חגית בת אליעזר | הנשים של ג'ייק - ביקורת תיאטרון

בת אליעזר היא משוררת, מתרגמת, עורכת שירה, מבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל.

ההצגה "הנשים של ג'ייק" מגשימה משאלות

במקביל ל"קומיקאים", בכיכובם של מושונוב ובראבא, תיאטרון חיפה מציג עוד קומדיה מאת ניל סיימון – "הנשים של ג'ייק". המחזאי היהודי-אמריקאי, שזכה בשנת 2006 בפרס מארק טוויין להומור אמריקאי, כתב קשת רחבה של קומדיות: מ"פארסיות" עד לדרמתיות.

המחזה "הנשים של ג'ייק" בתרגום רענן של דורי פרנס ובבימוי קולח של אלון אופיר, שבעצמו מפזז על הבמות בקברט המוזיקלי "שוק המציאות", הוא קומדיה דרמתית, שנונה, מהנה.

גבר אחד – סופר בגילומו של רמי הויברגר – מוקף נשים. הסופר נוכח כל הזמן על הבמה, למעט רגע מסוים אחד, והנשים באות והולכות, צצות מבין כונניות הספרים, מדלגות על המדרגה של הבמה הדו-מפלסית, נעלמות מבין צעיפי הווילונות. ככל שאני חושבת על "הנשים של ג'ייק", אני משתכנעת: המחזה הוא הגשמת משאלות.

ג'ייק הסופר עסוק בכתיבה, ראשו רוחש דמויות מיצירותיו וכן נשים בחייו: אשתו השנייה, אשתו הראשונה המתה, אחותו, בתו, הפסיכולוגית שלו. כשהסופר חושב על מי מהנשים, היא מופיעה בפניו. סביר להניח, שג'ייק הסופר הוא בן דמותו של ניל סיימון המחזאי. כאן אני רואה הגשמת משאלות כפולה-הדדית: זאת של מחזאי להיות סופר, לכתוב רומן שלם, עצמאי, שאינו נזקק לבמאי ולשחקנים, שיעלו אותו על הבמה, ומצד שני משאלתו של הסופר להחיות את דמויותיו, לראותן יוצאות מראשו, כדמויות מהמסך בפנטזיה הוודי-אלנית בסרט "שושנת קהיר הסגולה".

הנשים שנמצאות על הבמה הן לא תמיד פרי דמיונו של ג'ייק. לעיתים הן במציאות של המחזה, כמו מגי – אשתו השנייה של ג'ייק, שחוזרת הביתה מעבודה. השניים נמצאים במשבר נישואין, ותוך כדי בירור היחסים ביניהם, הם משחקים את נסיבות פגישתם הראשונה. יש בכך הגשמת משאלתו של ניל סיימון המחזאי להיות גם שחקן.

המחזאי ניל סיימון

באדיבות סוכנות הידיעות איי-פי

המחזה מושתת על יסודות אוטוביוגרפיים רבים של ניל סיימון. אשתו הראשונה האהובה, אם ילדיו, מתה אחרי 20 שנות נישואין. כך גם אשתו הראשונה של ג'ייק מתה, אך מופיעה תדיר במחשבתו, והוא מזמן אותה לבמה בגילים שונים: בגיל 21, סמוך להיכרותם, ובגיל 35, סמוך לפרידתם. גם את בתם המשותפת הוא מזמן בגילים שונים: כילדה וכנערה בת 21, סטודנטית בקולג'. המשחק עם הזמנים, השליטה בזמן היא משאלתו הכמוסה של כל אחד, והנה פיית המחזה מגשימה גם אותה.

האישה המתה מבקשת לפגוש את בתה הבוגרת, וגם זה קורה, בחיבוק נלהב בין השתים, הנוגע בלב הצופים.

בני הזוג לוקחים פסק זמן של חצי שנה, כדי לתת מרחב נשימה זה לזה ולעבד את רגשותיהם. כך גם ניל סיימון. הוא התגרש מאשתו השלישית בשנת 1988, כדי להתחתן איתה מחדש בשנת 1990, ובאותה שנה כתב את "נשותיו של ג'ייק".

המחזאי מגשים את משאלתו הסמויה של כל גבר: להיות היחיד בסביבה, בלא תחרות עם גברים אחרים, להיות מוקף נשים – להימצא במעין הרמון מודרני. המחזאי בונה דינמיקה חיובית בין כל הנשים ונותן לכל אחד מהן קטעי סולו (מונולוג) משמעותי, שזוכה למחיאות כפיים של הצופים. בתחבולה שנונה של המחזאי והבמאי, הנשים המדומיינות המדברות ביניהן בשצף-קצף, נאלמות, כשלרגע קט הסופר, שהגה אותן, נעלם מהבמה.

הצופים עוקבים בעניין ובדריכות אחר המתרחש על הבמה, מנסים לפענח מי האישה האמיתית ומי מדומיינת, מטולטלים יחד עם ג'ייק בין רגשותיו כלפי אשתו הראשונה המתה, אשתו-בנפרד, המאהבת הזמנית שלו, וזוכים לסוף טוב, כשג'ייק מכריע. הוא מגרש מעל פניו את הנשים החגות סביבו, ומכריז, שרוצה רק את מגי, ממנה לקח הפסקה של חצי שנה. מגי נכנסת לבמה, בני הזוג מתאחדים בנשיקה, והצופים יוצאים לדרכם מעודדים, בתחושת הקלה אחרי טלטלה רגשית.

כרזת פרסום של הצגת התיאטרון 'הנשים של ג'ייק'

באדיבות אתר תיאטרון חיפה