּוּשָׁה,

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַכְּבוּשָׁה.


כִּי לֹא סְתָם כְּבוּשָׁה העיר יְרוּשָׁלַיִם,

כִּי אִם בְּצִנְצֶנֶת שֶׁל מֶלַח וּמַיִם.

יְהוּדִים וְעַרְבִים מִכָּל קְצוֹת הָעִיר,

דְּחוּסִים וּכְּבוּשִׁים בְּשׁוּם דָּבָר וְשָׁמִיר.


יְרוּשָׁלַיִם הַשְּׁרוּיָה מִקַּדְמַת דְּנָא,

בְּחֹמֶץ בֶּן יַיִן בֶּן אַלְפַּיִם שָׁנָה.

עִיר כְּבוּשָׁה בְּצִנְצֶנֶת שֶׁל שְׁכוֹל

על צדיק וחוטא כאחד, לא תַּחְמֹל.


בֵּין יָד וָשֵׁם וְגְּדוֹלֵי הָאֻמָּה,

לְפורס הַבֵּיצִים הָעֲנָק בַּכְּנִיסָה.

עִיר כְּבוּשָׁה, מְשֻׁמֶּרֶת בְּפַּח,

עִם אֵבָרִים וְגוּפוֹת וְדָם שֶׁנִּשְׁפַּךְ.


בְּשְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם וּשְׁלוֹשִׁים,

בֵּין גִּבְעַת הַתַּחְמֹשֶׁת לְהַר הַזֵּיתִים.

יְרוּשָׁלַיִם מֵתִים סָבִיב לָהּ

זֶה הַשִּׁיר שֶׁמַּתְאִים לָהּ.


וַאֲנִי, שֶׁבָּרַחְתִּי מֵהָעִיר בֵּינָתַיִם,

לֹא מַצְלִיחָה לְהִפָּטֵר מִמָּאַתָיִם.

יְרוּשַׁלְמִית כְּבוּשָׁה לְלֹא אֱמוּנָה,

בְּמֶלַח וְחֹמֶץ, וְעָלִים שֶׁל דַּפְנָה.

נדב אלמוג, ד"ר לספרות, הוא מנהל מחלקת פנטזיה ומד"ב בבית העורכים, עורך ספרותי, מתרגם בעל ניסיון רב שנים, ומנטור לכותבים, ומייסד "פרס אלמוג" – תחרות סיפורים קצרים לזכר רם אלמוג, אביו המנוח. נדב אלמוג מכיר את דפנה פלדמן מאז שנת 2019, בה היא זכתה בפרס ראשון בתחרות על הסיפור "קדיש יתום". נדב אלמוג ערך את ספר הסיפורים של דפנה "כורמיזא", והנחה אותה איך לקדם את פרסום הספר. דפנה הייתה חניכה מצטיינת של המנטור שלה. הסיפורים והשירים שלה הוקראו באמצעי התקשורת, ונודעו ברבים.נדב אלמוג קרא קטע מהסיפור הזוכה "קדיש יתום":


היא ישבה על המיטה לצידו אוחזת באצבע הקטועה שנתפרה חזרה ומאז הייתה לא יותר מגדם ענף מת מחובר לגזע חי. המגע היה קר וקשה והיא תהתה מתי כל כולו ירגיש ככה. הוא הביט בה ומצמץ פעמיים, הסימן המוסכם ביניהם.


היא קמה מהמיטה, ניגשה לתיק הקטן שהביאה עמה והוציאה מדבקת FENTA 30% קילפה את העטיפה וחזרה אל ארתור ששכב ללא ניע. הרימה בעדינות את חולצת הפלנל הישנה בחיפוש אחר פיסת עור שנותרה חשופה להדביק עליה, לא נותרו עוד הרבה. בסוף מצאה מתחת לבית השחי, מיהרה להדביק והתיישבה חזרה לצידו.

*

שבוע לפני שהפגז האחרון שנורה אחרי הסכם הפסקת האש מצא אותו בתעלה קיבל ארתור חבילת 'שי לחייל' ובו סיגריות טיים, משחת גילוח שמן, שקית עדשים נמסים ומכתב עידוד כתוב בכתב ידו המהססת של ילד קטן. במכתב שלו היה כתוב soldier" "dear wounded. לארתור, שהיה אדם מאמין שעלה שנה קודם מארה"ב היה זה סימן לבאות.

*

"תצטרכי לצאת מהחדר עוד מעט " לחש "ותקחי איתך את כל העטיפות והמדבקות שיישארו" "אני יודעת אבא, הכל בסדר" ליטפה את מצחוותורידי את המדבקות מהגב שלי, לפני שאת מתקשרת למד"א".

*

רק בגיל חמש עשרה העיזה לשאול על המלחמה. זו שכמעט הפכה אותה ליתומה. כשהתחילה לשאול בסקרנות וחוצפה חודרת של מתבגרת , ראתה אותו לראשונה בוכה. ולא שלא ידעה שהוא פצוע מלחמה, קשה היה שלא לשים לב לזרוע ימין חסרה צלקות מצוירות כמו מפה על פניו ומשקפיים עבות זגוגית. היא גדלה עם אבא שלא לבש חגורות. לא נעל נעליים עם שרוכים ושהיד שלו מחוברת לתקע בקיר בלילה. בהמשך נחשפו הסיפורים, אותם כאבי פנטום שהמשיכו את הזרוע החסרה בכאב בלתי נסבל ואת הצער והתסכול שהיד שלו נשארה בצד המצרי של התעלה. היא זכרה שהייתה הולכת עמו בציבור ואוחזת בפרוטזה יד ביד, מטשטשת את נוכחותה המביכה.


אבל הסיפור שנצרב והעיק עליה היה בהקשר של הקדיש יתום. כאשר היה בבית החולים 'תל השומר' שוכב בתוך אוהל חמצן , נוזל מוח מטפטף מאוזניו וכאב מאיים לעכל את כולו, ידע שכל שעליו לעשות הוא לעצום עיניים ולבקש את מותו. או, אז ראה בעיני רוחו את אסף , אחיה אז בן 7 , עומד מעל הקבר הפתוח ואומר קדיש. מתוך קרביו עלתה אז זעקת 'לא' והוא בחר בחיים. כשסיפר לה זלגו דמעות מעיניו.


"היו עוד שעמדו ליד אסף בלוויה שלך?"

"לא. רק הוא" הוא ענה ומשך באפו.

"אולי הייתי צעירה מידי"

"לא יודע. לא את ולא דינה" הרהר לרגע והוסיף

" אולי כי לבנות לא מותר להגיד קדיש".


ד"ר נדב אלמוג ודפנה פלדמן

צילום: תמר שיין



נימרוד שיין, משורר ועורך ספר השירה "שבשתא", מתרשם עמוקות משירתה המהודקת, האסופה, שבתוכה – צעקה. האמת שמצויה בשיריה של דפנה, בלא אמצעים ספרותיים מרובים, הופכת את החיים עצמם לשירה. נמרוד קרא את השיר הקשה, אשר בשמו – שיבושים מכוונים כבשפה של ילדה.


בֶּאִלָּה הֲסוּרָהּ בֶּהַסְקָמָה


אַתְּ אִשָּׁה בּוֹגֶרֶת, אַתְּ בַּת 14. אָה? מָה ? סְלִיחָה? 13?

טוֹב, אָז כָּעֵת זֶה בָּרוּר

זו פשוט הטעיית הציבור.

מְשַׂחֶקֶת עַצְמֵךְ יַלְדָּה וּתְמִימָה

כְּשֶׁאַתְּ בְּעֶצֶם מַכְשֶּׁפָה

וְלִילִית וְזוֹנָה.


וְעַכְשָׁיו מִתְלוֹנֶנֶת עַל מָה שֶׁעָשִׂית.

יַלְדָּה- אַתְּ אִישָּׁה לֹא אַחְרָאִית

כִּי שָׁנָה זֶה הָמוֹן, כִּמְעַט שְׁנָתַיִים,

וְכְּבָר הֶחְלַטְתְּ על דְּבָרִים חֲשׁוּבִים בֵּינְתַיִים.


עִנְיָנִים הֲרֵי גּוֹרָל, דִּינֵי נְפָשׁוֹת,

לְמָשָׁל כַּמָּה שְׂמָלוֹת לַבַּת מִצְווּשׁ לִקְנוֹת.

אפילו בָּחַרְתְּ מוּל הַקֵּייְטֵרִינְגּ

מָה יֻגַּשׁ בַּתַּפְרִיט

ידעת בדיוק, זה מה שרצית.


הַרְבֵּה הַחְלָטוֹת חֲשׁוּבוֹת בִּשְׁנָתַיִים,

לָמָּה לֹא יָכֹלְתְּ לִפְתֹּחַ רַגְלַיִם?

הֲרֵי רָצִית בַּזֶּה, הוּא בִּכְלָל עָשָׂה לָךְ טוֹבָה,

הִסְתַּכַּלְתְּ עַל עַצְמֵךְ לָאַחֲרוֹנָה בַּמַּרְאָה?

עכשיו בּוֹכָה? מָשַׁכְתְּ אוֹתוֹ בֲּאַף.

פִּתִּית אִישׁ תָּמִים, מַעֲשֶׂה מְטֻנָּף.

אַשְׁמָתֵךְ, זייפת את גילך,

לוּ יָדַע, הָיָה עוֹזבךְ לְנַפְשֵׁךְ.

בֵּית הַמִּשְׁפָּט הֶחֱלִיט גם קָבַע.

אַתְּ אִישָּׁה בּוֹגֶרֶת, כבר ממש לא יַלְדָּה,

נֶאֱנַסְת? מָה פִּתְאוֹם, זֶה בכלל לֹא קָּרָה

אַת רַק בֶּאִלָּה הֲסוּרָהּ בֶּהַסְקָמָה


דפנה פלדמן, הנרגשת, עלתה לבמה בסוף הערב. היא הודתה לבית הסופר המארח, לדוברים הכריזמטיים, לבני משפחתה ולחבריה הרבים ממעגלי החיים השונים, שנכחו במופע. היא דיברה על תהליכי הכתיבה השונים של סיפורים/שירים/תסריט, על כך שנוטה להתנתק מהמציאות, בזמן שנכנסת לדמויות, ויוצאת איתן למסע.

זאת הייתה הגיגה ספרותית כפולה, ועוד – עוגה עם נרות ליום הולדת 50 שלה, שחל למחרת ההשקה.




לנוחות הקוראים מצורף קישור לאירוע ההשקה הכפולה במלואו

https://fb.watch/h6TLRy78MC/

64 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page