top of page

חגית בת-אליעזר| ביקורת ביקורתית על 'הפייבלמנים'

משוררת, מתרגמת, עורכת שירה ומבקרת תרבות. פרסמה ארבעה ספרי שירה. יוזמת ומנחה ערבי שירה בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר. חברה באגודת הסופרים, בעמותת "יקום תרבות" ובפורום מבקרי הקולנוע בישראל ועורכת כתב העת המקוון 'קול ההמון'. ספרה הרביעי 'כח משיכה' ראה אור בהוצאת עמדה-כרמל בשנת 2020.







הפייבלמנים


זהו סרטו האוטוביוגרפי של ספילברג (או שפילברג), בשינוי שם המשפחה ושמות הוריו. אבל גם בשם המשפחה הקולנועי, "פייבלמן" נשמר הקשר לשם משפחתו של הבמאי: "פייבל" = "מעשיה" באנגלית, "שפיל" = "מחזה" ביידיש. סם, שמו של בן דמותו של סטיבן ספילברג, מתכתב עם

סמואל/שמואל, השם העברי של סטיבן ספילברג.


הסרט זכה לביקורות נלהבות, למשל מאת יעל שוב

https://timeout.co.il/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA/

ומאת אורון שמיר

https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/2022-11-24/ty-article-review/.premium/00000184-a43a-d609-a7dd-bcbf92530000

ולמאוזנות יותר, דוגמת אלה של יהונתן צוריה

https://www.fisheye.co.il/fablemans/

ושל ישי קיצ'לס

https://www.israelhayom.co.il/culture/films/article/13368289

אבל אני ראיתי בסרט פגמים רבים, אותם אפרט כאן.

הסרט עוקב באופן כרונולוגי אחר חיו של סם פייבלמן בין בני משפחתו מגיל 6 עד 16, ללא חברים כלל, אף ללא לימודים בבית ספר, ובשנתיים לאחר מכן, בסיום בית ספר תיכון, ניסיון לימודי קולג', עד שהתקבל לעבודתו הראשונה בטלוויזיה. אביו – מהנדס חשמל ומחשבים, אשר מחליף את מקום העבודה ומעביר את משפחתו לרוחבה של ארצות הברית מניו ג'רסי לאריזונה ולצפון קליפורניה. סם הוא הבן הבכור, ויש לו 3 אחיות. לאורך שעתיים וחצי של הסרט דמויות האחיות האלה לא מתפתחות, לא נוצר קשר משמעותי בינו לבינן. האם – פסנתרנית כושלת, אשר מנגנת אך לעיתים רחוקות מחוץ לבית. בערב אחד, בפיקניק המשפחתי, היא מחוללת לאור פנסיה של מכונית חונה ריקוד סתמי, גולמני, המביך את הבת הגדולה וגם את הקהל. זה לא עושה אותה לרקדנית. בתחילת הסרט, סם הקטן רואה לראשונה עם הוריו סרט בבית קולנוע. זהו סרטו של ססיל בי דה-מיל משנת 1952, "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי דה־מיל, שזכה באוסקר באותה השנה. הסצנה, שמרשימה את הילד במיוחד, זאת התנגשות בין רכבות. הרס ומוות מצטלמים יפה, מושכים תשומת לב, מרתקים את הצופים, אפילו תאונות דרכים בכבישים מושכים מבטי סקרנים. זה ידוע, צפוי, אין בזה כל חדש. לאביו המהנדס יש מצלמת 8 מ"מ. האם נותנת אותה לילד ומעודדת אותו לצלם התנגשות של רכבת הצעצוע, שביקש לקבל כמתנת חנוכה. ומאז הילד מצלם סרטים ביתיים. דמות האם מוגזמת-מוחצנת. היא כביכול רגישה-סוערת, ולעיתים ילדותית-לא אחראית. באחת הסצנות היא מתאמנת בבית לקראת קונצרט ומנגנת בציפורניים ארוכות במיוחד. בעלה ובני, חברו, מעירים לה שלא יאה לנגן כך בקונצרט, אך היא מתווכחת ומתנגדת לגזור, באמתלה, ששילמה הרבה כסף במכון יופי, ומוותרת רק לאחר ששני הגברים גוררים אותה מהפסנתר לספה וגוזרים לה בכוח ציפורן אחת. כן, חבר בעלה גר איתם בבית. על שום מה? איזה מין סידור משפחתי זה? זוג, שמכניס גבר נוסף הביתה על תקן של חבר טוב של הבעל, בל יתפלא, שהאיש הופך עד מהרה לחבר טוב מאוד של האישה. סם, שצילם את הפיקניק המשפחתי, רואה בבית, בזמן עריכה את אימו והחבר הולכים יד ביד בין העצים. הוא מזועזע מהגילוי, מעלים את הקטע המפליל מהגרסה הרשמית של הסרט המשפחתי, אך כעבור זמן-מה מראה את הסרט הלא מצונזר לאימו, והגילוי נשמר בסוד בין אם לבנה. האידיליה המשולשת התקיימה בבית משפחת פייבלמן עד למעבר שלהם לקליפורניה, שנעשה ללא בני, חברם המשותף של ההורים. האם הרגישה בחסרונה של המאהב, וחזרה אליו לאריזונה, דבר שהביא לגירושיהם של ההורים. זה קרה, כשסם היה מספיק גדול, כבן 16. הוא נהנה משנים רבות עם הורים מחזיקי ידיים, מפנים מבטי הערצה זה לזה ומתנשקים במכונית מעל לראשו – ילדות מעצבת, מאושרת בהחלט.



כרזת הסרט 'הפביילמנים' בבימויו של סטיבן ספילברג




האב המסור נשאר לטפל בילדיו, וגם לא נטר טינה לאשתו העוזבת. גם האם דיברה טובות על בעלה. איזו מין דמות אב מושלמת קיבלנו כאן? ממש טלית שכולה תכלת!


דמות האם היא זו שסיפקה מספר סצנות מביכות במיוחד. אחרי הפיקניק המפורסם, אמה גססה בבית חולים, כשרוב בני משפחת פייבלמן נמצאים סביב מיטתה. בצורה פלסטית מטרידה, המצלמה מתמקדת בווריד פועם בצווארה של הגוססת, עד שתנועתו נפסקת. אם הילד פורצת בבכי חרישי-חנוק כמעט בלתי-נשמע. דווקא עכשיו היא מאופקת? עד לסצנת המוות לאישה הזקנה לא הייתה נוכחות בסרט, היא לא תפקדה כסבתא לסם או כאמה לאימו. בסצנה תמוהה אחרת, האם מקבלת בלילה שיחת טלפון מאימה המתה, ככה, סתם, ללא כל הסבר, ללא המשך. פתאום רואים את האם עם תינוקת חדשה בידיים – בקפיצה בזמן, ללא הריון, ללא לידה. שלושת הילדים הגדולים רואים במרחק-מה סופה מתקרבת. האם הפזיזה מפקידה את התינוקת בידי בעלה, מכניסה את הילדים המבוהלים למושב האחורי של המכונית, נוסעת לעבר עין הסערה. רוח, גשם. היא עוצרת, שומטת את ראשה על ההגה בחוסר אונים. אין המשך. איך נחלצו ממצב ביש? הסצנה הבאה מדלגת שנה קדימה.

בשיחה עם אחד ממבקרי קולנוע, ששיבח את הסרט, התרעמתי על דמות האם הלא-אמינה. על כך הוא אמר במלוא הרצינות: "אבל היא אכן הייתה כזאת!". ראשית מאיפה אתה יודע, אדון מבקר, ושנית, אין זה סרט תיעודי, האמת העובדתית אינה מחייבת. אל לסרט עלילתי להפוך להכלאה עם סרט תיעודי.



הילד פוער עיני תכלת - צילום מתוך הסרט



"אבל הסרט ספוג באהבת הקולנוע", ממשיך המבקר בכתב ההגנה על הסרט.

לא מפתיע, שבמאי סרטים פורה ומוערך כסטיבן ספילברג, אוהב קולנוע מילדותו. בכלל לא קשה לאהוב קולנוע. סרטים אהובים על קהל הצופים ועל העושים במלאכה הרבים מכל קצות ההפקה. על דבר מה טוב במיוחד נוהגים לומר "כמו בסרטים", אך זה גם אומר על החיים שלנו, שבהינתן הרף הגבוה של הסרטים, חיינו מפסידים, נראים חיוורים. והדבר מהדהד את שורות שירו של יהודה עמיחי:

אֶל מָלֵא רַחֲמִים,

אִלְמָלֵא הָאֵל מְלֵא רַחֲמִים

הָיוּ הָרַחֲמִים בָּעוֹלָם וְלֹא רַק בּוֹ.


אחרי מותה של הסבתא, מגיע אחיה לביקור. האם משום-מה מבועתת, כשרואה אותו דרך החלון. הדוד, שגם עסק באומנות בצורה זו או אחרת, מבלה זמן רב עם סם הצלם, ומנסה להדריך אותו בנושא. הצהרתו הפסקנית בדבר המתח העצום בין אומנות למשפחה, שאף קורע לגזרים, היא קלישאה ריקנית, ללא אישוש בעלילת הסרט. בחייו האישיים ספילברג שילב בהצלחה בין השתיים. מתוך חיי הוריו בסרט, דווקא עבודתו ההנדסית של אביו הייתה בעוכרי משפחתו, שנאלצה להחליף מקומות מגורים, והאב איבד את אשתו לטובת חברו.


לקראת סוף הסרט, בכיתות הגבוהות של בית ספר תיכון בקליפורניה, סם חווה אנטישמיות מצד תלמידי כיתתו. הוא משער שזאת בשל כך, שאין יהודים בסביבה. דווקא בקליפורניה המתועשת בחוף המערבי יש יותר יהודים מאשר באריזונה בפנים ארה"ב. הבריון האנטישמי בקליפורניה מחטיף מכת אגרוף אימתנית בפניו של סם המסכן, שהייתה עלולה לרסק לו את העצמות, אך הנער יוצא בשריטות קלות וחבורות בלבד, שמגלידות במהרה. הבריון הזה מקבל תפקיד מחמיא בסרטון של סם, ומגיב בצורה מבולבלת, אך בכל זאת מגן על סם בפני תוקף אחר. התהליך יפה, אך המידע על כך שהבריון מתמודד נפש, המטופל בתרופות, מרוקן את כל התהליך מתוכן: כלא-מאוזן נפשית, הבריון לא לגמרי אחראי למעשיו.


לפחות הגורמם הבאים מעורבים בעיצוב הדמויות בסרט: תסריט, ליהוק, בימוי, משחק. הצופה לא תמיד יכול להבחין בתרומתם הפרטנית של כל אחד מהם. לדוגמה, אין לדעת מה השתבש בעיצוב דמותה הלא-אמינה של האם. אך אני רואה, שישנם ליקויים בליהוק: הוריו של סם, בגילומם של מישל וויליאמס ופול דאנו ,לא נראים יהודים: לכל אחד מהם אף סולד עד לשמיים.

ועוד פגם מקומם בליהוק. סם הקטן, בגילומו של מתאו זוריו פרנסיס דה-פורד, פוער עיני תכלת מתפלאות. כפי שקראתי באחת הביקורות, המבט הזה מכונה בהוליווד "פרצוף ספילברג", מבט אל עבר דבר מה פלאי מעבר למצלמה, כדי ליצור סקרנות ולהדביק את הצופה בהתפעלות. הצופה נועץ את עיניו בעיני הילד, ולא יכול להתעלם מצבעם הכחול. לעומת זאת, עיניו של השחקן גבריאל לאבל, המגלם את סמי הנער, כהות להכעיס.



משפחת הפייבלמנים



ומה אפשר לומר על כך, שההורים לא משתנים כהוא-זה במרוצת השנים, שמבגרות את סם מילד בן 6 לנער בן 18 ואף יותר? אפשר לנסות לשפוט לקולה מאוד-מאוד ולומר, שבעיני הבן ההורים נשארים באותו גיל, אך זה לא נכון במקרה של בן שיפוטי, מודע למצב משפחתו, ומסתכל טוב-טוב על הוריו, לפחות דרך המצלמה.

שום דבר מיוחד אינו קורה בסרט.


ואם ילדותו ונערותו של סטיבן ספילברג לא היו מספיק מעניינים, אז נכון לתבל את זיכרונותיו עם חייזרים ידידותיים, חייזרים זדוניים, דינוזאורים, כרישים, הרפתקאות אינדיאנה ג'ונס, וגם להתעמק באירועים היסטוריים מכריעים, כפי שהוא אכן עשה במיטב סרטים, ולהישאר שם, בפנטזיה, בהזדהות עם האחר, ולא לעסוק בתיעוד חייו האישיים.


51 צפיות0 תגובות
bottom of page