זרקור| עיון בשיר 'פרימוס' למשוררת שושנה ויג


זרקור | עדינה בן חנן


עיון בשיר 'פרימוס' למשוררת שושנה ויג



שושנה ויג| פְּרִימוּס

כְּבָר כַּמָּה יָמִים הִיא עוֹלָה בָּאוֹב

הִיא מַדְלִיקָה פְּרִימוּס

בְּבַיִת עֲרָבִי בִּרְחוֹב הַיָּם בְּאַשְׁקְלוֹן

הִיא רוֹצָה לְבַשֵּׁל לִילָדֶיהָ הַקְּטַנִּים

אוּרִי וְאוֹרָה אֲרוּחַת צָהֳרַיִם

הֵם נִצְמָדִים לְשִׂמְלָתָהּ הַפִּרְחוֹנִית

זֶה עַתָּה שָׁבוּ מִבֵּית הַסֵּפֶר

הֵם בְּנֵי עֶשֶׂר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה

שְׁנֵיהֶם רוֹצִים לְהָצִיץ לַסִּירִים

הָאֵשׁ מִתְלַקַּחַת

וְהִנֵּה הִיא אוֹחֶזֶת בְּשִׂמְלָתָהּ

אוּרִי וְאוֹרָה עוֹמְדִים

מוּל הָאוֹר הַנּוֹרָא

וְהִיא מְסִיטָה אוֹתָם בְּגוּפָהּ

מַרְחִיקָה אוֹתָם מִן הַפְּרִימוּס הַבּוֹעֵר

הָאֵשׁ אוֹחֶזֶת בִּזְרוֹעָהּ הַיְּמָנִית

בְּצַוָּארָהּ וּבְפָנֶיהָ הַיָּפוֹת

סָבְתָא שֶׁלִּי רוֹזָה

כְּבָר אֵינָהּ אוֹתָהּ עוֹלָה חֲדָשָׁה מִטּוּנִיס

תְּמִימוּתָהּ כָּבְתָה בָּאֵשׁ הַחַיָּה

מתוך: 'עַנְפֵי הַתּוֹדָעָה' בהוצאת פיוטית, 2021





עדינה בן חנן| עיון בשיר


הדרך שבה נכתב שיר, כל שיר, מנחה אותנו באיזה אופן לקוראו. שירה של שושנה ויג "הפרימוס" נכתב מתחילתו עד סופו ללא סימני פיסוק, ללא חלוקה לבתים וללא מרווחים בין שורה לשורה. כתיבה דחוסה זו מנחה את הקורא לקרוא את השיר בנשימה עצורה ללא הפסקה, לחוות את הבערה מתחילת השיר, בעת הדלקת הפרימוס ועד הכוויות הקשות שהשאירה האש בגופה של סבתא רוזה בסיום השיר, ללא אתנחתא, אף לא קלה.


משורה ראשונה ברור שסבתא רוזה אינה בחיים בעת כתיבת השיר, שאם לא כן, לא הייתה עולה באוב. בשיר לא מתואר טקס העלאתה באוב, ויכול להיות שהדמות עולה גם בחלומות או בזיכרונות נכדתה, הדוברת בשיר. הסיטואציה שבה הסבתא עולה באוב היא בעת הדלקת אש בפרימוס לצורך הכנת ארוחת צהרים לילדיה, בהמשך השיר האש שהדליקה להכנת הארוחה מאכלת אותה.

בשיר אם כך מתקיימים שני מישורי זמן: 1. זמן כתיבת השיר בעת שסבתא עולה באוב. 2. זמן התרחשות הסיטואציה המופיעה בתהליך העלאה באוב, שבה סבתא עולה חדשה ואם צעירה.


השיר מציין מיקום מדויק לסיטואציה הבוערת של השיר: בית ערבי ברחוב הים באשקלון. לתקופה ההיסטורית אין ציון מדויק, אך היא מתבררת מתוך השיר: ראשית, דרך הפרימוס שהיה נפוץ בשנותיה הראשונות של המדינה ככירה לבישול, בנוסף דרך תיאור הבית כבית ערבי, כלומר בית שהתגוררה בו משפחה ערבייה לפני שניתן לסבתא רוזה ולבני משפחתה שעלו מטוניס לארץ. תקופה שניתן למקם אחרי כיבושה של אשקלון במלחמת העצמאות, בה גורשו כמה מאות משפחות ערביות מהעיר, ובתיהן ניתנו למשפחות עולים.

הסבתא בעלת השם הלועזי רוזה, העניקה לילדיה שמות ישראליים מובהקים ומלאי אור: אורי ואורה, כדי שייטמעו היטב בסביבה אליה נולדו ואולי גם כדי שיעניקו מאורם לחייה. אך בהמשך השיר מופיע אור נוסף, "אור נורא" מהאש המתלקחת, וסבתא רוזה כדי להגן על ילדיה מסיטה אותם מהאור הנורא בגופה.


השיר דחוס במילים מעולם סמנטי של אש: מדליקה, מתלקחת, בוער, ולבסוף אש חיה שאוחזת בתחילה בשמלתה של סבתא רוזה ואחר כך בגופה. כמו האור שבתחילת השיר מאיר את שמות הילדים: אורי ואורה, ובהמשך נגלה בו היבט אפל של אור נורא, כך גם האש מאמצעי לבישול היא הופכת לאש מאכלת.


בבסיס השיר יש תנועת הגירה גדולה, הכול רעוע, זמני, נטוש וננטש: בבית שהיה בעבר שייך למשפחה ערבייה שנעקרה ממנו, גרה משפחה יהודית שעזבה את ביתה בטוניס, היגרה לישראל ומנסה להשתלב בה. ניתן לומר שהסבתא עולה בשיר בכמה מובנים: במישור הזמן שבו נכתב השיר היא עולה באוב מעולם המתים לעולם החיים, במישור הזמן של התמונה הנגלית בתהליך העלאה באוב הסבתא עולה לארץ ישראל, ובסוף השיר עולה באש תמימותה, כמעין קורבן להשתלבות במציאות המורכבת אליה הגיעה מבלי שהיו בידיה כלים מספיקים להבנתה.


הסיטואציה המתוארת בתהליך העלאה באוב מתרחשת במטבח בעת בישול ארוחת צהריים על הפרימוס, והטמפרטורה בה נוסקת לגבהים עם הדלקת האש, אך הכוויות של סבתא רוזה לא נוצרו רק מאש הפרימוס אלא גם מקשיי הגירה ותנאי חיים קשים מנשוא.

השיר "פרימוס" הפותח בדמותה של סבתא רוזה שכבר אינה בחיים מסתיים באש שעדיין חיה, אש שממשיכה לבעור בזיכרונות נכדתה, והשיר שכתבה הופך ללהבה של נר זיכרון לזכרה, ואולי אף לסבתות נוספות שהגיעו לארץ בצעירותן ונכוו בלהט כור ההיתוך הישראלי, שהיה אידיאל מקודש אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.


'ענפי התודעה' מאת שושנה ויג, בהוצאת פיוטית 2021

באדיבות המחברת


117 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול