זרקור| עיון בשיר 'תפילה לסוף יפה' למשוררת עדנה אפק

עדינה בן חנן| זרקור

עיון בשיר 'תפילה לסוף יפה' למשוררת עדנה אפק

עדנה אפק| תפילה לסוף יפה

אֵינֶנִּי חוֹלָה.

רַק זְקֵנָה.

גַּם זִקְנָה הִיא מַחֲלָה.

שֶׁלֹּא אֶתְקַהֵל

כְּאִמִּי:

חָשְׁכוּ רוֹאוֹתֶיהָ

וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת

וְנָדַמּוּ צִפֳּרֵי הַשִּׁיר.

אֵינֶנִּי כָּעֵץ.

אֵינֶנִּי כַּצִפּוֹר.

אַף לֹא כָּאֶבֶן.

נוֹשְׁרוֹת צִפָּרְנֵי הָעֵצִים

שְׂמֵחָה הָאֲדָמָה.

אֶתְמוֹל יָרַד יוֹרֶה

גְּבִיעַ אֲדָמָה נִפְקַח.

אֵינֶנִּי רוֹצָה מַלְקוֹשִׁים:

קִשְׁיוֹן אֵבָרִים

רִפְיוֹן שְׁרִירִים

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הָאֲדָמָה.

לִתֹּם כְּסַבְיוֹנִית:

נוֹצַת גּוּפִי נִשֵּׂאתָ בָּרוּחַ

בַּעֲדִינוּת לוֹטֶפֶת.

עדינה בן חנן| עיון בשיר

ברשימת זרקור זו בחרתי בשיר 'תפילה לסוף יפה' מאת המשוררת עדנה אפק שפגשתי בחשבון הפייסבוק שלה בתאריך 5.11.2021, אשר בו פרסמה שלושה שירים בנושא הזקנה. אפק פותחת את השיר בניסיון להגדיר מהי זקנה. 'אינני חולה / רק זקנה', היא מציינת בשתי שורות ראשונות, כשהמילה 'רק' מפחיתה את עוצמת הזקנה לעומת מחלה. אך בשורה שלישית היא סותרת את טענתה הראשונה באמירה: 'גַּם זִקְנָה הִיא מַחֲלָה', וכך מציבה בפתח השיר פרדוקס קיומי: מצד אחד לטענתה היא רק זקנה ולא חולה, מצד שני היא קובעת שגם זקנה היא מחלה, פרדוקס שניתן לחבר את קצותיו המנוגדים בחוויה מוחשית שחש אדם בזקנתו כשכוחו נחלש ופעולת איבריו נפגמת כמו בעת מחלה.

משורה רביעית ואילך היא מתארת את הסוף שהיא מייחלת לעצמה, פעם אחת בדרך השלילה: לא כמו סוף החיים שהיה לאימה, ופעם שנייה בסיום השיר, בדרך החיוב: תיאור הסוף שהיא חפצה בו. 'שֶׁלֹּא אֶתְקַהֵל/ כְּאִמִּי' מבקשת הדוברת בשיר, 'חָשְׁכוּ רוֹאוֹתֶיהָ/ וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת/ וְנָדַמּוּ צִפֳּרֵי הַשִּׁיר', כשכל אחד מהפעלים: חָשְׁכוּ, בָטְלוּ, נָדַמּוּ, מעיד על אובדן חלק אחר בתחושת החיות של אימה, בהתקרב מותה. בנוסף, בשורות אלו נטוע הרמז לספר קהלת פרק י"ב פסוק ג' המתאר זקנה על סף מוות: 'ביום שיזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החייל וּבָטְלוּ הַטּוֹחֲנוֹת כי מיעטו וחָשְׁכוּ הרואות בארובות', פסוק שלו פירושים רבים, שניים מהם מצוטטים בהערה שבסוף הרשימה*. אולי בגלל הארמז לספר קהלת בחרה אפק בניסוח 'שלא אתקהל כאמי', במקום שלא אאסף כאמי אל המתים, כביטוי הרווח בתנ"ך: נאסף אל אבותיו, ואולי יש כאן כוונה נוספת להדהד את קהל המלווים בלוויית אימה ובלוויות בכלל.

לאחר בקשת הדוברת לא למות כמו אימה, ממשיכה אפק בשלושה דימויים המתארים את הדוברת על דרך השלילה: 'אֵינֶנִּי כָּעֵץ. אֵינֶנִּי כַּצִפּוֹר. אַף לֹא כָּאֶבֶן.' מעניין לשים לב לדימויים אלה המכילים את מרחב חיינו: ציפור במרום, אבן על פני האדמה והעץ המחבר בניהם, ששורשיו באדמה וצמרתו נישאת מעלה, אבל הדוברת על פי עדותה איננה כמותם, לה אין את היכולת לקבל את תהליכי הקמילה בהשלמה חפה מכל טענה, כמו העץ, הציפור והאבן.

בשורות 15-12 מתוארת עונת הסתיו על שני היבטיה, הן בתהליכי הקמילה המתרחשים בה, כשהעלווה המעטרת את העצים באביב ובקיץ מסיימת את תפקידה ו'נוֹשְׁרוֹת צִפָּרְנֵי הָעֵצִים' תוך הקבלה לסתיו חייה של הדוברת, והן ברגעי התחלה והתחדשות המתרחשים בו, 'אֶתְמוֹל יָרַד יוֹרֶה/ גְּבִיעַ אֲדָמָה נִפְקַח'. כמו בפתיחת השיר גם כאן מציבה אפק דבר והיפוכו: מצד אחד נשירת עלים מצד שני הפקחות של גביע האדמה, כביטוי למורכבות היקום ולמורכבות החיים.

בשלוש השורות לאחר מכן מובעת התנגדות נחרצת לתהליך ההזדקנות וחוסר קבלת השחיקה של הגוף: 'אֵינֶנִּי רוֹצָה מַלְקוֹשִׁים:/ קִשְׁיוֹן אֵבָרִים/ רִפְיוֹן שְׁרִירִים'. שלוש שורות הממקדות אליהן את תשומת הלב המוסיקאלית של הקורא כתוצאה מחזרה מרובה על מספר צלילים. חזרה על צלילי האותיות: ק.ו.ש.י במילים: מלקושים, קשיון, ובשתי המילים העוקבות: רפיון שרירים, שאולי מהדהדות את המילה "קושי", המצויה במלואה בתוך "מלקושים". בנוסף, יש בשורות אלו חזרה מחומשת על הצליל ר' במילים: רוצה, איברים, רפיון, שרירים, חזרה זו מודגשת במיוחד כיוון שבמילה המסיימת את שלוש השורות, 'שרירים', צליל זה חוזר פעמיים, ויחד עם החזרות הקודמות נוצר מצלול של חריקה צורמת, המחקה את פעולתם של כל אותם חלקי גוף שתנועתם התקינה נפגמה והפכה לצורמת. לכך ניתן להוסיף גם את שתי השורות שלפניהן: אֶתְמוֹל יָרַד יוֹרֶה/ גְּבִיעַ אֲדָמָה נִפְקַח" כתוספת מהדהדת של צליל האות ר'.

בנוסף, קיימים בשלוש שורות אלו שני אופני חריזה, הן בסיומי השורות: מלקושים, איברים, שרירים, והן בפתיחת שתיים משורות אלו, חריזה בין 'קשיון' ל'רפיון', אופניי חריזה שאף הם מסבים אל שורות אלו את חוש השמיעה של הקורא.

נקודה נוספת שיש לשים לב אליה היא ריבוי מילות השלילה לכל אורכו של השיר, שאף הן תורמות למצלול: מילת השלילה "אינני" חוזרת חמש פעמים בתחילת שורות כאנאפורה ו"לא" פעמיים, פעם בתחילת שורה "שלא אתקהל..." ופעם באמצע שורה "אף לא כאבן". אך בזאת לא מסתיים תפקידן, מספרן הרב מעצים את תחושת ההתנגדות של הדוברת בשיר אל מול תהליכי ההזדקנות ואל מול התפוררותו של הגוף.

לעומת אופניי המוות שבהם הדוברת איננה רוצה, בסיום השיר בוחרת אפק לתאר את האופן שבו חפצה הדוברת לסיים את חייה, והיא מתמצתת זאת בשלוש שורות מקוריות ומהלכות קסם על שומעיהן, שזמן רב לא קראתי כמותן.

'לִתֹּם כְּסַבְיוֹנִית:

נוֹצַת גּוּפִי נִשֵּׂאתָ בָּרוּחַ

בַּעֲדִינוּת לוֹטֶפֶת.'

נראה שכל מילה ומילה בשורות הסיום נבחרה בקפידה. ראשית הבחירה בשם הפועל "לִתֹּם", הכולל בתוכו מלבד את המשמעות- לסיים גם את המשמעות- להשלים, בהיבט של שלמות ושל שלום וכן את היכולת לחוש תום כלפי אדם ועולם, ממקום נקי וטהור של הנשמה. כך היא מבקשת לסיים את חייה בתחושת השלמה של מהלך החיים, מתוך פרידה שלמה ומתוך תחושת תום. שינית הפיכת שם הפרח סביון, שהינו שם עצם זכר, ל'סביונית' ממין נקבה היא עמידה על איכויות חייה כאישה, תוך מרידה בחוקי השפה.

בנוסף, הבחירה דווקא בפרח בר קטן שאינו בולט בין שאר פרחי השדה, פרח שאיש עדיין לא ביית, הפורח בעיתו ונעזר במשבי רוח להפיץ את זרעיו הנתלשים מציצית הזרעים שהוא נושא על ראשו לאחר נשירת עלי כותרתו, ששמו השלם הוא "סביון פשוט", היא בחירה בפשטות ובענווה. תפילת הדוברת בשיר היא לסוף שאין בו קבורה מגושמת של הגוף באדמה שאליה מתלווים קרובים ודוברי הספדים אלא סיום חיים בנוצת גוף קלה, רוחפת כזרעי הסביון ברוח בעדינות לוטפת.

איזו בקשה ענווה לתום החיים, ובה בעת עמוקת מחשבה ורבת רבדים.

איזו נעילת שיר מרעידת נשמה.

***

רלב"ג: ביום שיזועו שומרי הבית – והם החושים, שכבר יקרה להם תנועה ורעש מרוב החולשה; וכן יקרה זה לשאר האיברים. והתעותו אנשי החיל – כאלו תאמר: הכח המושך והדוחק והמחזיק והמעכל, שלרוב הישישות וחולשת הכח תתבלבל פעולתם. ובטלו השינים הטוחנות כי מעטו ונפלו, וחשכו העינים אשר בימי הנערות רואות בארובות ובמעט אורה."

רש"י: שומרי הבית- אילו הצלעות והכסלים, המגינים על כל חלל הגוף. והתעוותו -תאחזם עוית, שקורין 'קרנפא אנקרניפירונט' בלעז. אנשי החיל – אילו השוקיים, שמשענת כל הגוף עליהם, ובטלו הטוחנות – אילו השיניים כי מיעטו- לעת זקנה, רוב שיניו נושרות. הרואות בארובות - אילו העיניים.