חגית בת אליעזר| 'הנכד'' - ביקורת תיאטרון

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.

'הנכד' - ביקורת תיאטרון

חגית בת אליעזר

אלחנדרו קסונה (1903 - 1965), משורר ומחזאי ספרדי, כתב מחזה בשם "העצים מתים זקופים", אשר במרכזו סבתא ונכד. בשנת 1959 המחזה הוצג ב"הבימה" בכיכובה של חנה רובינא. גור קורן ועירד רובינשטיין, אנשי תיאטרון פורים ביותר, אשר כותבים, מביימים, מעבדים, משחקים בתיאטראות רבים בארץ, כתבו על פי "העצים מתים זקופים" את המחזה "הנכד", והוא מוצג בבימויו של עירד רובינשטיין בתיאטרון הקאמרי בימים אלה ומאז 2019 בדילוגי הקורונה.

לשחקן תיאטרון צעיר נקבעה פגישת עסקים בבית קפה. ועד שבן שיחו יגיע, הוא קורא בעיתון ביקורת לא מחמיאה, הטוענת שהוא "שחקן ללא נשמה", ומתקשה לקבל שירות נאות ממלצרית, שלמורת רוחו מתעקשת לנהל אתו שיחה על משחקו בתיאטרון ובפרסומת ליוגורט. האיש המבוגר, שקבע פגישה עם השחקן, מציע לו תפקיד לא על במת תיאטרון, אלא בחיים – להתחזות לנכד של אשת האיש, הסבתא, המצפה לבואו לאחר 20 שנות פרידה, אך שאינו יכול להגיע, כי נספה בהתרסקות מטוס. ישנו דמיון מסוים בין תמונותיו הישנות של הנכד האובד לבין השחקן. תפקיד הנכד כתוב על ידי הסבא במכתבים ששלח לסבתא בשמו של הנכד האובד, ששמו אדם, בהם בנה דמות פיקטיבית של אדם, שנגמל מפשעי גיל הנעורים, הפך לאדריכל מצליח, ונשוי באושר לפסנתרנית. השחקן מקבל את התפקיד לאחר התנגדות קצרה, גם הודות לשכר הנאה שמובטח לו. גם האישה נמצאת: המלצרית, שפוטרה לאחר שהואשמה בחוסר מקצועיות על ידי השחקן, מסכימה להצעה ומקבלת את תפקיד אשתו.

הסבא, הנכד ואשתו מגיעים לביתה של הסבתא, המטופלת ע"י סאלי –העובדת הזרה הפיליפינית, והמשחק מתחיל! כמה שהכותבים והצופים אוהבים את הקינון הזה – מחזה בתוך מחזה! "המלט", "חלום ליל קיץ" מאת שייקספיר, אפילו "הנשים של ג'ייק" מאת ניל סיימון כוללים קטעי משחק בתוך עלילתם.

כרזת ההצגה 'הנכד'

באדיבות המחברת

כולנו אוהבים סודות. הסבתא וסאלי המטפלת אינן יודעות שהנכד "מזויף". הקהל שמח להיות שותף לסוד, ונמצא במתח: הרי כל סוד חייב להתגלות, כיצד זה יקרה הפעם? אנחנו אנשים מבוגרים ויושבים בשקט, להבדיל מילדים שצופים ב"שלגיה": תמיד יימצא ילד אכפתי, תמים ונלהב, שיצעק לשלגייה את סוד התפוח.

אומנות התיאטרון נמצאת במיקוד בהצגה. השחקן עושה תפקיד מעולה בתור הנכד, ומוכיח לצופים ולעצמו שאיננו "שחקן ללא נשמה". הסבתא מאוד נהנית מהנכד המתחזה. כן, התיאטרון משמח! המלצרית ללא כל ניסיון משחק קודם, מצליחה להיכנס לתפקיד אשת הנכד, כנאמר "כל העולם במה וכולנו שחקנים". חלקינו גם מחזאים: הסבא כתב מחזה עבור הנכד שלו, במכתבים, בהמשכים. בלהט הוויכוח בין השחקן למלצרית, כשהם בתפקידיהם החדשים, השחקן יצא בהכרזה: "תיאטרון הוא מקצוע של שקרנים!" ומכאן השאלה מהו שקר, האם הוא פשע, מעין גניבת דעת. אבל אין גניבת דעת כגניבת יהלום מהכספת של סבתא, מעשה, עליו נענש הנכד האמיתי בהיותו בן 17 בסתירה על לחיו ובגירוש מהבית.

גם שאלת האהבה עולה בהצגה: הנכד ואשתו המתחזים אמורים להפגין משיכה הדדית. האם נשיקתם היא בחיים ובמשחק? אהבתו הגדולה של הסבא לסבתא, רצונו העז לשמח אותה, הובילו אותו לבניית דמותו החיובית של הנכד המרוחק ולמשחק ההתחזות. את דמותו של הסבא מגלם בגאון, בנחישות, בגב זקוף, בתנועה נמרצת, יצחק חזקיה, יליד 1941, במרחק של מספר שבועות מגיל 80. יצחק חזקיה - שחקן כל כך מגוון: הוא מסוגל להיות בשפל המדרגה בתור תוגתי החולני במחזה "קרום" של חנוך לוין, וגם פולוניוס התקיף – תככן החצר של המלט.

מרים זוהר – מופלאה ממש בתפקיד הסבתא. היא שמחה ונרגשת לקראת הנכד, מושלת בממלכתה הביתית, זוכה לרגשות כבוד מהדמויות הסובבות אותה ומצד הצופים, ובשום פנים ואופן אינה מעוררת רחמים כ"מרומה". חזרתה הכפייתית על כך שסבא רצה לכרות את העץ מתקבלת בהבנה, כביטוי של ירידה בצלילות עקב גילה המופלג. מרים זוהר, השחקנית הנהדרת, כשחצי שנה בינה לבין גיל 90, בתום ההצגה צועדת זקופה לקידה לאחר ששיחקה קשישה כפופה.

נחזור לעץ. גם לו תפקיד משמעותי ומיקום מרכזי בהצגה. עץ חסון, רב הקף, עם פן פנטסטי, אשר אוחז חפצים, רהיטים, ואף מכשירי חשמל, יכול היה להזכיר את חבריו הסמליים בגדולתם: העץ הנדיב מאת של סילברסטיין והעץ של לארי מ"כולם היו בניי" של ארתור מילר, אך הוא שימש את השובבות של הנכד, העבריין הקטן, כשזה טיפס עליו כדי להציץ בחלונה הלא מוגף של השכנה לעת לילה.

סאלי, העובדת הזרה, הפקחית, בעלת מוח צעיר, מרגישה לאורך ההצגה, שהשחקן מוכר לה. כשלקראת סוף השהייה שלו בביתה של סבתא, הוא אומר בנימה של אכזבה "חבל שזה נגמר" – משפט הסיום של פרסומת היוגורט, סאלי מזהה את השחקן, ומבינה שאינו "הנכד". יש במהלך הזה גם אמירה, ששחקני פרסומות יותר מפורסמים משחקני תיאטרון.

גם הסבתא מגלה את התרמית, כשממש בסוף הביקור של הנכד המתחזה, נכנס הנכד האמיתי, שלא עלה על הטיסה שהתרסקה, כי חשש מהמשטרה. הנכד האמיתי לא תיקן את דרכיו, אלא להפך, הסתבך קשות ובא לתבוע סכום כסף גדול מהסבא-סבתא. סבא הרגיש אשמה על הגירוש ההוא, בגיל הנעורים, ועל הסתירה שהמשיכה לבעור על לחיו של הנכד. הסבתא, לעומתו, הפגינה נחישות וגרשה את הנכד הפושע בשנית.

מתחילת ההצגה ידענו, שהנכד גדל מגיל 4 אצל הסבא-סבתא, כי הוריו נהרגו בתאונת דרכים. בסיוט לילה אחד הסבתא פנתה לבנה דניאל בבקשה לא לצאת לנהיגה שיכור, כדי לא לסכן את משפחתו. זה רמז דק לכך שלבן-פושע נולד נכד-פושע, אבל הגנטיקה מתעתעת: לסבא-סבתא, הזוג הנורמטיבי, יכול להיוולד בן-פושע.

השיחה של הסבתא עם הנכד האמיתי והגירוש התקיימו ב – 4 עיניים מול עיני הקהל. הסבתא לא גילתה לבני משפחתה את תוכן השיחה, גם לא הודתה בכך שיודעת את האמת. היא גמלה להם בסוד על סוד.

הסבתא הכריעה בנושא מרחיק-לכת: אין להסתפק בהיותו של אדם צאצא, בשר מבשרינו. עליו להיות אדם טוב.

הנכד והסבתא - מתוך הצגת 'הנכד' בתיאטרון הקאמרי

באדיבות המחברת