זרקורI עיון במוטיב 'הריק והמלא' בספר השירים 'צלו של אחאב' למשורר שחף ארז

עדינה בן חנןI זרקור

עיון במוטיב 'הריק והמלא' בספר השירים 'צלו של אחאב' למשורר שחף ארז (קתרזיס, 2021)

עד כה ברשימותיי במדור "זרקור" דנתי בשיר אחד או במחזור שירים. הפעם בחרתי לעסוק במוטיב העובר כחוט השני בין שירי הספר "צלו של אחאב" למשורר ארז שחף, מוטיב הריק והמלא, המופיע בגלגולי צורה שונים בין שיר לשיר ובתחפושות שונות, כגון: האין והיש, ההעדר והקיים.

השירים בספר מסודרים בזה אחר זה ללא חלוקה לשערים או לנושאים, כמעין תנופה שירית אחת, אך ניתן למצוא קשרים סמויים וגלויים בין השירים לבין עצמם, לפעמים כזוגות שירים שהם שני צדדים של אותו מטבע, כאשר שיר אחד עוסק ב"אין" ובן זוגו מציג את ה"יש". זוג שירים מסוג זה מתקיים בין השיר ללא כותרת הפותח של הספר (עמ' 7) לבין השיר "גחליליות" שבהמשכו (עמ' 27).

*

בִּגְלַל הַמַּחֲלָה, בִּגְלַל הָרִיק,

בִּגְלַל חֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים שֶׁל בְּחִירָה חָפְשִׁית,

אָטִיחַ בְּזַעַם אֶת אֵדֵי הַדָּם

עַל מִי שֶׁנִּמְצָא

הֲכִי קָרוֹב

לָאָדָם.

גחליליות

בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁדְּמוּתֵךְ מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּמַחְשְׁבוֹתָיו,

בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁעֵינֶיהָ נָחוֹת עַל שְׂפָתֶיךָ,

בִּשְׁבִיל רִחוּף הַחֲסִידוֹת,

בִּשְׁבִיל זְרִיחַת הֶהָדָר,

בִּשְׁבִיל הַמּוּסִיקָה,

בִּשְׁבִיל הַשֶּׁקֶט

בַּשְּׁבִיל הֵמִית גַּלִּים,

בִּשְׁבִיל חֲלִיצַת נַעֲלַיִם,

בִּשְׁבִיל שׁוּרָה מִתּוֹךְ שִׁיר,

בִּשְׁבִיל מִשְׂחֲקֵי תְּשׁוּקָה צִבְעוֹנִיִּים,

בִּשְׁבִיל הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר קַל,

אוּלַי

יֵשׁ מִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם

לִהְיוֹת לְךָ לִקְעָרָה

שֶׁנִּתָּן לְהִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכָהּ.

בשיר הראשון מילת היחס "בגלל" המציינת סיבה חוזרת שלוש פעמים, ואחריה מצוינים שלושה ביטויים של העדר: העדר בריאות שביטויו בשיר הוא המחלה, הריק עצמו וחזיון תעתועים של בחירה חופשית, משמע חוסר בחירה חופשית.

אל מול הריק הממלא את השיר הראשון, מציב השיר "גחליליות" "יש" רב פנים משלל תחומי חיים, ואל מול מילת היחס המופיעה לפני ציון סיבה "בגלל", התולה את האשמה באותם חסרונות המצוינים בשיר, בשיר "גחליליות" חוזרת אחת עשרה פעמים מילת היחס "בשביל", המתארת למען מה שווה להשתדל ולהתאמץ. הזיקה בין שירים אלה נוצרת דווקא בניגודם, כשני צדדים הפוכים של אותה מהות, וכן על ידי מצלול האנאפורה המשותפת להם: ”בִּ" במילים: "בגלל" ו"בשביל" שאף מסתיימות באותו צליל: ל'.

אמנם רשימת הדברים שבשבילם כדאי להתאמץ מסתיימת במילה "אולי" אשר מטילה ספק על אותה רשימה, אבל אינה מבטלת אותה, וכהמשך להיפוכו של השיר הראשון, הבית השני בשיר "גחליליות" פותח במילה "יש": "יש מי שנמצא שם/ להיות לך לקערה/ שניתן להתפשט בתוכה." (עמ' 27).

דוגמה נוספת למוטיב הריק והמלא ניתן למצוא בשיר "כגבעול השדה", שבו שני צידי המטבע המנוגדים אינם נפרדים לשני שירים אלא קיימים זה לצד זה באותו שיר. "כגבעול השדה" פותח בתיאור שופע של "יש" ומסתיים ב"אין" המסתתר בו: "הענן מכונס/ לכיס מכנס נסתר,/ שופע עד אפס מקום בעשרו של ייקום,/ אך אינו מתמלא שלווה." (עמ' 10).

כך גם בשיר "מתחת", המאזניים העדינים בין ה"ריק" ל"מלא", בין ה"יש" ל"אין" ממשיכים לנוע מצד לצד, ובכל "יש" הקיים בעולם קיים גם חסרונו. בית ראשון של השיר מתאר: "גורדי שחקים נושקים לרקיע/ זקופים כגלעד לעימות/ האדם מול הגורל", וממשיך: "אף אלה אינם חסינים/ לטיפות מים נחושות,/ למשב הרוח המוטח/ על קירות הבטון." (עמ' 12). לכאורה קיומם הבולט של גורדי השחקים הנוגעים בקו הרקיע אינו מוטל בספק, אך הם כמו ישויות נוספות בעולם אינם חסינים לעד, אף לא בפני טיפות מים, כשהן נחושות. כך נגלה עוד היבט של מוטיב היש והאין, כשה"יש" הקיים בעולם החומרי נחשף במגבלותיו, ובשיר "בדרך ללא מצפן" מתרחש היפוך נוסף, היש והאין אינם ניצבים זה מול זה אלא חופפים זה את זה: "ערפל ללא מילים אופף אדם/ מגביל את ראות הצעד./ צלקות של ארץ טובענית למדוהו:/ יש פעמים שהמצפן/ הוא היעדרו". (עמ' 34).

נקודה נוספת שאני רוצה לעמוד עליה היא ההרמזים הרבים בספר הן ליצירות ספרות מהעולם והן ליצירות ספרות עברית, ואף בשירים אלו "מככב" מוטיב הריק והמלא. דוגמה אחת מני רבות בספר הוא השיר הקצר "בקשה" (עמ' 29).

בקשה

אָנָּא---

אִם רַק יִהְיֶה פֶּה שֶׁקֶט

לְכַמָּה רְגָעִים

אוּכַל לָשִׂים לֵב.

הֵנָּה---

אֲנִי

שיר זה מתכתב עם שירו של נתן זך "רגע אחד" הפותח בשורות: "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני/ רוצה לומר דבר מה...". (שירים שונים/ נתן זך), ויוצר על בסיסו וריאציה אישית.

לעומת השיר של זך שבו מבקש הדובר רגע אחד שקט, בשירו של ארז מבקש הדובר שקט לכמה רגעים. בנוסף, הדובר בשיר של זך מבקש שקט כדי לומר את דברו, ואילו בשיר של ארז מבקש הדובר שקט כדי שיוכל לשים לב, למה לשים לב לא מצוין בשיר. השיר הקצר "בקשה" פוער בתוכו מרווחים ריקים מטקסט בסיומן של שתי שורות: שורה ראשונה בבית ראשון ושורה ראשונה בבית שני מסתיימות בשלושה קווים, המעידים על היעדרו של טקסט, ובכך מעניקים מקום לריק, לאין טקסט בשיר. אף המשפט היחיד בשיר הממוקם בבית ראשון הוא משפט חסר, שכן השיר איננו נותן מענה למה הדובר יוכל לשים לב. אך דווקא המשפט החסר מעניק לניב "לשים לב" משמעות נוספת שלא היינו שמים אליה לב אם המשפט היה שלם, את המשמעות של עצם היכולת לשים לב, ואף את חשיבותו של הלב כדי שתתקיים בנו אותה יכולת. בית שני בשיר זה, בן שתי המילים: "הנה ---/ אני" מרמז אולי שהיכולת לשים לב מאפשרת לדובר לשים לב אל עצמו, ואולי לשם כך הוא מבקש שקט. בנוסף, הבית השני מסתיים ללא נקודה, וכך מאפשר לנו לחזור לקרוא את השיר שוב מהתחלה ללא עצירה. בדרך זו ההרמז לשירו של זך מקבל תפנית נוספת. בעוד שהשורה ראשונה בשירו של זך מסתיימת במילים: "אנא. אני", הצמודות זו לזו, בשיר של ארז אחת מהן פותחת את השיר והשנייה מסיימת אותו, ואם קוראים את השיר מסופו לתחילתו, כפי שמאפשר אופן הפיסוק של השיר, הן חוזרות להיות זו לצד זו, רק בסדר הפוך לסדר שהציב אותן זך. מעניין לשים לב שגם בשירו של זך נוכח "הריק": "מי יכול היה/ לדעת שבעוד לילה יהיה/ ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן" (נתן זך/ רגע אחד).

בשירי הספר "צלו של אחאב" מצויים ביטויים נוספים למוטיב הריק והמלא, שלא הזכרתי ברשימתי, אבל על אחד מהם אינני יכולה לוותר, השיר "האגרטל" (עמ' 41).

האגרטל

הָאֲגַרְטָל שֶׁמֻּנָּח עַל רִצְפַּת הַחֶדֶר,

כְּמוֹ שְׂדֵה סַחְלְבֵי רְפָאִים

אֵינֶנּוּ מְמֻפֶּה, וְנִתָּן

לְהַכְנִיס בּוֹ הַכֹּל.

הִכְנַסְתִּי בּוֹ שָׂדוֹת חֲלוֹם,

תְּנוּעוֹת אֲוִיר וּמַחְשָׁבוֹת

שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶחְשְׁבוּ,

מַחְשָׁבוֹת הַמִּשְׁתּוֹקְקוֹת לְהִתְמַלֵּא

בְּמֶרְחַב חַיִּים לֹא יָדוּעַ.

לוּ רַק אָזַרְתִּי אֹמֶץ

וְהִנְחַתִּי לוֹ לְהַמְשִׁיךְ

בְּדַרְכּוֹ.

אגרטל, אולי יותר מכל דימוי אחר מייצג ריק פנימי, שהרי אגרטל מעצם טיבו מכיל בתוכו חלל ומהווה מעין ריק ממוסגר. כמו כן, לריק בשיר זה נוסף עוד היבט, הוא איננו ממופה, כמו חלקת אדמה בראשיתית שכף אדם עדיין לא דרכה בה, שהרי את הריק לא ניתן למפות ובזה סוד קסמו.

הדברים שהדובר בשיר מכניס לתוך האגרטל מתאפיינים בחוסר הממשות שלהם: שדות חלום, תנועות אוויר, מחשבות המשתוקקות להתמלא במרחב חיים לא ידוע, הטמון באגרטל. ואף על פי שהדובר בוחר להכניס בו רק דברים מופשטים, שלכאורה אינם תופסים מקום ואינם ממלאים אותו באופן פיסי, בבית המסיים של השיר הוא חש החמצה על כך שלא היה בו האומץ להשאיר אותו ריק, מבלי לנכס אותו לעצמו על ידי מילואו בשדות חלום ומחשבות. תשוקת האדם למלא את הריק מתוארת בשיר "האגרטל" כפחד לחיות איתו, לחוות אותו חלל לא ידוע ולא בטוח, פחד שאף מתעצם כשמדובר על ריק פנימי. דרך מחשבה זו אופיינית לפילוסופיית הזן שכבר נרמזת בשיר הקודם לו בשלושה עמודים, "מחזורי לידה": "כשפגשתי את בודהה נולדתי מחדש/ בפעם הראשונה./ לא יצאתי מתוך הרחם,/ חזרתי אליו./ ומאז כאב הציר/ כהזדמנות/ קציר חמוקי הבר." (עמ' 38).

גם שמו של הספר "צלו של אחאב", המתבסס על התרחשויות בעלילת הרומן "מובי דיק" מאת הרמן מלווין, עוסק בהיעדר, שהרי בשם הספר בחר ארז להתמקד בצל של אחאב ולא בדמות אחאב עצמה, בחזיון תעתועים ולא בממשות.

מה שמציע ספר הביכורים של שחף ארז הוא להעז להיות בחלל הריק, לחוות אותו אופף אותך אם מדובר בריק חיצוני או לחוות אותו ממלא אותך אם מדובר בריק פנימי, לוותר על הצורך לגדוש אותו, אף לא בדברים מופשטים, להישאר באותה חלקת ארץ לא ממופת ורבת קסם.

כריכת ספר השירים 'צלו של אחאב' (קתרזיס, 2021).

מקור: באדיבות המחבר והוצאת קתרזיס